• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 15: "גברת מיניבר" (1942)

17 באפריל 2017 מאת אור סיגולי

הדבר הראשון שבולט בזכייתו בפרס הסרט הטוב ביותר של "גברת מיניבר" (Mrs. Miniver), בטקס האוסקר ה-15, הוא כמה הסרט מזכיר, על פניו, את זוכה השנה הקודמת, "מה יפית עמק נוי", בעיקר מכיוון ששניהם סרטים שעוסקים בקהילה בריטית, למרות שהבמאים אינם אנגלים. העולם באותם שנים היה עמוק במלחמת העולם השנייה, וכנראה הסיפורים האלו על קהילה, על התמיכה והעזרה של אנשים מן היישוב זה לזה, לחצו על מקום רגיש אצל מצביעי האוסקר. בנוסף לכך, הם גם חולקים את אותו השחקן הקנדי, וולטר פידג'ן.
אך בזמן ש"מה יפית עמק נוי" הוא סרט תקופתי שעלילתו רחוקה מהאימה העכשווית באירופה, "גברת מיניבר" כבר מישיר מבט אל המלחמה ומתרחש במהלכה, ולכן גם זוכה האוסקר הראשון (מבין רבים שיבואו לאחריו) שיעסקו ישירות במלחמת העולם השנייה. זהו גם אחד מזוכי האוסקר הבודדים עד כה שאינם מביאים סיפור תקופתי. מתוך כל 15 הזוכים עד כה, רק "ברודווי מלודי", "גראנד הוטל", "זה קרה לילה אחד" ו"הן לא תיקחהו עימך" הביאו למסך עלילות מודרניות. המגמה הזו תמשיך גם בשנים שיבואו, עם הזכיות של "קזבלנקה", "הולך בדרכי", "סוף שבוע אבוד", "שנות חיינו היפות ביותר" ו"הסכם ג'נטלמני".
הסרט היה להצלחה עצומה בארה"ב, קנדה ואנגליה, ושימש כאחד מהעידודים הגדולים ביותר לדעת הקהל האמריקאית להצטרף למלחמה, ולעזור לאנגליה במלחמה בנאצים (הציבור האמריקאי לא השתגע על האנגלים באותה תקופה, ולא מיהר להיכנס שוב למלחמה קטלנית מעבר לים), בטח אחרי המתקפה של היפנים בפרל הארבור שהתרחשה במהלך צילומי הסרט. הזכייה הזו באוסקר הייתה כמעט סוג של מעשה פטריוטי מטעם הוליווד.

"גברת מיניבר" הוא גם זוכה האוסקר הראשון של הבמאי הגדול וויליאם וויילר, שעדיין מחזיק בשיא המרשים כאיש שביים הכי הרבה זוכי אוסקר (אחרי הזכייה הזו יגיעו "שנות חיינו היפות ביותר" ו"בן-חור"), ויותר מכך, הוא האיש עם הכי הרבה מועמדויות לבימוי אי פעם (12) וגם יצר לעצמו רצף לא הגיוני של שבעה מועמדים רצופים לפרס הסרט הטוב ביותר (1936-1942). הוא גם זכה בפרס על מפעל חיים. אבל מעבר לדרמות הכבדות, וויילר היה גם אחראי על קומדיות קלאסיות ואהובות כמו "חופשה ברומא", סרטי מתח ("האספן") ואפילו נתן לברברה סטרייסנד את הפריצה הקולנועית הגדולה שלה ב"מצחיקונת" עליו זכתה באוסקר. המורשת שלו היא אחת המפוארות. וויילר, יליד גרמניה שעבר לארה"ב בשנות העשרים שלו, הלך לעולמו בשנת 1981 בגיל 79.
כמו זוכיו הבאים של ווילר, גם הסרט הזה סחף את הטקס. "גברת מיניבר" היה מועמד לתריסר פרסי אוסקר, וזכה במחציתם. מפיק הסרט, סידני פרנקלין, סיים את הטקס לא רק עם פרס הסרט, אלא גם עם פרס מיוחד על מפעל חייו.

התסריט, עליו עמלו ארבעה תסריטאים (שמותיהם מפורטים מטה ברשימת הזוכים של הטקס), מבוסס על סדרת טורים ביוגרפים לעיתון שכתבה ג'ן סטראת'רס שהפכו לאחר מכן לרב-מכר, העוסקת במשפחה גרעינית "רגילה" ממעמד בינוני-גבוה בכפר בריטי. גם הסרט הזה מעיד על חיבת האקדמיה לסרטים המתרחשים כאשר ישנה מלחמה ברקע, כפי שכבר ראינו בלא מעט מהזוכים עד כה, והמספר כמובן רק יעלה. גריר גארסון מגלמת את גברת מיניבר (אם כי שם הסרט מתייחס גם לפרח הקרוי על שמה, מה שמעניק לו כפל משמעות וסימבוליות רבה), שחייה נראים שגרתיים וטובים עד מאוד. למעשה, רוב מה שמעסיק אותה בחלקיו הראשונים של הסרט זה האם עשתה בחוכמה כשרכשה לעצמה כובע יוקרתי, וכיצד תבשר על כך לבעלה. גארסון, שהייתה בת 33 במהלך הצילומים (על אף שהיא מגלמת אמא לבחור כבן 18, דבר מה שהחריד את גארסון בהתחלה מכיוון שפחדה להיות מלוהקת לתפקידים מבוגרים), נחשבה אז לאחת מהשחקניות הגדולות, והאוסקר בו זכתה היה רק עניין של זמן. החיבה אליה הייתה כל כך גדולה, שהיא הייתה מועמדת לאוסקר חמש שנים ברציפות (1941-1945) ושבע פעמים בסך הכל.
קל לראות מדוע היא הייתה שחקנית מאוד מוערכת. כמו שאר הדמויות ב"גברת מיניבר", גם זו שמגלמת גארסון איננה מאופיינת באופן ייחודי, אבל היא בכל זאת יוצקת המון לתפקיד, מייצרת חיבה וקשר מיידי עם הצופים ודואגת לכך שאנחנו נהיה מעורבים רגשית בכל שלב. גם בזמן שקשה למצוא פגמים בדמות שלה, כאלו שאולי יהפכו אותה לאנושית יותר (אפילו את המפגש המלחיץ עם חייל גרמני פצוע היא מתפעלת באופן מרשים), זוהי השחקנית שעושה את כל העבודה הקשה.

הנרי טראוורס וגריר גארסון

שאר הקאסט שמסביבה גם הוא מצוין, אבל הם מתמודדים באופן פחות מוצלח עם הדמויות השגרתיות מדי. וולטר פידג'ן הוא שחקן בעל נוכחות נפלאה ותזמון משובח, אבל נדמה שהוא בעיקר בא לתמוך בגארסון. הכימיה שלהם כבעל ואישה (ונטול בעיות זוגיות לחלוטין) עובדת היטב. שני שחקנים נוספים, שגם היו מועמדים לאוסקר על תפקידם פה, והם על תקן גונבי ההצגה, הם הנציגים המבוגרים יותר של הקאסט. הראשון הוא הנרי טראוורס המקסים, שאם אינני טועה מופיע רק פעמיים בסרט, אבל טוב הלב והחביבות שלו מהדהדים גם ברגעים בהם הוא לא נמצא. השנייה היא מיי וויטי, בתפקיד ליידי בלדון, הגברת העשירה והסנובית של הכפר. התסריט דואג לכך שהיא תעורר אנטגוניזם עוד לפני שהיא אפילו מופיעה על המסך, אבל ברור לנו שזה רק בשביל שבשלבים מאוחרים יותר תוכל להציג צדדים אחרים באישיותה, ועל ידי כך להרוויח את הסצנה המרגשת והיפה ביותר של הסרט, המתרחשת במהלך תחרות הגינון השנתית.
וויטי הפסידה את האוסקר לשחקנית אחרת מ"גברת מיניבר", טרזה וורייט, המגלמת את נכדתה של וויטי וכלתה העתידית של גברת מיניבר. זה לא כל כך מובן לי, בעיקר כי זו לא באמת הופעה מרשימה במיוחד. יכול להיות שוורייט הייתה ה-it girl של אותה התקופה ולכן זכתה על בסיס העניין הזה, או שאולי המהות הטראגית של דמותה הותירה חותם אצל המצביעים. האופציה השלישית, וההגיונית ביותר, היא שבגלל המועמדות הכפולה של וורייט באותה שנה (כמשנה על הסרט הזה, וכראשית על "גאוות הינקים"), הם רצו לתת לה משהו, אבל לא רצו שזה יבוא על חשבון גארסון. באופן אישי, אני הייתי נותן את אוסקר המשנה של אותה שנה לאגנס מורהד ב"האמברסונים המופלאים", אבל נראה לי שמאוחר מדי לפתוח את ההצבעה הזו.
כשחושבים על זה, אני חושב שהייתי מעניק כל אוסקר אפשרי באותה שנה ליצירת המופת של אורסון וולס. אולי חוץ מבקטגורית "הסרט שהרס את חיי". הזוכה שם הוא ללא ספק "במבי".

"גברת מיניבר" איננו מזוכי האוסקר הגדולים ביותר אי פעם, והוא לא לגמרי מחזיק צפייה עכשווית, אבל הוא ללא ספק אחד החשובים מבחינה היסטורית, ומעבר לכך – החמימות והאהבה לבני האדם שיש בו חוצה גם היום. זהו סרט בלי אנטגוניסט מוחלט, ועל אף שהרקע לעלילתו תלוי בענייני השעה, הוא מובל דמויות ולא אירועים היסטוריים. דווקא בהקשר הזה אותה סצנה שהזכרתי, בה גברת מיניבר מתעמתת עם החייל הגרמני, היא מעט מוזרה. מצד אחד היא אפקטיבית בכך שהיא מכניסה את האימה של המלחמה אל תוך הבית, ומטשטשת את הגבול בין עורף וחזית, אבל מצד שני גם מציגה תפיסת עולם מעט מנוגדת לסרט. דמות החייל הגרמני היא כולה סכנה ורוע, אין בו שום דבר מהאנושיות שמאפיינת את שאר הדמויות, והוא בסופו של דבר חסר זהות לחלוטין. הסצנה הזו עמדה במרכז של ויכוח בין וויילר, שרצה לחזק את בעלות הברית במלחמה מול האויב הגרמני, ובין אחד מראשי MGM, לואי בי. מאייר שהתנגד להצגה החד-מימדית של הנאצי. בדראפטים הראשונים החייל הגרמני היה אמור להיות דמות מורכבת ואנושית יותר, אבל לוויילר מוראל האומה היה חשוב יותר. קשה לכעוס על הבחירה הזו. בסופו של דבר, אנחנו בתקופת מלחמה והגרמנים הם באותם ימים הרוע המוחלט, השטן על פני האדמה, וככזה הגיוני להציג אותם כאויבים מוחלטים ונטולי אנושיות. מצד שני, בחלוף השנים זה צורם מכיוון זה לא העולם הרגשי של "גברת מיניבר", ומאפיין יותר כסרט תעמולה.

בשנה הבאה ימשיך האוסקר להתעסק במלחמת העולם השנייה, אבל לא בארה"ב ולא בחזית האירופאית, אלא בצפון אפריקה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-15:
הסרט הטוב ביותר: סידני פרנקלין – "גברת מיניבר"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'יימס קאגני – "יאנקי דודל דאנדי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: גריר גארסון – "גברת מיניבר"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ואן הפלינג – "ג'וני איגר"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: תרזה וורייט – "גברת מיניבר"
הבימוי הטוב ביותר: וויליאם וויילר – "גברת מיניבר"
הסיפור המקורי הטוב ביותר: אמריק פרסבורג – "הפולשים"
התסריט המקורי הטוב ביותר: מייקל קנין ורינג לרדנר ג'וניור – "אשת השנה"
התסריט הטוב ביותר: ג'ורג' פרוושל, ג'יימס הילטון, קלודין ווסט וארתור ווימפריס – "גברת מיניבר"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'וסף רוטנברג – "גברת מיניבר"
הצילום הטוב ביותר בצבע: לאון שמרוי – "הברבור השחור"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: ריצ'רד דיי, ג'וסף וורייט ותומס ליטל – "זה מעל הכל"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: ריצ'רד דיי, ג'וסף וורייט ותומס ליטל – "הנערה שלי סאל"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: ניית'ן לווינסון – "יאנקי דודל דנדי"
העריכה הטובה ביותר: דניאל מנדל – "גאוות הינקים"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: פרסיוט אדווארט, גורדון ג'נינגס, וויליאם פריירה ולואיס מזנקופ – "לצלוח את הרוח הפראית"
השיר הטוב ביותר: אירווינג ברלין – "הולידיי אין" (חג מולד לבן)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה או קומדיה: מקס סטיינר – "Now, Voyager"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: ריי הנדרוף והיינץ רוהמהלד – "יאנקי דודל דנדי"
הסרט התיעודי הטוב ביותר: "חזית קוקודה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "פרצופו של הפיהרר"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: "בנוגע לחיות ומשפחותיהן"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "מעבר לדרישות התפקיד"
פרס מיוחד: צ'רלס בוייר, מואל קרופורד, אולפני MGM
פרס למפעל חיים: סידני פרנקלין

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "במערב אין כל חדש" (1930)
2. "זה קרה לילה אחד" (1934)
3. "חלף עם הרוח" (1939)
4. "מה יפית עמק נוי" (1941)
5. "רבקה" (1940)
6. "כנפיים" (1928)
7. "גברת מיניבר" (1942)
8. "גראנד הוטל" (1932)
9. "המרד על הבאונטי" (1935)
10. "סימארון" (1931)
11. "תהלוכה" (1933)
12. "זיגפלד הגדול" (1936)
13. "ברודווי מלודי" (1928)
14. "החיים של אמיל זולא" (1937)
15. "הן לא תיקחו עמך" (1938)

תגובות

  1. yoshihide הגיב:

    הנה משהו שאני רוצה לכתוב בתגובות כל פעם, אבל שוכח/צריך לתלות כביסה/הכלב אכל לי את שיעורי הבית: זו אחת הפינות האהובות עלי באתר ובכלל. אני ממש אוהב את הכתיבה שלך על קולנוע, לא רק בפינה הזו אלא באופן כללי, אבל ההזדמנות הזו לכתוב על סרטים מהוללים בשעתם בשילוב של ראי ההיסטוריה והראי האישי שלך מוצלחת במיוחד לטעמי.

    אני כותב את זה בעיקר כי עם כל טור עולה בי החשש שיצוצו לך מחוייבויות אחרות בקרוב ויהיה מדובר בטור האחרון. אז דע לך שיש לפחות אוהד אחד שרוף לפינה הזאת שיהיה מאוד מבואס אם זה ייפסק (למרות שבוא נהיה רציניים: יש לך עוד 75 שנים להגיע לימינו אנו, אני הייתי נשבר קצת מזמן רק מתוך הדכאון על המחוייבות הזו ששקעתי לתוכה… אבל זה רק אני, לך אסור, כן?).

    1. אור סיגולי הגיב:

      אפתח בלומר תודה ענקית! שימחת אותי מאוד בבוקר שמשי זה.
      אז מכיוון שמצאת את הזמן לכתוב זאת, אחזיר לך באותה מטבע ואומר שאמנם בבלוג אנחנו מטפטפים את הפרקים כדי למנוע הצפה ומיאוס, אבל על המחשב שלי נמצאים (ומגובים) הפרקים הבאים עד לשנת 1969, והמספר ממשיך לעלות, כך שאין לך מה לחשוש.
      שוב – המון תודה. שמח שאתה קורא.

      1. סשה הגיב:

        גם אני מאוד נהנה לקרוא את הטור!! מרשים מאוד , וכשרואים את הסרטים שזכו (לפחות את המעניינים שבהם..) זה גורם לתחושה אחרת מסתם צפייה 🙂

  2. זמפאנו הגיב:

    מצטרף למברכים, זה הטור שאני הכי מחכה לו במהלך היום, השבוע וגו'
    פשוט תענוג.
    נתראה ב-1956

  3. אור סיגולי הגיב:

    תודה רבה לכולכם! זה מעודד ומשמח מאוד. נתראה בקזבלנקה…

  4. יושיהידה הגיב:

    ראיתי לאחרונה את הפרק הראשון של המיני-סדרה של נטפליקס, "חמישה חזרו" ("Five Came Back"), שבה חמישה במאים בימינו (בהם שפילברג וקופולה) מספרים על חמישה במאים שבשנות הארבעים "התגייסו" לתעד בשטח את מלחמת העולם השניה עבור התעמולה האמריקאית נגד הנאצים. אחד מהבמאים הללו היה וויליאם וויילר, ובפרק הראשון וויילר (בראיון מהארכיון) מספר על הויכוחים שלו עם לואי ב. מאייר לגבי ההצגה של החייל הנאצי. אם עדיין לא ראית, מומלץ מאוד. הפרק הראשון מדבר לא מעט על ההתמודדות של הוליווד עם המלחמה, ומעלה כמה נושאים שאתה עצמך נגעת בהם במהלך הפרוייקט.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.