• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 34: "סיפור הפרברים" (1961)

25 ביולי 2017 מאת אור סיגולי

אחרי ארבעה ניסיונות קודמים, סוף סוף העניקה האקדמיה את פרס האוסקר למחזמר ששרד את מבחן הזמן. בערך. "סיפור הפרברים" המוזיקלי היה הזוכה ה-34 באוסקר, עם לא פחות מעשר זכיות (מקום שני אחרי "בן-חור") מתוך 11 מועמדויות. הוא הפסיד רק את קטגורית התסריט. "סיפור הפרברים" היה בעצם הספתח האמיתי של הסיקסטיז באוסקר, ובישר את הגעתו של העשור המוזיקלי ביותר בתולדות הפרס. ארבעה סרטים מזמרים לקחו אוסקר בין 1961 ל-1968, יותר מכל עשור אחר.
"סיפור הפרברים" התבסס על המחזמר הבימתי המצליח שכתב ארתור לורנטס, הלחין לאונרד ברנשטין ותמלל סטיבן סונדהיים. הכריאוגרפיה הייתה של ג'רום רובינס, שתרם מזמנו גם לבימוי הסרט, עבר התמוטטות עצבים בשלב די מוקדם, אבל קיבל קרדיט מלא של במאי ובאותה שנה סיים את הטקס עם שני פרסים, אוסקר לבימוי ופרס מיוחד על העמדה. הבמאי הרשמי של הסרט הוא רוברט ווייז, שזכה גם כמפיק וגם כבמאי בשנה הזו, וישחזר את ההצלחה האוסקרית ארבע שנים לאחר מכן עם "צלילי המוזיקה".
מועמדותו הראשונה של ווייז לאוסקר, אגב, הייתה בכלל בקטגורית העריכה של שנת 1941, בזכות עבודתו על סרט קטן בשם "האזרח קיין".

סיפור המחזמר עוסק באהבתם הטראגית א-לה "רומיאו ויולה" של טוני ומריה, ואותו עיבד למסך התסריטאי ארנס להמן ("מזימות בינלאומית", "צלילי המוזיקה"). ברחובות ניו יורק ניצתת מלחמת טריטוריה בין שתי קבוצות יריבות, "הכרישים" הפורטו-ריקנית ו"הסילונים" האמריקאית. בזמן שהמאבק האלים מתקדם לנקודת רתיחה, טוני האמריקאי פוגש את מריה הפורטו-ריקנית במועדון ריקודים, והם מתאהבים מיידית, אך המציאות שבה הם חיים לא תיתן לאהבתם להתממש.
לפני הכל, אני חייב שנייה להתייחס לתרגום העברי של שם המחזמר, ולתהות מי לעזאזל היה זה שתירגם את West Side Story כ"סיפור הפרברים". ההגדרה של "פרבר" כך על פי הגדרות המרשתת, היא "איזור מגורים גדול, הממוקם בשולי עיר או מטרופולין, כאשר רוב הגרים בו עובדים במרכז העיר". עלילת המחזמר הנידון כאן מתרחשת במנהטן, הכי עיר (או מטרופולין) שאפשר לדמיין. יותר מזה, תנו לי שנייה להסתמך על ויקיפדיה כמקום אמין, שם אחד המאפיינים של פרבר הוא "ריחוק מהשפעתן של אוכלוסיות של שכונות מצוקה". וואו. יושב בול על הסרט הזה. אז כדי להבהיר את ההבדל: "קטיפה כחולה" הוא סיפור הפרברים, "אמריקן ביוטי" הוא סיפור הפרברים, "חלון פנורמי" הוא סיפור הפרברים. לעומתם, סרט על קבוצות נוער עניות שמתרחש כולו עמוק בתוך ג'ונגל האספלט איננו סיפור על פרברים.
זה היה רגע של קטנוניות. עכשיו אפשר לחזור לסרט.

הדבר הכי מעניין שמצאתי בצפייה העכשווית שלי בסרט, הוא הפיוז'ן המאוד יוצא דופן, ודי אמיץ, שהסרט עושה בין העולם הבימתי לקולנועי. כביכול, הסרט "סיפור הפרברים" מתרחש ב"עולם ריאליסטי". הוא לא רק נפתח בצילומים אוויריים של ניו יורק האמיתית, אלא גם הושקע בו לא מעט בצילומי חוץ והפיכת הסטים האולפניים למציאותיים ככל שאפשר. כמו הרקע, גם הדמויות ב"סיפור הפרברים" מלוכלכות, מזיעות, ולבושות בפשטות (אני מניח שצבא שלם של מלבישים עמל על "הפשטות" הזאת). מצד שני, הכיראוגרפיה היא כל כך תיאטרלית, כל כך זרה לסטינג, שזה מייצר התנגשות שיכולה תוך עשר שניות לבעוט החוצה כל מי שמיוזיקלז לא באים לא טוב. העבודות של וויז הבמאי ורובינס הכיראוגרף מתנגשות אחת בשנייה, רבות בינן ובין עצמן, ומה שאמור להיות כישלון קולוסאלי, עובד נהדר. זה קורה כבר בסיקוונס הפתיחה המצוין, שבו כמעט לא נאמרת מילה אחת. זהו תיאור של המתח בין שתי הכנופיות, שתיהן מורכבות מצעירים על סף פיצוץ שנראים שכבר מתים לדקור מישהו. הם פוסעים ברחוב בצורה מאיימת שמבהירה שהם שליטי הסמטאות אבל אז – לפתע אחד או שניים, בתורות, מקפצים עם ידיים ורגליים פרושות לצדדים בתנועות ריקוד שגבריות הן ממנה והלאה. הסאונד של הרחוב קיים ברקע, אבל הדמויות לא מדברות למרות שבעולם הרגיל הן היו אומרות לא מעט מילים. אלו שני עולמות אומנותיים שאמורים לעבוד אחד נגד השני, אבל איכשהו הם לא וזה גורם ל"סיפור הפרברים" להיות משהו חדש, משהו שעומד בפני עצמו.

לכן זה מאוד אירוני שמה שכיום מקשה, או לפחות הקשה עלי, להיסחף לתוך הסרט הם לא קטעי הריקוד האקספרסיביים והבימתיים שמייצרים קונטרה לרחובות והבניינים והתחושה המציאותית, אלא דווקא סיפור האהבה שעומד במרכזו. הסרט מתפרש על פני בערך 48 שעות, ובזמן הזה אנחנו אמורים לקנות את סיפור האהבה של טוני ומריה, שטס על ביליון קילומטר לשעה. הם רואים זה את זו במסיבה, כל העולם מסביבם מטשטש (בשפה קולנועית מבריקה), הם זה מול זו, וזהו. נסיכות של דיסני לא מתאהבות כל כך מהר.
הטרגדיה הגדולה בבסיס "סיפור הפרברים" היא על כך שאהבה צעירה לא יכולה לקרות בתוך עולם שמונע משנאה. אבל הבעיה היא שהאהבה הזו כל כך מוגזמת, מהירה ולא סבירה, שקשה מאוד להיכנס למצב הרגשי שזה מצריך. האהבה שלהם לא עוברת כאמיתית, אלא כקוריוז. אם אני אמור להזיל דמעה על אהבה גדולה שמתה על לא עוול בכפה, אני בעיקר חושב על שני צעירים רומנטיים מדי שעדיף שיקבלו איזו מנת מציאות.

נטלי ווד וריצ'רד ביימר

יכול להיות שזה קשור גם לליהוק. בזמן שלא הייתה לי שום בעיה עקרונית עם ריצ'רד ביימר החמוד לתפקיד טוני (למרות שהשיניים שלו מבריקות מדי, וזה הטריף אותי), הוא לא מצליח להפוך את טוני ליותר ממרטיר רומנטי, וככזה אין זו הפתעה שהוא זכור יותר מהופעתו המרושעת ב"טווין פיקס" מאשר בסרט זולל האוסקרים הזה. עם זאת, בעיני הליהוק של נטלי ווד הוא בעיה מאוד רצינית של הסרט.
ווד היא שחקנית נפלאה, ובאותה שנה הייתה מועמדת לאוסקר בזכות הופעתה שוברת הלב ב"זוהר בדשא". עם זאת, ב"סיפור הפרברים" היא צורמת נורא ולא לגמרי באשמתה. ווד היא היחידה בקאסט הפורטו-ריקני שאיננה מגיעה מרקע לטיני, וזה בולט במיוחד מול חבריה לצוות שלא מתאמצים לעשות ר' מתגלגלת, ולא נראים כאילו מרחו עליהם חינה כדי להפוך אותם לכהים יותר. בנוסף, ווד לא שרה בסרט, אלא מרי ניקסון (ששרה גם במקום דבר קר ב"המלך ואני" ואודרי הפבורן ב"גברתי הנאווה"), ולא רק שאין שום קשר בין קול הזמרה לקול הדיבור, גם העבודה על המבטא היא שונה לגמרי. לא משנה כמה ווד תהיה אמינה ברגעי הדרמה, המוצא שלה והזמרת שמגבה אותה לא מאפשרים לדמותה לעבור כאמיתית.

כנראה שבעקבות זאת הרגשתי (ועל פי האוסקרים, אני לא היחיד) שהסרט שייך דווקא לקאסט המשנה, כי הוא עובר הרבה יותר נכון ואמין מאשר הרומיאו והיוליה של הגטו. הנאמברים של חברי הכנופיה הם רובם הרבה יותר מסעירים ומרגשים מאלו של הדמויות הראשיות, הן מבחינת ביצוע והן מבחינת המטען הרגשי.
באוסקר זכו נציגי הקבוצה הפורטוריקנית: ריטה מורנו בתפקיד אניטה, וג'ורג' צ'אקיריס כברנרדו, מנהיג הכנופיה. היא חברתה הטובה של מריה, והוא אחיה הגדול והמגונן של הנאהבת התמימה. הם באמת דמויות מעולות, אבל בזמן שאני חושב שהאוסקר של מורנו הוא מוצדק שבמוצדקים, אני לא לגמרי משוכנע שזה המצב עם צ'אקיריס. אני חושב שהופעת המשנה הטובה ביותר בסרט היא של ראס טמבלין בתפקיד ריף, מנהיג כנופיית האמריקאים וחברו הטוב ביותר של טוני. למעשה, בעיני כל המחזמר הזה בכלל שייך לדמות הזו שהיא הרבה יותר נוגעת, מורכבת ומרגשת מזו של הגיבור. מעניין מאוד מדוע טמבלין אפילו לא הגיע לשלב המועמדות.
זאת הייתה אמנם המועמדות והזכייה היחידה של ריטה מורנו באוסקר, אבל היא הפכה לאחת מזוכות ה-EGOT היחידות, כלומר מישהי שהצליחה לזכות באמי, בגראמי, באוסקר ובטוני. יש רק 17 כאלו בעולם, אם כי חלקם כבר הלכו לעולם אחר. מורנו הייתה אז בת 30, היום היא כבר בגיל 86 ועדיין עובדת בלי הפסקה. הלוואי שיש לה עוד חיים ארוכים ונפלאים לפניה. צ'אקיריס גם הוא עוד עמנו אבל לא נצפה על המסכים מאז שנות התשעים. אחרי "סיפור הפרברים" הופיע בעיקר בטלוויזיה.
ראס טמבלין התלווה לחברו מהסרט הזה, ריצ'רד ביימר, אל הקאסט של "טווין פיקס" וכמו מורנו, גם הוא בחור עסוק. לאחרונה אפשר היה לראות אותו ב"דרייב" ו"ג'אנגו ללא מעצורים". למעשה, מתוך מובילי הקאסט, רק ווד הלכה לעולמה. זה קרה בשנת 1981, כשהייתה בגיל 43.

בתוך כל העומס עוד לא הגעתי לכתוב על השירים והמוזיקה, אבל האמת שמה עוד יש לי להרחיב על זה שכבר לא ידוע ונאמר. הפסקול של "סיפור הפרברים" באמת נפלא. המפורסם מבין השירים הוא "אמריקה", ובצדק בעיקר בזכות מורנו, אבל גם "יה, השוטר קרופקה" הוא נאמבר מעולה וכמוהו גם "אני חשה מהממת" (לא, כי "סיפור הפרברים" זה תרגום עברי מבריק. תניחו לי). זהו ללא צל של ספק המחזמר הכי טוב מבין ארבעת הזוכים עד כה, אבל הוא יעמוד מול פייט רציני שיינתן לו בשנים הקרובות מכיוון "גבירתי הנאווה", "צלילי המוזיקה" ו"אוליבר". נראה מה יביא יום בפרקים הבאים.
מה שכן, מדובר במחזמר רב התקציב המדכדך ביותר שניתן להעלות על הדעת, ולאחד מזוכי האוסקר המדכאים שהיו. הסרט מסתיים בטון כל כך עגום ושקט, שקשה לחזור לשגרה אחריו. זאת לא הפעם הראשונה שהגיבור של זוכה אוסקר מת, אבל אפילו ב"המלט" או "הגשר על הנהר קוואי" יש איזושהי עלייה בדקות הסיום, בין אם במוזיקה או באופן הצילום והעיצוב. הסרט הזה פשוט נגמר פתאום, טובע בחוסר תקווה ובתחושת נכאים.

"סיפור הפרברים" ניצח את "פאני", "תותחי נבארון", "אדי פלסון" ו"משפט נירנברג" שהוא אישית הפייבוריט שלי מהחמישייה. "זוהר בדשא" אכזב בכך שלא התקבל לקטגורית הסרט הטוב ביותר, אבל בכל מקרה כנראה שהסרט האמריקאי המפורסם יותר מאותה שנה היה בכלל "ארוחת בוקר בטיפאני".
מחוץ להוליווד, 1961 זכורה בזכות "הלילה" המדהים של אנטוניוני, "מעבר לזכוכית האפלה" של ברגמן שגם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, "התמימים" של ג'ק קלייטון, "אשתקד במריאנבד", "אקטונה" שהציג לעולם את פייר פאולו פאזוליני, "סלוואטורה ג'וליאנו", ו"טעם הדבש" החזק של רוברט ריצ'רדסון.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-34:
הסרט הטוב ביותר: רוברט ווייז – "סיפור הפרברים"
הבימוי הטוב ביותר: רוברט ווייז וג'רום רובינס – "סיפור הפרברים"
השחקן הראשי הטוב ביותר: מקסמיליאן של – "משפט נירנברג"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סופיה לורן – "שתי נשים"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ורג' צ'אקיריס – "סיפור הפרברים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ריטה מורנו – "סיפור הפרברים"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אבי מאן – "משפט נירנברג"
התסריט המקורי הטוב ביותר: וויליאם אינג – "זוהר בדשא"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: יוג'ין שופטאן – "אדי פלסון"
הצילום הטוב ביותר בצבע: דניאל ל. פאפ – "סיפור הפרברים"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: הארי הורנר וג'ין קלהאן – "אדי פלסון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: בוריס לוון ו-ויקטור גאנגלין – "סיפור הפרברים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: פיירו ג'ראדי – "לה דולצ'ה ויטה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: איירין שאראף – "סיפור הפרברים"
הסאונד הטוב ביותר: פרד היינז וגורדון סויר – "סיפור הפרברים"
העריכה הטובה ביותר: תומס סטנפורד – "סיפור הפרברים"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ביל וורינגטון ו-ויויאן סי. גרינהאם – "תותחי נבארון"
השיר הטוב ביותר: הנרי מנציני וג'וני מרסר – "ארוחת בוקר בטיפאני" (נהר ירח)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט דרמטי או קומי: הנרי מנציני – "ארוחת בוקר בטיפאני"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: סול צ'פלין, ג'וני גרין, סיד ראמין ואירווין קוסטל – "סיפור הפרברים"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אינגמר ברגמן – "מבעד לזכוכית האפלה" (שבדיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ארתור כהן ורנה לאפוייט – "שמיים מעל ובוץ מתחת"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: פרנק ביבס – "פרויקט תקווה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: "ממלא המקום"
הסרט הקצר הטוב ביותר: "עשבי ים וסירות גדולות"
פרס מיוחד: וויליאם ל. הנדריקס, פרד ל. מלצר, ג'רום רובינס
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ג'ורג' סיטון
פרס מפעל חיים: סטנלי קריימר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
6. "חלף עם הרוח" (1939)
7. "קזבלנקה" (1943)
8. "מה יפית עמק נוי" (1941)
9. "בן-חור" (1959)
10. "מעתה ועד עולם" (1953)
11. "רבקה" (1940)
12. "כנפיים" (1927)
13. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
14. "סיפור הפרברים" (1961)
15. "כל אנשי המלך" (1949)
16. "סוף השבוע האבוד" (1945)
17. "גברת מיניבר" (1942)
18. "גראנד הוטל" (1932)
19. "מרטי" (1955)
20. "ג'יג'י" (1958)
21. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
22. "המרד על הבאונטי" (1935)
23. "הדירה" (1960)
24. "המלט" (1948)
25. "סימארון" (1931)
26. "תהלוכה" (1933)
27. "זיגפלד הגדול" (1936)
28. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
29. "ברודווי מלודי" (1928)
30. "החיים של אמיל זולא" (1937)
31. "אמריקאי בפריז" (1951)
32. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
33. "הולך בדרכי" (1944)
34. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    לפי מילון אבן-שושן (מלפני 30 שנה) פרבר הוא אזור מרוחק ממרכז העיר, כך שזה יכול להיות אזור אמיד או עני. מאחר ואני קשיש למדי, אני זוכר את משמעות המילה משתנה בהדרגה מ"פרברים" עניים לעבר "פרברים" אמידים. מאחר והמבקר צעיר, אני מניח שהוא נתקל רק במשמעות המאוחרת של המושג.

  2. Sarah Nalkin הגיב:

    ממה שהבנתי בשנות ה60, פרוורים היו שכונות בשולי העיר – רובם עניים…
    באמת מוזר שהסרט 'ארוחת בוקר בטיפאני" לא זכה באוסקא (למעו השיר הטוב ביותר…) לדעתי יש לסרט איכויות רבות….
    (אם כי 'סיפור הפרוורים' זכה באוסקר בצדק…)

השאר תגובה