• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 26: "מעתה ועד עולם" (1953)

18 ביוני 2017 מאת אור סיגולי

אם לשפוט לפי האוסקר, שנת 1953, בה הסתיימה מלחמת קוריאה, הייתה אחת מהשנים המדכאות ביותר שעברו על הוליווד. מתוך חמשת המועמדים, ארבעה מהם היו סיפורים טראגיים למדי, ורק קומדיה אחת נצנצה בתוך עננת המלנכוליה, "חופשה ברומא". השאר, "שיין", הסרטים התקופתיים-עד-מאוד "יוליוס קיסר" ו"הגלימה", והזוכה הגדול של אותה שנה, "מעתה ועד עולם" (From Here to Eternity), היו סיפור אחר לגמרי.
סרטו של פרד זינמן (שזכה בעבר על סרט תיעודי קצר והיה מועמד שנה לפני כן עם "בצהריי היום") היה לסנסציית אוסקרים. הוא השווה את השיא של "חלף עם הרוח" כשניכס לעצמו שמונה זכיות מתוך 13 מועמדויות, שני רק ל"הכל אודות חווה" מבחינת מועמדויות. ועדיין, בעיני מדובר באמת באחד מזוכי האוסקר הכי יוצאי דופן עד אותה שנה. מעבר לכך שהוא הסרט הראשון שמתעסק בחיילים אמריקאים בזמן מלחמת העולם השנייה (ולא לאחריה, כמו "שנות חיינו היפות ביותר"), הטון שלו שונה מאוד ממה שהתרגלנו אליו, בטח ביחס לשלושת הזוכים האסקפיסטיים האחרונים של האוסקר, "הכל אודות חווה", "אמריקאי בפריז" ו"ההצגה הגדולה בתבל".
אמנם הסרט עשוי בסגנון הוליוודי-רומנטי, עם שחקנים יפים ומפורסמים ומלווה במוזיקה גדולה מהחיים, והאימג' המפורסם ממנו הוא זה של ברט לנקסטר ודבורה קר מתגפפים על החוף, מחובקים על ידי הגלים המתנפצים, אבל בצפייה בו מתברר כי הוא הסרט הפסימי והמדכא ביותר מכל 26 זוכי האוסקר עד כה, בהפרש ניכר. הדיסוננס הזה בין הדרך בה הסרט נתפס ולבין התוכן שלו באה לידי ביטוי הכי טוב דרך שמו. "מעתה ועד עולם", בשילוב עם הפוסטר של הסרט שמציג את התמונה המלבבת אליה התייחסתי לפני רגע ומעטרת את ראש הפרק, מרגיש כאילו הוא מתייחס לאהבה שלא תגמר, אבל בעצם הוא מגיע מציטוט של רודיאר קפילינג בשירו משנת 1892 המתייחס לאנשי צבא אשר "מקוללים מעתה ועד עולם". בום.

"מעתה ועד עולם", המבוסס על ספרו של ג'יימס ג'ונס, מתרחש בבסיס צבאי הנמצא בהוואי, בשנת 1941. מיקום הסרט בשנה הזו ובמקום הזה אמור, כבר מהפריים הראשון, לנסוך בנו תחושה של גורל ידוע מראש, מכיוון שההיסטוריה מספרת לנו שבדצמבר של אותה שנה יתקפו היפנים את פרל הרבור, יסבו לצבא האמריקאי אבדות גדולות ויכניסו את ארה"ב למלחמת העולם השנייה. תחושת הצפייה בסרט היא דטרמיניסטית כמו של ימי פומפיי האחרונים, כרוניקה של גורל ידוע מראש, וזה רק מועצם כאשר אנחנו רואים את הגיבורים נלחמים על עקרונותיהם או על זכותם לאהוב, כאשר אנחנו הצופים יודעים שכל המאבקים האלו לא ישנו דבר כאשר תגיע הפלישה.
הסרט נפתח באחד משני גיבורי הסרט – טוראי רוברט פרואיט (מונטגומרי קליפט), מתאגרף לשעבר. הוא מועבר לבסיס הצבאי הזה בעקבות שאיפת מפקד המחלקה, דיינה הולמס (פיליפ אובר), לזכות באליפות האגרוף, ובכך לצבור לעצמו אהדה שתקדם אותו במעלה הדרגות. פרויאט מסרב להתאגרף, בעקבות טראומה שעבר, ומעלה את חמתו של הולמס, שמחליט לשבור את רוחו של החייל החדש עד שיסכים להצטרף לנבחרת. פרואיט ממשיך לסרב ועובר ויה דה לה רוזה שלמה בעקבות עקרונותיו. החייל היחיד שהופך לחברו של פרואיט הוא טוראי אנג'לו מאג'יו חמום המוח (פרנק סינטרה), שיתמוך בו בזמן ההתעללות הקשה שיעבור במחלקתו. אם מישהו בשלב הזה עדיין לא הבין שפרויאט הוא גרסה של ישו הנוצרי, שיחכה לסוף הסרט.
הגיבור השני של הסרט הוא סרג'נט מילטון וורד (ברט לנקסטר), אשר נסחף לרומן עם קארן (דבורה קר), אשתו של הולמס מפקד המחלקה. סיפור האהבה חסר העתיד הזה מהדהד גם לעלילת המשנה הרומנטית של פרואיט, שמתאהב בצעירה אמריקאית שעובדת ב"בית הארחה" בעיר (דונה ריד).

עם כמה שהסרט מדכא, הספר עליו הוא מבוסס היה קשוח עוד יותר, אבל חוק הצנזורה של אותן שנים בהוליווד הכריח את זינמן לשנות כמה דברים, חלקם כנגד רצונו. הדברים הבולטים שהשתנו הם גורלם של הולמס ושל מאג'יו, מקום העבודה של לארין והסיבה מדוע קארן איננה מסוגלת להיכנס להריון. בסרט זו תוצאה של הפלה שהסתבכה, אך בספר מדובר בתוצאה של זיהום שהביא לכריתת רחם. על אף שהדברים האלו השתנו בסרט, אני עדיין הרגשתי שהיחס לנשים בו הוא הרבה יותר פרובוקטיבי וקיצוני מרוב סרטי התקופה. קארן היא אישה נואפת שעומדת מאחורי בחירותיה גם כאשר הם הכתימו את המוניטין שלה, והסרט יכול להגיד עד כמה שהוא רוצה שלארין היא "מארחת" אבל כל צופה עם עיניים יכול להבין שהיא עובדת מין. הנשים של "מעתה ועד עולם" פגומות ואומללות, אבל גם חזקות מאוד בדרכן ומבינות היטב את העולם שהן חיות בו, ועל כן גם שורדות אותו.

פרנק סינטרה ומונטגומרי קליפט

צפיתי בסרט לראשונה לפני שנים רבות בגיל יחסית מוקדם, והוא נחשב בעיני כאחד הסרטים הגדולים של הוליווד הקלאסית. הצפייה השנייה שלי בו עכשיו לקראת הפרויקט הייתה דרך עיניים חדשות. באמת שלא זכרתי שהוא כל כך עגום, וכנראה כצופה צעיר לא לגמרי קלטתי את הפסימיות שלו. אולי בגלל זה, אולי בגלל שאני ביקורתי יותר מאז, הצפייה השנייה הייתה לי פחות סוחפת ומרגשת מהראשונה. שלא תבינו לא נכון, "מעתה ועד עולם" הוא סרט מצוין, קשה למצוא דברים רעים לומר עליו, אבל הפעם הייתי פחות מאוהב בדמויות, נרתעתי קצת מהמליציות של הסרט (שאינה מאפיינת אותו כמכלול, אך צצה פה ושם) ולא כל קווי העלילה עבדו עלי באותה מידה. הבימוי של זינמן מיומן מאוד, אבל גם שגרתי למדי, משאיר את מרכז הבמה לשחקנים ולדינמיקה בין הדמויות. זה כמובן תקף עד מתקפת היפנים שמגיעה בסוף (שאני מאמין שגם משלבת צילומי ארכיון אמיתיים), בה הסרט מקבל פתאום הרגשה דינמית יותר של סרט פעולה.
אבל גם על אף החולשות שבלטו לי, בכל זאת ל"מעתה ועד עולם" יש עדיין את אחת הסצנות האהובות עלי ביותר בקולנוע – הרגע בו כל חיילי המחלקה צופים בפרואיט מוכה היגון מחצרץ ברחבת הבסיס. זה קורה כשעה וחצי לתוך הסרט, ואורכה של הסצנה הזו היא פחות משתי דקות, אבל היא מרגשת לאין שיעור ובאמת בלתי נשכחת.

הסרט העניק מועמדויות לאוסקר לכל חמשת שחקניו המרכזיים, כאשר שניים מהם גם זכו. היו אלו המועמדים בקטגוריות המשנה, פרנק סינטרה, אז בן 38 ואישיות בידור ענקית, ודונה ריד. זכייתו של סינטרה היא לגמרי ראויה, גם בגלל הופעתו וגם בגלל הדמות אותה הוא מגלם, שיש בה מימד של טראגיות אגבית ונוגעת ללב. עם זאת, דווקא ריד הייתה פחות מרשימה בעיני, אבל גם במקרה שלה הזכייה די מובנת, בטח בזכות המונולוג שלה על שאיפותיה העתידיות והרגע הדרמטי שלה בו היא מתחננת מאהובה פרואיט שלא ישוב לבסיס הנמצא תחת מתקפה.
שלושת מועמדויות המשחק האחרות של הסרט היו בקטגוריות הראשיות. לנקסטר וקליפט המצוינים התחרו זה בזה, והפסידו לוויליאם הולדן ("סטאלאג 17", גם הוא עוסק בחיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה). זו הייתה מועמדותו הראשונה מתוך ארבע של ברט לנקסטר, אז בן 40. הוא יזכה באוסקר מוצדק מאוד עם מועמדותו הבאה ("אלמר גנטרי"), ויחזור לאוסקר פעמיים נוספות עם "איש הציפורים מלאקטרז" ו"אטלנטיק סיטי". לנקסטר ימשיך לעבוד עד תחילת שנות התשעים, ויילך לעולמו בגיל 80 בשנת 1994, מאחוריו פילמוגרפיה מרשימה במיוחד שכוללת גם את יצירת המופת "הברדלס" ואת המועמד לאוסקר "שדה החלומות" עם קווין קוסטנר. שנתיים לאחר "מעתה ועד עולם", לנקסטר יהיה המפיק של זוכה האוסקר "מרטי", אך משום מה לא נכלל ברשימת המפיקים המועמדים מטעם הסרט.
המקרה האמיתי של מונטגומרי קליפט היה מדכדך כמעט כמו הסרט לשמו התכנסנו. הרחבתי עליו בפרק הראשון של סדרת "סרטים מן העבר", שם כתבתי על "נהר אדום" בכיכובו (עופר דיבר עליו במאמרו על "מקום תחת השמש"). קליפט היה לאחד השחקנים היפים והמוכשרים ביותר בדורו, אך תהליך הרס עצמי שתודלק גם בעקבות משבר הזהות המינית שלו, יגדע את הקריירה שלו ויגרום לו לעבור תאונת דרכים שתשחית את פניו. בשנת 1961 יהיה מועמד שוב לאוסקר על הופעתו המצמררת ב"משפטי נירנברג", גם שם לצדו של לנקסטר, וימות ארבע שנים לאחר מכן בגיל 45.
המועמדת החמישית היא דבורה קר, בהופעה המעושנת ביותר עד נטלי פורטמן ב"ג'קי". היא השתבצה בקטגורית השחקנית הראשית למרות שהיא משנית לכל דבר ועניין. זו הייתה מועמדותה השנייה של קר, מתוך שש. את כולן הפסידה והפכה לאחת הלוזריות הגדולות של האוסקר, אבל קיבלה פיצוי נאה בשנת 1993 אז זכתה בפרס מפעל חיים מטעם האקדמיה.
הבמאי פרד זינמן יביים עוד עשרה סרטים אחרי "מעתה ועד עולם", ואפילו יביים זוכה אוסקר נוסף, "אדם לכל עת" בשנת 1967. הוא יסיים את חייו בגיל 80, ומאחוריו 10 מועמדויות וארבע זכיות.

אני מניח שהבהרתי כבר ש"מעתה ועד עולם" הוא סרט שדיכא מעט את רוחי. גם בגלל שהוא היה פחות מוצלח משזכרתי, אבל יותר מזה בגלל העלילה שלו. ואולי זה בכלל דבר טוב. אם סרט בכל זאת מצליח להשפיע ככה על צופיו 64 שנים לאחר שנעשה, זה בהחלט משהו לזכותו, ואין ספק שהסרט הוא אחד הזוכים הבולטים והטובים שהיו באוסקר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-26:
הסרט הטוב ביותר: באדי אדלר – "מעתה ועד עולם"
השחקן הראשי הטוב ביותר: וויליאם הולדן – "סטאלאג 17"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אודרי הפבורן – "חופשה ברומא"
שחקן המשנה הטוב ביותר: פרנק סינטרה – "מעתה ועד עולם"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דונה ריד – "מעתה ועד עולם"
הבימוי הטוב ביותר: פרד זינמן – "מעתה ועד עולם"
הסיפור הטוב ביותר: דלטון טרמבו – "חופשה ברומא"
התסריט הטוב ביותר: דניאל טרדש – "מעתה ועד עולם"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: צ'רלס בראקט, וולטר רייש וריצ'רד ברין – "טיטניק"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ברונט גאפי – "מעתה ועד עולם"
הצילום הטוב ביותר בצבע: לויאל גריס – "שיין"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: סדריק גיבונס, אדוארד קרפניו, אדווין בי. וויליס ויו האנט – "יוליוס קיסר"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: לייל ווילר, ג'ורג' וו. דיויס, וולטר סקוט ופול פוקס – "הגלימה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אידית' הד – "חופשה ברומא"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: צ'רלס למייר ואמיל סנטיאגו – "הגלימה"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ג'ון פי. ליוואדרי – "מעתה ועד עולם"
העריכה הטובה ביותר: וויליאם ליון – "מעתה ועד עולם"
השיר הטוב ביותר: סמי פיין ופול פרנסיס וובסטר – "קלמאטי ג'יין" (אהבה סודית)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: בורניסלאו קאפר – "לילי"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אלפרד ניומן – "קרא לי מאדאם"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: וולט דיסני – "המדבר מתעורר"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: וולט דיסני – "האסקימוסי מאלסקה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: וולט דיסני – "Toot, Whistle, Plunk and Boom"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: ג'וני גרין – "הנשים השמחות של אוברטורת ווינדסור"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: וולט דיסני – "ארץ הדובים"
פרס מיוחד על אפקטים: "מלחמת העולמות"
פרס מיוחד: פיט סמית', חברת פוקס המאה ה-20, ג'וזף ברין, בל אנד הווארד קומפני
פרס מפעל חיים: ג'ורג' סטיבנס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "במערב אין כל חדש" (1930)
3. "זה קרה לילה אחד" (1934)
4. "חלף עם הרוח" (1939)
5. "קזבלנקה" (1943)
6. "מה יפית עמק נוי" (1941)
7. "מעתה ועד עולם" (1953)
8. "רבקה" (1940)
9. "כנפיים" (1927)
10. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
11. "כל אנשי המלך" (1949)
12. "סוף השבוע האבוד" (1945)
13. "גברת מיניבר" (1942)
14. "גראנד הוטל" (1932)
15. "המרד על הבאונטי" (1935)
16. "המלט" (1948)
17. "סימארון" (1931)
18. "תהלוכה" (1933)
19. "זיגפלד הגדול" (1936)
20. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
21. "ברודווי מלודי" (1928)
22. "החיים של אמיל זולא" (1937)
23. "אמריקאי בפריז" (1951)
24. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
25. "הולך בדרכי" (1944)
26. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. Sarah Nalkin הגיב:

    תודה על הסקירה.
    אני סה"כ אהבתי את הסרט (ראיתי אותו אחרי שקראתי את הספר…)

השאר תגובה