• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 54: "מרכבות האש" (1981)

24 בנובמבר 2017 מאת אור סיגולי

אחרי צמד ה"משפחה האמריקאית המתפרקת" שהביאו לנו 1979 ו-1980 עם "קרמר נגד קרמר" ו"אנשים פשוטים", השנתיים הבאות של עשור האייטיז המושמץ (לא בהכרח בצדק) של האוסקר הביא לנו צמד חדש, והפעם הנושא הוא "ההיסטוריה הבריטית". אנחנו נתחיל, באופן טבעי עם הראשון מבין השניים – זוכה האוסקר ה-54, "מרכבות האש" (Chariots of Fire), ובו מסופר איך כבשו הבריטים את ספורט הריצה באולימפידת פריז 1924. הבא יהיה "גנדי", אז תפנו לעצמכם 190 דקות. או שאל תעשו את זה, ותנצלו את זה שאני כבר הקרבתי את עצמי. בחירה שלכם.

הזוכה של 1981 נחשב בעיני רבים כהפתעה הגדולה ביותר בתולדות האוסקר. בקטע הווידאו שבו תועדה לורטה יאנג פותחת את המעטפה בטקס ה-54 ואומרת "הזוכה הוא 'מרכבות האש'" אפשר לשמוע את השתנקויות ההלם בקהל. זה נכון שכל כמה זמן מגיע איזה זוכה-שוק חדש, האחרונים היו "התרסקות" ו"אור ירח", אבל על פי ההיסטוריה של האוסקר, "מרכבות האש" היה אחד הסרטים האלו שפשוט שמטו את הקרקע מתחת לכל מה שידעו על האקדמיה. ובזמן שלחלוטין אפשר להבין מדוע הייתה תדהמה גדולה שהסרט הזה ניצח, אפשר להודות באמת – לא היו לו מתחרים כבדים מדי.
הדרמה הבריטית הזו (הראשונה מהממלכה המאוחדת שלקחה את פרס הסרט הטוב ביותר מאז "אוליבר!", 13 שנה לפני כן) ניצחה את "אטלנטיק סיטי", דרמה אינטימית יפה וקטנה מאוד של לואי מאל; "האגם המוזהב" שיכל להמשיך את רצף הדרמות המשפחתיות של שני הזוכים הקודמים וכנראה שלאקדמיה קצת נמאס מזה; "שודדי התיבה האבודה" שהוא בלוקבאסטר הרפתקאות כך שבעיני זה בכלל נס שהגיע לכדי מועמדות; והמתמודד העיקרי ביותר של הזוכה, "אדומים", האפוס הענק של וורן בייטי, עליו זכה באוסקר הבימוי וכך יצר את הפיצול הראשון בין סרט ובמאי מאז "הסנדק", לא פחות מתשע שנים לפני.
אני מניח שההימורים וההיגיון הבריא הובילו למחשבה ש"אדומים" יזכה, וזו מהות ההפתעה של האוסקר ה-54, אבל חקרתי את הנושא, וגיליתי שעל פי הפרסים המקדימים והתקדמות העונה ההיא, ל"מרכבות האש" כן הייתה את היד העליונה. הוא זכה בפרס הסרט בבאפט"א, בפרס הסרט הזר של גלובוס הזהב, עשה חיל בפסטיבל קאן, וקיבל את תואר סרט השנה מה-national board of review (בתיקו עם "אדומים"). לעומת זאת, "אדומים" שהיה על פניו המתחרה העיקרי שלו הפסיד בגלובוס הזהב ל"האגם המוזהב", ובאיגוד המבקרים ל"אטלנטיק סיטי". כך שבהחלט קשה להגיד שהיה המוביל במירוץ. וזה לא ש"מרכבות האש" הופיע משום מקום, הוא היה שם כל העונה. מה גם שהוא היה להצלחה גדולה בקופות. תמיד יתרון.

יצא שצפיתי בכל המועמדים של 1981, ועל כן אני יכול להביע ללא חשש שלדעתי כמובן שאין בכלל מתחרים ל"שודדי התיבה האבודה", אבל כבר סיכמנו שלא באמת היה לו סיכוי. במקום השני הייתי בוחר ב"אטלנטיק סיטי" שבעיקר הרוויח מההפקר כי כל שלושת המועמדים האחרים, כולל הזוכה, פשוט לא נורא טובים. ולא שהיו המון אופציות אחרות באותה שנה. בין סרטים ראויים שלא ממש היו חלק מהמשחק, ביניהם "זאב אמריקאי בלונדון" (שחנך באותה שנה את הקטגוריה החדשה לאיפור הטוב ביותר), "התפוצצות" של דה פלמה ו"פוליאסטר", האקדמיה האמריקאית עבדה עם מה שיש לה. זה שהם התעלמו מ"ארבעה חברים" של ארתור פן ו"דרכו של קאטר" זה כבר משהו אחר. אבל נניח למסביב, ונחזור חזרה לסרט לשמו התכנסנו.

הכוח מאחורי "מרכבות האש" היה המפיק דיויד פוטנמן, אז בן 40 (הוא עדיין חי ופעיל), שהיה בעיקר מפיק של סרטי תעודה עד "אקספרס של חצות" ב-1978, שהביא לו את מועמדותו הראשונה לאוסקר (הוא יהיה מועמד שוב בזכות סרטיו של רולנד ג'ופה, "דמעות של שתיקה" ו"המשימה"). הוא נתקל בסיפורו של אריק לידל, האצן הסקוטי המדהים של תחילת המאה ה-20, ושלח את קולין וולנד, אז בעיקר שחקן ותסריטאי טלוויזיה, לעשות תחקיר על הסיפור שהוביל את לידל למדליה אולימפית ב-1924. בכס הבימוי הושיב פוטנמן את יו האדסון, במאי סרטי תעודה שמעולם לא ביים פיצ'ר בדיוני, שאתו עבד גם ב"אקספרס של חצות", שם היה האדסון אחד מעוזרי ההפקה.
הסרט מתרכז לא רק באותו לידל מהולל, אלא גם בחברו למשלחת ומתחרו העיקרי, הארולד אברהמס. השניים הכירו בלימודיהם בקיימברדיג', שם התחרות ביניהם תדלקה את שניהם והביאה אותם לשיאים חדשים. על פי הסרט, לידל היה אצן מוכשר יותר, אבל המוטיבציה של אברהמס להיות הטוב ביותר חיפתה על נקודת המוצא החלשה שלו, ויחד עם מאמן חיצוני – דבר שלא התקבל היטב על ידי מנהלי קיימברדיג' – שיפר את ביצועיו.

מוטיב מעניין שהכניס וולנד לתסריט, הוא ששני האצנים האלו מגיעים ממקומות שנטעו בהם רגשי נחיתות. לידל הוא, כאמור, סקוטי וגם איש מאמין שחיכה לו עתיד גדול כמיסיונר, ואברהמס הוא, כפי שמובן משמו, יהודי שמרגיש שדתו גורמת לאנשים לזלזל בו. בזכות ההתמקדות בכך, הריצה הופכת למשהו דתי דרך שני הגיבורים האלו. האחד הוא איש מאמין שמקדש את הריצה כמו הסגידה לאל, והשני משתמש בדת באופן הפוך – הוא רוצה להוכיח שעל אף מוצאו ושיוכו הדתי הוא יכול להיות טוב כמו כל האחרים, ואפילו יותר.
על הנייר זה באמת מעניין, וזו בהחלט החלטה תסריטאית חכמה ומוצלחת, אבל מכיוון שהסרט הזה הוא כל כך בריטי – בריטי באופן שגרם לי דחף בלתי נשלט להטביע את עצמי באמבטיית ליפטון ולספוג את הכל עם רקיקים – ההרגשה היא שהוא מתעקש בכוח להיות כמה שפחות מלהיב וכמה שיותר מכובד. מדובר בסרט הספורט השני שאי פעם זכה באוסקר (אחרי "רוקי") והשלישי באופן כללי, ויש בו כמות זהה של רגעי התעלות כמו בפרק של סדרת תעודה מה-BBC על תולדות נעלי הריצה.

הדמויות אמורות לעבור קשיים די רציניים שימנעו מהם לגעת בחלום שלהם, אבל הכל כל כך טקסטואלי ולא מגובה קולנועית, שגם אחרי שאומרים לנו חמש פעמים "קשה לי" אנחנו לא לגמרי מבינים למה. הסרט הזה נטול זיעה, נטול משברים אמיתיים (פרצוף עצוב ומבט זועף אינם משבר אמיתי) וכל כך נזהר שלא לצאת מגדרו שהוא מדבק בהתלהבות שלו כמו מלכת אנגליה בברכת חג המולד.
רוב הסרט מורכב מנאומים והילוך איטי של ריצות, וזה אולי מצטלם נורא יפה, והתלבושות זוכות האוסקר של מילנה קאנונרו (שלפני כן זכתה בזכות "בארי לינדון" ולאחרי זה עם "מארי אנטואנט" ו"מלון גרנד בודפשט", כי האישה הזו היא כישרון בלתי נגמר) ממש מרשימות, אבל זה לא כל כך חוצה את המסך, ואין דבר נורא יותר לסרט ספורט מאשר להישאר מרוחק מאתנו ולא להצליח לסחוף. רובנו רואים סרטי ספורט כי אנחנו לא מסוגלים להזיז את עצמו אפילו למתקני הכושר בפארק, אז כשמגיע סרט שאיכשהו מסעיר אפילו פחות מצפייה באימוני חוף של קשישים והופך ענף אולימפי למותח כמו החלפת משמר בבקינגהאם, זה מעציב נורא.

המורשת המרכזית של הסרט היא המוזיקה, גם היא זוכת אוסקר, של המלחין המוערך ואנגליס, או ואנגליס פאפאתנאסיו אם אתם מהמחמירים. מאז 1981 כל פעם שצריך לשים מוזיקה על משהו בהילוך איטי משתמשים ברצועה המפורסמת שלו שפותחת את הסרט. בבחירה מאוד אמיצה, החליט האדסון הבמאי לתת לואנגליס ללכת על הקו המודרני שלו, למרות שהסרט הוא תקופתי, ולא בהכרח לבחור בפסנתרים וכלי מיתר כפי שהיה מובן מאליו. כנראה שאז זה עבד, כאמור זכייה באוסקר וכל זה, אבל היום, אחרי שהאייטיז קמלו לשמחת כולם והסינטיסייזרים צורמים מאוד לאוזניים עכשוויות אלא אם כן מדובר בפורנוגרפיית נוסטלגיה בסגנון "Stranger Things", השילוב הזה עובר לא טוב בכלל. זה אמנם פחות נורא מבדיוק אותה החלטה אומללה של ריצ'רד דונר עם "ליידי נץ" ארבע שנים לאחר מכן, אבל לי זה עדיין הפריע נורא.
לצורך העניין, שנה לאחר מכן ואנגליס השתמש באותם קולות ליצירת הפסקול המפורסם של "בלייד ראנר", שגם מרגיש קצת מיושן היום, אבל בגלל שהוא מדבר על העתיד (כלומר, 2019) זה מחליק. ב"מרכבות האש" זה לא.

לצערי גם הליהוק לא משפר את התחושה הכללית. לסרט התייצבו כמה שחקנים בריטיים רציניים למדי להופעות המשנה – ביניהם ג'ון גילגוד (שבאותה שנה זכה באוסקר על "ארתור"), לינדזיי אנדרסון, ואיאן הולם (בילבו באגינס מטרילוגיית "שר הטבעות") כמאמן של אברהמס, שהיה מועמד על כך לאוסקר היחידי שלו, ולצערי לא בצדק – אבל התפקידים הראשיים ניתנו לפרצופים חדשים וטריים. שוב, על פניו, בחירה מצוינת. אני תמיד בעד ללכת על הפחות מוכר, משהו שיעזור לנו להתחבר לדמויות במקום להעריך שחקן שמגיע עם מטען בילט-אין, אבל החיסרון הוא שזה לא תמיד עובד. בגדול, רוב הצוות הצעיר של "מרכבות האש" הוא בסדר, לא יותר מזה, אבל הבעיה העיקרית שלי עם הליהוק היא שכל השחקנים היו כל כך דומים שלקח לי חצי סרט להבדיל ביניהם. בכל היקר לי, כולם נראו לי כמו בנדיקט קאמברבאץ', עד לרמה שתהיתי האם משהו אצלי השתבש.
ברמת ההופעה הייתה לי בעיה גדולה עם הדמות המרכזית של אברהמס, אותו מגלם בן קרוס (שלאחרונה נצפה בסדרה "באנשי"). קרוס עושה תפקיד חלש נורא וזה ממש מקשה להיות בעד הדמות הנאבקת שלו. את אריק לידל מגלם דווקא לא רע איאן צ'ארלסון, שגם השתתף בזוכה האוסקר של השנה הבאה, "גנדי". הוא נפטר בגיל 40 בשנת 1990, שלוש שנים צעיר יותר מהגיל בו הלכה דמותו, לידל, לעולמה במחנה שבויים יפני.
עוד שחקן, משנה הפעם, שלא האריך ימים היה בראד דיויס בתפקיד האצן האמריקאי ג'קסון שולץ. פוטנמן המפיק הביא אותו מתהילת "אקספרס של חצות" כדי להראות למפיקים שיש גם פרצופים מוכרים בסרט. דיויס היפיוף יחזיק מעמד עשר שנים לאחר צילומי הסרט ויישאר בזיכרון בעיקר כגיי אייקון בזכות הופעתו ב"קרל מברסט".

"מרכבות האש" יהיה הסרט המבוסס על סיפור אמיתי הראשון מתוך חמישה סרטים כאלה שיזכו במהלך האייטיז, כאילו האוסקר פתאום חטף התקף געגוע בלתי נשלט לשנות השלושים. באוסקר זה אולי העשור הכי לא מסונכרן עם הבחירות של ההיסטוריה מכל אלו שהיו לפניו או אחריו. על כן נביט, כמיטב המסורת, בעולם שמחוץ להוליווד וניזכר בחיבה ש-1981 הביאה לנו גם את "לולה" של פאסבינדר, "הצוללת", ואת "מקס הזועם", שהיה סרט נאחס אבל בזכותו קיבלנו את "כביש הזעם" המעולה 35 שנים לאחר מכן.
"אלף נשיקות קטנות" של מירה רקנאטי ייצג את ישראל באוסקר. זאת הייתה הפעם השלישית שסרט של אישה נשלח לייצג אותנו באוסקר, אחרי דאבל מיכל בת-אדם. הסרט לא קיבל מועמדות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-54:
הסרט הטוב ביותר: דיויד פוטנמן – "מרכבות האש"
הבימוי הטוב ביותר: יו האדסון – "מרכבות האש"
השחקן הראשי הטוב ביותר: הנרי פונדה – "האגם המוזהב"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: קת'רין הפבורן – "האגם המוזהב"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ון גילגוד – "ארתור"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מורין סטייפלטון – "אדומים"
התסריט המקורי הטוב ביותר: קולין וולנד – "מרכבות האש"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ארנסט תומפסון – "האגם המוזהב"
הצילום הטוב ביותר: ויטוריו סטורארו – "אדומים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: נורמן ריינולדס ולזלי דילי – "שודדי התיבה האבודה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מילנה קאנונרו – "מרכבות האש"
הסאונד הטוב ביותר: ביל וארני, סטיב מאסלו, גרג לנדייקר וריי צ'רמן – "שודדי התיבה האבודה"
העריכה הטובה ביותר: מייקל קאהן – "שודדי התיבה האבודה"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ריצ'רד אדלנד, קיט ווסט, ברוס ניקולסון וג'ו ג'ונסטון – "שודדי התיבה האבודה"
השיר הטוב ביותר: ברט בארכרך, קרול באייר סגר, כריסטופר קרוס ופיטר אלן – "ארתור" (שיר הנושא של ארתור – הטוב ביותר שאתה יכול לעשות)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ואנגליס – "מרכבות האש"
האיפור הטוב ביותר (קטגוריה חדשה): ריק בייקר – "זאב אמריקאי בלונדון"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: איסטבן סאבו – "מפיסטו" (הונגריה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ארנולד שוורצמן ורבי מרווין הייר – "רצח עם"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: נייג'ל נובל – "הרמוניה סגורה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרדריק בק – "סדק"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פול קמפ ושלי לבינסון – "ויולט"
פרס מיוחד על אפקטים קוליים: בן ברט וריצ'רד אנדרסון – "שודדי התיבה האבודה"
פרס מיוחד: ברברה סטנוויק
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: דני קיי
פרס מפעל חיים: אלברט ל. ברוקולי

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אוליבר!" (1968)
24. "רבקה" (1940)
25. "כנפיים" (1927)
26. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
27. "גבירתי הנאווה" (1964)
28. "סיפור הפרברים" (1961)
29. "קרמר נגד קרמר" (1979)
30. "אדם לכל עת" (1966)
31. "כל אנשי המלך" (1949)
32. "סוף השבוע האבוד" (1945)
33. "גברת מיניבר" (1942)
34. "טום ג'ונס" (1963)
35. "העוקץ" (1973)
36. "גראנד הוטל" (1932)
37. "מרטי" (1955)
38. "ג'יג'י" (1958)
39. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
40. "המרד על הבאונטי" (1935)
41. "הדירה" (1960)
42. "המלט" (1948)
43. "פאטון" (1970)
44. "מרכבות האש" (1981)
45. "סימארון" (1931)
46. "תהלוכה" (1933)
47. "זיגפלד הגדול" (1936)
48. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
49. "ברודווי מלודי" (1928)
50. "החיים של אמיל זולא" (1937)
51. "אמריקאי בפריז" (1951)
52. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
53. "הולך בדרכי" (1944)
54. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)