• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 47: "הסנדק 2" (1974)

24 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

חלפו רק שנתיים מאז ניצחו בדוחק הקורליאונים, משפחת המאפיה המפורסמת ביותר בקולנוע, את טקס האוסקר עם שלוש זכיות כולל פרס הסרט, והנה הם שבו שוב בכוחות גדולים הרבה יותר. הפעם המצב היה קצת אחרת, ו"הסנדק 2" (The Godfather Part II) סיים את הערב עם לא פחות משישה פסלונים, פי שניים מהסיבוב הקודם, ועל הדרך הפך להיות סרט ההמשך הראשון שזוכה בפרס הגדול. הבמאי פרנסיס פורד קופולה התמודד בטקס ה-47 לא רק עם אופרת הפשע שלו, אלא גם עם יצירת מופת אחרת, "השיחה", שהייתה אף היא מועמדת לפרס הסרט, אך קופולה עצמו לא היה מועמד בזכותה לפרס הבימוי, אלא רק על "הסנדק 2" (מועמדויות כפולות לפרס הבימוי התקיימו פעמיים בעבר, ב-1929 לקלרנס בראון וב-1938 למייקל קרטיז. אחת נוספת תתרחש שוב 26 שנים אחר כך עם סטיבן סודרברג בזכות "טראפיק" ו"ארין ברוקוביץ'"). עם שני הסרטים יחד, קופולה היה מועמד חמש פעמים בשנת 1974, וזכה בשלושה פרסים – כמפיק, כבמאי וכתסריטאי, כולם בזכות סרט ההמשך. הוא גם ניצח את בוב פוסי, שהביס אותו בקטגורית הבימוי דאז (עם "קברט") והפעם התמודד עם "לני", סרט מעולה בפני עצמו.

אז כן, 1974 הייתה פשוט שנה מדהימה בקולנוע, וזה רק הפך את הניצחון של "הסנדק 2" למתוק עוד יותר. המתמודדים האחרים היו "השיחה" ו"לני" שהוזכרו כבר, "צ'יינטאון" שיכל לזכות באותה קלות, וסרט האסונות "המגדל הלוהט". וזה עוד כלום למה שקרה מחוץ לעולם האוסקר: שני סרטי האימה "בלאק כריסטמס" ו"המנסרים מטקסס" הגדירו מחדש את הז'אנר; ריינר וורנר פאסבינדר ביים את אחת מפסגות עבודותיו, "עלי: פחד אוכל את הנשמה"; פקינפה נתן מזון נוסף לקהילת הקאלט שלו עם "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסייה"; סטיבן ספילברג פרץ קדימה עם "שוגרלנד אקספרס"; וז'אק ריווט ביים את אחד הסרטים האהובים עלי, "סלין וז'ולי יוצאות לשוט".

אחת מהשאלות הבוערות ביותר בתולדות הקולנוע היא איזה סרט טוב יותר – "הסנדק" או "הסנדק 2" (מהחלק השלישי, שהיה מועמד לאוסקר בשנת 1990 לרוב מתעלמים). אני משנה את דעתי כמעט בכל יום, אבל הפעם אצטרך לתת לזה את תשובה כשאגיע למצעד המתעדכן שמופיע בסוף כל פרק. נכון לכתיבת הפסקה הזו אני עדיין אינני יודע מה אחליט. אגלה יחד אתכם כשנגיע לגשר.
את היחס הנלהב שלי לסרט הראשון כבר חשפתי באריכות בפרק ה-45 של הפרויקט, והפעם המצב לא שונה. על פני כשלוש שעות ועשרים דקות, קופולה וצוותו תזמרו אופרת פשע גדולה מהחיים, גם היא שילוב של סיפור מצוין ועשייה קולנועית משובחת ביותר. בשונה מהפקת הסרט הראשון בו עמד תמידית בפני איומי פיטורים וסנקציות, הפעם קופולה קיבל קארט-בלאנש לעשיית הסרט, כי אחרי ההצלחה המסחררת של הסרט הראשון אף אחד כבר לא עמד בדרכו. התקציב ממש הוכפל מהקודם ועמד על 13 מיליון, והקנבאס של הסיפור נמתח עד לאופק. זה השתלם. הסרט השני אמנם לא עקף את הראשון בקופות, אבל היה לסרט החמישי הכי מרוויח באותה שנה (הראשון היה "אוכפים לוהטים") וכיסה בקלות את תקציבו.

"הסנדק 2" מתרחש על פני שתי נקודות זמן. האחת היא כשלוש-עשרה שנה לאחר סיום "הסנדק", ובו מייקל קורליאונה (אל פאצ'ינו) כבר שולט ביד חזקה בעסקי המאפיה של משפחתו, איתם הוא גר בנוואדה, ושם הוא זומם להשתלט על עסקי ההימורים והמלונאות של לאס וגאס. ניסיון התנקשות בחייו שלא צלח גורם למייקל להבין שלא רק שהמצב רחוק מלהיות לקראת סיום, אלא שגם כנראה מישהו קרוב אליו בוגד בו. כמו הראשון, גם סרט ההמשך נפתח בחגיגה משפחתית גדולה, אבל במקום חתונה הפעם זה טקס אכילת לחם הקודש של בנו של מייקל, ומאירוע משפחתי מצומצם כפי שהוצג ב"הסנדק" של 1972, עכשיו זה כבר אירוע ענק רב משתתפים ואנשי שררה על גדות אגם טאהו.
נקודת הזמן השנייה של "הסנדק 2" מתרחשת 28 שנה לפני הסרט הראשון, ובמהלכה ויטו קורליאונה הצעיר (רוברט דה נירו, שמגלם את הגרסה הצעירה של מרלון ברנדו), שהוברח לארה"ב לאחר שמשפחתו נרצחה על ידי ראש מאפיה בסיציליה, לאט לאט משתלט על הפשע המאורגן בניו יורק והופך לבוס הגדול שהכרנו בסרט הקודם.
אבל מעבר לשני הסיפורים המקבילים, "הסנדק 2" גם מעלה את הסיכונים. לא מדובר רק בסכסוכים פנימיים של ארגוני פשע עירוניים, אלא גם בהפיכות צבאיות מעבר לגבול, ועדות חקירה בסנאט האמריקני, ויותר מהכל, ההיסחפות של מייקל אל הצד האפל. אם ב"הסנדק" ראינו את התדרדרותו המוסרית כאשר הוא משקר לאשתו ואחותו, בסרט ההמשך הוא כבר מבצע דברים הרבה הרבה יותר איומים.

גם הסרט הזה נכתב על ידי קופולה ומריו פוזו, הסופר של "הסנדק", ורוב הצוות חזר גם הוא. נינו רוטה וקרמיין קופולה עבדו על המוזיקה, דין טאוולריס היה המעצב האומנותי, והצילום היה שוב של גורדון וויליס, שכנגד כל מה שאני מכיר ויודע מהאקדמיה האמריקאית, גם הפעם לא הצליח לנכס לעצמו מועמדות לפרס הצילום. באמת שאין לי שמץ מושג מדוע ולמה.
גם כל הקאסט ששרד חזר לסיבוב הנוסף. בראש הפירמידה נמצא, כמובן, אל פאצ'ינו באחת מהופעותיו הטובות ביותר. פאצ'ינו היה צריך לקחת את מייקל ממש אל תוך האפילה, ובשונה מהדמויות שגילם בהמשך הקריירה שלו, הוא לא הפך את זה למופע צרחות מעבר למה שצריך. רק ההבעות שלו בשתי הסצנות האחרונות שלו עם אשתו קיי (דיאן קיטון, גם היא שבה לתפקיד) שוות אוסקר בפני עצמן. הפעם הוא שודרג מקטגורית המשנה לקטגוריה הראשית, אבל הפסיד. הוא היה היחיד ממועמדי "הסנדק" הראשון שהצליח להתברג בשנית לקטגוריות המשחק. זה היה חלק מרצף המועמדויות שלו בין 1972 ל-1975.
רוברט דובאל, שבשנתיים שחלפו הצליח לאבד את רוב שערות ראשו, לא הצליח לקבל מועמדות נוספת על גילום טום הייגן, אבל זה ממש לא אומר שהוא פחות טוב מהסרט הראשון. היחידה מהקאסט של 1972 שלא קיבלה חיבת אוסקר בסיבוב הראשון אבל פיצתה על זה עם סרט ההמשך, היא טליה שאייר, אחותו של קופולה המגלמת את אחותו של מייקל. התפקיד שלה אמנם גדל קצת, והיא באמת בסדר גמור, אבל לא בטוח שזו המועמדות המוצדקת בעולם.

כמו "הסנדק", גם סרט ההמשך שלו הצליח להציב שלושה מועמדים בקטגורית שחקן המשנה. הראשון הוא כמובן רוברט דה נירו, שגם זכה. היה זה כרטיס הכניסה הראשון שלו לאוסקר, ולאחריו יגיעו עוד שש מועמדויות נכון ל-2017, כולל זכייה נוספת על "השור הזועם". דה נירו מדבר באיטלקית כמעט לחלוטין (יש לו כמה מילים בודדות באנגלית), וממלא בגאון את נעליו של ברנדו. האמת שמעבר לצרידות אין הרבה קשר בין שתי ההופעות, אבל זה לא מפריע בכלל. אם להתוודות, אני הייתי מעניק את האוסקר לשחקן משנה אחר מהסרט, אבל נגיע אליו עוד מעט.
שני המועמדים האחרים היו לי סטראסברג בתפקיד הרמן רות', הבוס היהודי של מיאמי, ומייקל וי. גאצו כפרנקי פנטנג'לי, הנציב של הקורליאונים בניו יורק. סטראסברג, אז בן 73, מיעט לשחק בסרטים (רק שבעה רשומים לשמו), אבל היה אישיות בכירה בתעשיית הקולנוע כמורה למשחק. סטראסברג ידוע כמי שהביא את שיטת סטניסלבסקי לאמריקה, ושינה את המשחק הקולנועי. הוא היה גורו של השחקנים הגדולים והטובים ביותר שידע מסך הכסף, ולכן לא מפתיע שהוליווד מיהרה להעניק לו מועמדות בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכה. זהו איננו תפקיד שמצדיק את זה, אבל לפעמים צריך לעשות כבוד. הוא נפטר שמונה שנים לאחר מכן.
גם למייקל גאצו הייתה קריירה נוספת מעבר למשחק. הוא התפרסם בכלל כמחזאי, כאשר עבודתו המפורסמת ביותר היא "כובע מלא גשם" שהוא בעצמו גם עיבד לסרט שביים פרד זינמן ב-1957. בשונה מסטראסברג, גאצו לגמרי הרוויח את המועמדות הזו, ובורא את אחת הדמויות הבלתי נשכחות של הסרט. פנטנג'לי של גאצו מסמל בסרט את המסורת ההולכת ודועכת של איטליה, המתערבבת והמתבוללת בזו האמריקאית. ברגע קטן אך נפלא בתחילת הסרט, פנטנג'לי מנסה לגרום לתזמורת החיה של חגיגת המשפחה לנגן נעימה איטלקית מוכרת, אך הנגנים לא מצליחים ובמהרה הופכים אותה למנגינה אמריקאית. מבריק.

אבל, כפי שרמזתי בעדינות מאפיינת, האוסקר בכלל היה צריך להגיע למישהו אחר. ואם קראתם את הפרק על "הסנדק" אני מניח שאתם כבר יודעים על מי אני מדבר. עוד יותר מהיעדרות גורדון וויליס בפרס הצילום, אני לא מצליח להבין איך האקדמיה פסחה על ג'ון קאזאל המגלם את פרדו. לא רק שהתפקיד של האח הבוגר והלא-יוצלח גדל בהרבה מהסרט הראשון, לא רק שהוא שהפך להיות אחת מדמויות המפתח בסרט, ההופעה שקאזאל נותן היא ללא רבב. הפגיעות של פרדו והטראגיות האינהרנטית שלו, הן מלכודות ענק לכל שחקן, אבל קאזאל עושה מזה פלאות.
קאזאל, שבאותה שנה גם השתתף ב"השיחה", יופיע לאחר מכן ב"אחר הצהריים של פורענות" ו"צייד הצבאים". את שניהם האקדמיה תאמץ, בשניהם הוא נהדר, ועדיין לא זכה לקבל קצת חיבת אוסקר. לאקדמיה לא היו יותר הזדמנויות לתקן את העוול, כי קאזאל הלך לעולמו בשנת 1978, והוא בן 42.

אחד המקומות החלשים של "הסנדק" הראשון היה הדמויות הנשיות שבו. בסרט השני ניכר שיפור, אבל עדיין קטן מדי בשביל שאפשר יהיה להגיד שהוא משמעותי. כמובן שאין בעיה עקרונית עם כך שהנשים בעולם של קורליאונה משחקות תפקידים משניים למדי, זה בכל זאת עולם גברי סגור, אבל אם כבר יש נשים בתמונה, אפשר לתת להן קצת יותר מורכבות. זה השיפור ב"הסנדק 2". שתי הנשים המרכזיות בסרט, קיי (דיאן קיטון) וקוני (טליה שאייר), גם נוקטות עמדה ופועלות, גם אם מדובר בטעויות וגם אם זה פועל לרעתן. קוני, למשל, מקפצת מבעל גרוע לשני ומזניחה את ילדיה, אך היא מסרבת לוותר על אחדות משפחתה ומבקשת להתפייס עם מייקל וגם לפייס בינו ובין אחיו. קיי, לעומתה, היא אמא למופת שאוהבת ודואגת לילדיה, אבל עושה מעשה קיצוני שלדעתי גם היה מאוד נדיר לדמות של אישה בקולנוע האמריקאי המיינסטרימי, אפילו שאנחנו נמצאים לאחר "שחרור האישה". האומץ שלה לקחת החלטה לגבי גורל משפחתה עולה לה ביוקר והיא יודעת את זה, אבל היא עושה זאת בכל מקרה, וחוטפת על כך את אחת הסטירות הכואבות ביותר בקולנוע. מילולית.

"הסנדק 2" המשיך את רצף זוכי "המידות הרעות" של תחילת שנות השבעים, שהביא לקדמת המסך גיבורים פגומים ובעייתיים שעל פניו אנחנו לא אמורים להזדהות עימן, אבל עושים זאת בכל מקרה. מ"הקשר הצרפתי" דרך שני סרטי "הסנדק", "העוקץ" ו"קן הקוקייה", זוכי האוסקר שיקפו את מורל האומה בצל מלחמת ויטנאם, ווטרגייט ושלטון ניקסון. כתבתי על זה כבר שלוש פעמים (והשיא יגיע בכלל בפרק הבא) אז אוותר על זה הפעם. "הסנדק 2" אולי מתרחש ברובו בסוף שנות החמישים, אך יש בו רגע קטן שמעיד על כך שהוא תוצר של תקופתו – כאשר מייקל מתכנן התנקשות באדם חשוב, אומרים לו שיהיה לו מאוד קשה להגיע אליו. "אפשר להגיע לכל אדם," עונה מייקל, "אפשר אפילו להגיע לנשיא". קנדי נרצח חמש שנים אחרי עלילת הסרט, אבל זה בכל זאת מקבל תהודה ביצירה הגדולה הזו של 1974, שנעשתה 11 שנה לאחר ההתנקשות.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-47:
הסרט הטוב ביותר: פרנסיס פורד קופולה – "הסנדק 2"
הבימוי הטוב ביותר: פרנסיס פורד קופולה – "הסנדק 2"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ארט קארני – "הארי וטונטו"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אלן ברסטין – "אליס לא גרה כאן יותר"
שחקן המשנה הטוב ביותר: רוברט דה נירו – "הסנדק 2"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אינגריד ברגמן – "רצח על האוריינט אקספרס"
התסריט המקורי הטוב ביותר: רוברט טאון – "צ'יינטאון"
התסריט המעובד הטוב ביותר: פרנסיס פורד קופולה ומריו פוזו – "הסנדק 2"
הצילום הטוב ביותר: פרד קואנקמפ וג'וסף בירוק – "המגדל הלוהט"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: דין טאוולאריס וג'ורג' ר. נלסון – "הסנדק 2"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: תאוני אלדרג' – "גטסבי הגדול"
הסאונד הטוב ביותר: רונלד פירס ומלווין מטקאלף סיניור – "רעידת אדמה"
העריכה הטובה ביותר: הארולד קרס וקארל קרס – "המגדל הלוהט"
השיר הטוב ביותר: אל קאשה וג'ואל הירשהורן – "המגדל הלוהט" (יכול להיות שלעולם לא נאהב כך שוב)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה: נינו רוטה וקרמיין קופולה – "הסנדק 2"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: נלסון רידל – "גטסבי הגדול"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פדריקו פליני – "זיכרונות" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: פיטר דיויס וברט שניידר – "Hearts and Minds"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: רובין להמן – "אל"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: וויל וינטון ובוב גארדינר – "ימי שני סגורים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: פול קלאודון ואדמונד סיצ'ן – "בעל העין האחת הוא המלך"
פרס מיוחד לאפקטים מיוחדים: פרנק ברנדל, גלן רובינסון ואלברט וויטלוק – "רעידת אדמה"
פרס מיוחד: הווארד הוקס, ז'אן רנואר
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ארתור בי. קרים

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "הסנדק 2" (1974)
5. "חופי הכרך" (1954)
6. "במערב אין כל חדש" (1930)
7. "זה קרה לילה אחד" (1934)
8. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
9. "חלף עם הרוח" (1939)
10. "קזבלנקה" (1943)
11. "קאובוי של חצות" (1969)
12. "הקשר הצרפתי" (1971)
13. "מה יפית עמק נוי" (1941)
14. "צלילי המוסיקה" (1965)
15. "בן-חור" (1959)
16. "מעתה ועד עולם" (1953)
17. "כחום הלילה" (1967)
18. "אוליבר!" (1968)
19. "רבקה" (1940)
20. "כנפיים" (1927)
21. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
22. "גבירתי הנאווה" (1964)
23. "סיפור הפרברים" (1961)
24. "אדם לכל עת" (1966)
25. "כל אנשי המלך" (1949)
26. "סוף השבוע האבוד" (1945)
27. "גברת מיניבר" (1942)
28. "טום ג'ונס" (1963)
29. "העוקץ" (1973)
30. "גראנד הוטל" (1932)
31. "מרטי" (1955)
32. "ג'יג'י" (1958)
33. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
34. "המרד על הבאונטי" (1935)
35. "הדירה" (1960)
36. "המלט" (1948)
37. "פאטון" (1970)
38. "סימארון" (1931)
39. "תהלוכה" (1933)
40. "זיגפלד הגדול" (1936)
41. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
42. "ברודווי מלודי" (1928)
43. "החיים של אמיל זולא" (1937)
44. "אמריקאי בפריז" (1951)
45. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
46. "הולך בדרכי" (1944)
47. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)