• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 36: "טום ג'ונס" (1963)

4 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

שלוש שנים מאז שהסתיימו שנות החמישים, הרגישו סוף סוף את הסיקסטיז באוסקר, גם אם לגיחה קצרה. בשנת 1963 זכה "טום ג'ונס" (Tom Jones) בפרס הסרט הטוב ביותר, והיה לא רק לסרט הפרוע, המשוחרר והמודרני ביותר שלקח את האוסקר, אלא גם נשאר עד היום אחד הזוכים הכי משונים אי פעם. הפארסה הקומית שביים טוני ריצ'רדסון, שהיה ידוע באותן שנים כאחד מהבמאים המצטיינים של תנועת הקולנוע הריאליסטי "כיור המטבח" מאנגליה ("טעם הדבש" ו"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים", שתיהן צפיות מומלצות ביותר), היא ללא ספק סרט שיכל היה לזכות אך ורק במהלך אותה התקופה באמצע המאה ה-20 שהתאפיינה בשחרור מיני ודור חדש של צעירים שמרדו בשמרנות שהקדימה אותם. גם בשנים שלאחר מכן, קשה למצוא זוכה קומי בסגנון שכזה. היחידים שהתקרב אליו הם, אולי, "הרומן שלי עם אנני" ו"שייקספיר מאוהב". אולי.

"טום ג'ונס" אמנם עונה להגדרות של הפקה בריטית תקופתית המבוססת על ספר מפורסם, אבל הוא בדיוק הפוך ממה שזה נשמע. מדובר בסרט פרוע מאוד, קומדיה מטורפת, שכולה קריצות ומיניות מתפרצת. רוח השינוי שעברה על העולם באותה תקופה נרשמה באוסקר לרוב דווקא דרך הפוליטיקה (כמו הזכייה של "כחום הלילה" בשנת 1967 או הניצחון של סידני פואטייה כשחקן הראשי השחור הראשון), ו"טום ג'ונס" הוא העדות היחידה, במסגרת הפרס ההוליוודי, לכך שהתרחשה גם פתיחות אומנותית ומינית עד "קאובוי של חצות" ממש שנייה לפני שהסיקסטיז התפגרו. לא פלא שהסצנה המפורסמת ביותר ממנו היא הארוחה האירוטית בה מנסות שתי דמויות לפתות זו את זו על ידי אכילה באופן סקסי. אם כי אתוודה שלי זה היה ממש קשה לצפייה.
בכל מקרה, לא ברור איזה טריפ לקחו חברי האקדמיה בשבוע ההצבעה לאוסקר ה-36, אבל זה עבד. הסרט הבריטי הזה הצליח איפה שכשלו סרטים פרועים ומשוחררים אחרים כמו "הבוגר", "ד"ר סטריינג'לאב", "דארלינג", ו"אלפי" – הוא לא רק הסתפק במועמדות אלא גם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, מביס את "אמריקה אמריקה" של אהוב האקדמיה איליה קאזאן, את הפקת הענק המרהיבה "קליאופטרה", את "איך המערב נוצח" האפי והמורכב להפקה, ואת "חמש נזירות וגבר" הפופולרי.
הסרט גם המשיך את הסטרייק הבריטי שהתחיל בשנה שלפני עם "לורנס איש ערב", אבל בעצם הוא היה לסרט הבריטי המובהק הראשון שזכה מאז "המלט" ב-1948. זאת מכיוון "לורנס איש ערב" ו"הגשר על הנהר קוואי" היו הפקות משותפות לבריטניה וארה"ב. זו גם הקומדיה היחידה שזכתה בסיקסטיז (אני לא מחשיב את "הדירה" כקומדיה. אין מצב), והיחידה שתזכה עד, כן, הנה הוא מוזכר שוב, "הרומן שלי עם אנני" ב-1977. אני אוהב את "הרומן שלי עם אנני".

"טום ג'ונס", שעובד למסך על ידי המחזאי ג'ון אוסבורן מספרו של הנרי פילדינג, נפתח בסיקוונס פרולוג המסופר בסגנון של קומדיה אילמת, מה שתוך שנייה מבהיר לנו שהסרט הזה הולך להיות משהו קצת אחר. הצילום אמנם בצבע, אך הסצנות משובצות בכותרות במקום דיאלוגים, והקצב מהיר במיוחד. בשלב הזה מסופר לנו על אלוורת'י, בעל אדמות בריטי בימי הביניים, השב לביתו לאחר שהות ארוכה בלונדון, ומגלה במיטתו תינוק זעיר. אחותו של אותו בעל אדמות מאשימה את אחת המשרתות בלידת הממזר הזה, והיא אכן מודה במעשה אך מסרבת להסגיר את זהות האב. בתמורה, היא מושלכת מהאחוזה. אלוורת'י מחליט לגדל את התינוק כאילו היה בנו, וכך מתחיל סיפורו של טום ג'ונס. הוא גדל להיות בחור מקסים אך שובב שמסרב לקבל על עצמו את מרות החברה או האל, התנהגות שמנשלת אותו מנכסיו ושולחת אותו לגלות ברחבי אנגליה, שם יתגלגל לרומנים נוספים וינסה להשיב לעצמו את הכבוד האבוד, וגם את אהובתו הצעירה, סופי, שיצאה מטעם עצמה למצוא אותו.

אתוודה שלקח לי זמן להתרגל לטירלול שהוא "טום ג'ונס", ובמהלך רוב דקותיו הראשונות של הסרט בעיקר נדהמתי שמשהו כזה אשכרה לקח את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. אין ספק שהיה קורע בשנות השישים אם דבר כזה קרה (מלחמת ויטנאם כבר הייתה בעיצומה, אבל בקולנוע, וגם בציבור, עדיין לא ידעו איך להתמודד איתה), אבל בהתחשב בכך שמדובר בשנת ההתנקשות בקנדי, באמת שאין לי הסבר מניח את הדעת. זה סרט מודע לעצמו שבו הקריין מבהיר שיש דברים שלא נוכל לראות בעקבות הצנזורה, הקיר הרביעי נשבר כמה פעמים ברגעים אקראיים לגמרי וגם מפתיעים למדי, יש בו סצנות הילוך מהיר, מעברי עריכה מוזרים בין סצנה לסצנה, ובאופן כללי אנרכיה שבינה לבין כל זוכי האוסקר לפני ואחרי אין שום קשר.
כעבור משהו כמו 40 דקות מתחילת הסרט התחלתי להיכנס לוייב, אבל אני עדיין חושב שזה בעיקרו סרט על בריטים בתחפושות שצועקים ורודפים זה אחרי זה בתוך חדר כאילו היה זה גרסת הסרט של "פיט ופיתגורס" מ"פרפר נחמד", או מערכון של החבובות. זה גם הסרט עם הכי הרבה חיות משק שזכה באוסקר, כנראה אי פעם. לעיתים זה מצחיק נורא, כמו ברגע בו החיות מגיבות בתדהמה למה שאומרות הדמויות האנושיות, ולעיתים קשה מאוד לצפייה כמו סצנת הציד הארוכה בתחילת הסרט.

יש לסרט אסתטיקה מאוד יוצאת דופן, כזו שמזכירה יותר את "מונטי פייתון והגביע הקדוש" מאשר את "הרחק מההמון המתהולל". הוא כולו מכוסה בבוץ, לכלוך, פנים מאדימות ופאות מכוערות. זאת כמובן מחמאה. "טום ג'ונס" היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר, ומתוכם זכה בארבעה. באופן מאוד מפתיע הוא דווקא לא היה מועמד לצילום, לעריכה או לעיצוב התלבושות. כנראה שלחברי האקדמיה זה היה קצת יותר מדי מציאות, והם העדיפו את הפאר ההפקתי של "קליאופטרה", שבשונה מהסרט הזוכה, כנראה שפשוט לא גרם להם לרצות להתקלח לאחר הצפייה.
מקום בו בלט הסרט יותר מהכל הוא דווקא בקטגוריות המשחק, שם הצליח לנכס לעצמו לא פחות מחמש מועמדויות על פני אך ורק שלוש קטגוריות משחק.

אלברט פיני, יא צ'ארמר!

המועמד הראשון הוא כמובן טום ג'ונס בעצמו, אלברט פיני, בקטגורית השחקן הראשי הטוב ביותר. הוא היה אז בן 33, וזו הייתה מועמדותו הראשונה מתוך חמש (הוא מעולם לא זכה). התפקיד המוקדם ביותר שראיתי מפיני הייתה ב"מוצאי שבת וראשון בבוקר" משנת 1960 אבל כמו רוב בני דורי, אני מכיר אותו בעיקר מהופעותיו המאוחרות יותר, כמו "מתחת להר געש", "סיפורי דגים" ו"ארין ברוקוביץ'" (מועמדותו האחרונה עד כה). הופעתו ב"טום ג'ונס" היא מאוד שונה מכל אלו, בעיקר כי הוא נדרש לגלם את הצ'ארמר, זה שמפיל נשים ברשתו, אבל גם יש בו תמימות ילדותית. קשה לתאר כמה פיני מקסים בתפקיד הראשי, ואיזה חיוך מופלא יש לו. לקראת הסוף, למרות שהייתי כבר עייף מהצווחות והמרדפים של הסרט, עדיין רציתי שטום ג'ונס יקבל סוף טוב, וזאת אני זוקף אך ורק לזכות פיני.
מועמדות המשחק הגברית השנייה של הסרט הייתה של יו ג'ריפית'ס בקטגורית שחקן המשנה. הוא מגלם את בעל האדמות ווסטרנר, אביה המחליא של סופי, אהובתו של ג'ונס. גריפית'ס זכה באוסקר ארבע שנים לפני כן בתפקיד השייח' ב"בן-חור" ואי אפשר לתאר כמה קשה לזהות אותו בתפקיד החדש והנהדר שלו. לדעתי הגיע לו אוסקר בשנת 1963 הרבה יותר מאשר בזכות האפוס זולל האוסקרים של וויליאם וויילר. זאת הייתה מועמדותו השנייה והאחרונה של גריפית'ס לאוסקר, והוא נפטר בשנת 1980.

שלושת מועמדויות המשחק האחרונות של הסרט היו כולן בקטגורית שחקנית המשנה, נכון לשנת 2017 זאת הייתה הפעם היחידה והאחרונה שסרט אחד הצליח להכניס שלוש שחקניות לקטגוריה הזו.
המועמדת החביבה עלי מתוך השלוש היא אידית' אוונס, המגלמת את דודתה של סופי. אוונס הייתה המבוגרת מבין המועמדות מהסרט, בת 75, ובעזרת רק קומץ סצנות בלבד פשוט ניצחה את כל הקאסט הרחב של הסרט בנוק-אאוט מוחלט. זה מסוג התפקידים שאחר כך העניקו ביליון פרסי אמי למגי סמית' על "דאונטון אבי" – אשת חברה גבוהה שמנסה לבחוש בקלחת ואין לה שום זמן לבלבולי שכל או לאנשים לא חשובים, כלומר כל מי שהוא לא היא. אוונס הייתה מועמדת לאוסקר פעמיים נוספות לאחר מכן, אבל מעולם לא זכתה. היא נפטרה בשנת 1976.
ג'ויס רדמן היא המועמדת השנייה מהסרט, והיא בעיקר זכורה בזכות אותה סצנת אכילה פתיינית אליה התייחסתי בהתחלה. אין ספק שהיא מלקקת העוף המפורסמת ביותר בקולנוע. עם זאת, אני לא לגמרי משוכנע שההופעה הזו הצדיקה מועמדות. רדמן הייתה מועמדת שוב שנתיים לאחר מכן בזכות "אותלו" ונפטרה בשנת 2012. את העשורים האחרונים של חייה בילתה בעיקר בעבודות לטלוויזיה.
המועמדות השלישית והתמוהה במיוחד הייתה של דיאן סילנטו היפייפיה ("איש הקש"), המגלמת את מולי סיגרים, שמנהלת רומן עם ג'ונס ומאשימה אותו בהריונה. מעבר לכך שזהו תפקיד קטנטן שנראה שנלקח בכלל מסרט של פליני, לא לגמרי הבנתי מה עושה סילנטו ברשימת המועמדויות, בטח כאשר יש בכלל שחקנית רביעית בסרט שהגיע לה מועמדות הרבה יותר מהשתיים האחרונות שהוזכרו. מדובר בג'ואן גרינווד, בתפקיד ליידי בלאסטום, אשת המעמד הגבוה שנופלת גם היא בקסמו של ג'ונס בחלקו האחרון של הסרט. זאת הופעה נהדרת, קומית ומבריקה שאני לא יודע מדוע לא זכתה להערכה מהאקדמיה, בזמן שהיא היחידה מהנשים שהייתה מועמדת לגלובוס הזהב. אה, נזכרתי, גלובוס הזהב בעצם לא אומר כלום. סליחה, לא חשוב.
בכל מקרה, כל שלושת השחקניות הפסידו למרגרט ראת'פורד.

טוני ריצ'רדסון, שלקח אוסקר כפול על בימוי והפקה באותה שנה, המשיך מאז לעבוד בקצב מרשים עד שנות השמונים, אם כי אף אחד מסרטיו הבאים לא הותיר חותם כמו יצירותיו המפורסמות משנות השישים. בשנת 1991 ביים בארה"ב את סרטו האחרון, "שמיים כחולים", דרמה בכיכובם של ג'סיקה לאנג וטומי לי ג'ונס, והלך לעולמו. הסרט ישב על המדף במשך כמה שנים תמימות אך הצליח בסופו של דבר למצוא לעצמו הפצה לאחר מותו של ריצ'רדסון, ואפילו העניק סיומת חיובית לקריירה המרשימה שלו, כאשר הסרט הביא בשנת 1994 את האוסקר ללאנג בקטגורית השחקנית הראשית הטובה ביותר.
ריצ'רדסון היה בחור מעניין באופן כללי, מסתבר. הוא היה נשוי לונסה רדגרייב, והוא אביהן של נטשה רדגרייב וג'ואלי ריצ'רדסון. הוא עזב אותה לטובת ז'אן מורו. הוא גם היה ביסקסואל, ומותו היה כתוצאה מנגיף האיידס.

בשנה קולנועית שכללה את "שמונה וחצי" ו"הבדרלס" (שניהם הוזכרו בקטגוריות שונות באוסקר), אין ספק ש"טום ג'ונס" איננו לגמרי הבחירה האולטימטיבית לזכייה. אך למרות הכל, זהו אחד הניצחונות החביבים באוסקר, לא רק כי הוא מעיד על התקופה בה נעשה, אלא כי הוא כל כך יוצא דופן שטוב לדעת שלפעמים, ממש לפעמים, האקדמיה מפתחת קצת חוש הומור ומזהה משהו אחר כשהוא מגיע. אבל שלא תתרגלו לזה, שנה לאחר מכן כאילו הייתה ריאקציה לזכייה של "טום ג'ונס", והאוסקר חזר בהעדפותיו לשנות החמישים, לטוב ולרע.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-36:
הסרט הטוב ביותר: טוני ריצ'רדסון – "טום ג'ונס"
הבימוי הטוב ביותר: טוני ריצ'רדסון – "טום ג'ונס"
השחקן הראשי הטוב ביותר: סידני פואטייה – "חמש נזירות וגבר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: פטרישיה ניל – "האד"
שחקן המשנה הטוב ביותר: מלווין דאגלאס – "האד"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: מרגרט ראת'פורד – "אנשים חשובים מאוד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'ון אוסבורן – "טום ג'ונס"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'יימס ר. ווב – "איך המערב נוצח"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'יימס וונג האו – "האד"
הצילום הטוב ביותר בצבע: לאון שמרוי – "קליאופטרה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ין קלהאן – "אמריקה אמריקה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ג'ון דה-קור, ג'ק מרטין סמית', בילייארד בראון, הרמן בלומנת'אל, אלוון ווב, מוריס פלינג, בוריס ג'וראגה, וולטר סקוט, פול פוקס וריי מוייר – "קליאופטרה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: פיירו ג'ראדי – "שמונה וחצי"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: איירין שאראף, ויטוריו נינו נובארסה ורני – "קליאופטרה"
הסאונד הטוב ביותר: פרנקלין מילטון – "איך המערב נוצח"
האפקטים הקוליים הטובים ביותר (קטגוריה חדשה): וולטר ג'י. אליוט – "מטורף, מטורף, מטורף העולם"
העריכה הטובה ביותר: הארולד קרס – "איך המערב נוצח"
האפקטים הויזואלים המיוחדים הטובים ביותר: אמיל קוסה ג'וניור – "קליאופטרה"
השיר הטוב ביותר: ג'יימס ואן יוזן וסמי קאהן – "המצב הרגיש של אבא" (קרא לי חסר אחריות)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון אדיסון – "טום ג'ונס"
המוזיקה המעובדת הטובה ביותר: אנדרה פרווין – "אירמה לה דוס"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פדריקו פליני – "שמונה וחצי" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר: רוברט יוז – "רוברט פרוסט: ריב האהבים עם העולם"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: סימון שיפרין – "שגאל"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ארנסט פינטוף – "המבקר"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פול דה רוביי ומרסל אישק – "שישה מפגשים בגשר אוול קריק"
פרס מפעל חיים: סם שפיגל

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "לורנס איש ערב" (1962)
3. "חופי הכרך" (1954)
4. "במערב אין כל חדש" (1930)
5. "זה קרה לילה אחד" (1934)
6. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
7. "חלף עם הרוח" (1939)
8. "קזבלנקה" (1943)
9. "מה יפית עמק נוי" (1941)
10. "בן-חור" (1959)
11. "מעתה ועד עולם" (1953)
12. "רבקה" (1940)
13. "כנפיים" (1927)
14. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
15. "סיפור הפרברים" (1961)
16. "כל אנשי המלך" (1949)
17. "סוף השבוע האבוד" (1945)
18. "גברת מיניבר" (1942)
19. "טום ג'ונס" (1963)
20. "גראנד הוטל" (1932)
21. "מרטי" (1955)
22. "ג'יג'י" (1958)
23. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
24. "המרד על הבאונטי" (1935)
25. "הדירה" (1960)
26. "המלט" (1948)
27. "סימארון" (1931)
28. "תהלוכה" (1933)
29. "זיגפלד הגדול" (1936)
30. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
31. "ברודווי מלודי" (1928)
32. "החיים של אמיל זולא" (1937)
33. "אמריקאי בפריז" (1951)
34. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
35. "הולך בדרכי" (1944)
36. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    אחל׳ה סרט……
    לאלברט פיני הגיע האוסקר

  2. giorahendler הגיב:

    הי
    איפה אפשר להשיג את הסרט הזה?

  3. hamlet הגיב:

    amazone.co.uk

  4. זמפאנו הגיב:

    מה קורה? עברו שבועיים! איפה גברתי הנאווה? 🙂

השאר תגובה