• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 46: "העוקץ" (1973)

20 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

המשולש היל-ניומן-רדפורד אחראי על שניים מסרטי הקולנוע האהובים ביותר בתולדות הוליווד. הראשון היה "קיד וקאסידי", המערבון הנהדר שבשנת 1969 זכה בארבעה פרסי אוסקר ואחרי קרב צמוד בקטגוריה הראשית הובס על ידי "קאובוי של חצות". השני, "העוקץ" (The Sting), כבר סחף לחלוטין את האקדמיה, היה מועמד לעשרה פרסים וזכה בלא פחות משבעה, כולל בקטגוריות הבימוי והסרט של שנת 1973.
שמותיהם המלאים של צלעות המשולש הנהדר הזה הן הבמאי ג'ורג' רוי היל, והשחקנים פול ניומן ורוברט רדפורד, שאמנם כיכבו יחדיו אך ורק בשני הסרטים האלו, אבל זה הספיק בהחלט כדי להפוך אותם לאחד מהצמדים האגדיים של הקולנוע (במצעד שעשיתי המוקדש לזוגות הקולנועיים הגדולים ביותר, הם לקחו את המקום הראשון). באופן מפתיע למדי, "העוקץ" הוא הסרט היחיד בכל הקריירה הארוכה והמפוארת של ניומן מול המצלמה שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. רדפורד, לעומתו, כיכב בזוכה אוסקר נוסף, "זיכרונות מאפריקה", וביים את הזוכה הגדול של 1980 "אנשים פשוטים". כך שאם יש לפחות משהו אחד טוב בניצחון "העוקץ" בטקס האוסקר ה-46, הוא שזה מאפשר לי להשתמש בהם כתמונה ראשית לפוסט. תמונה של ניומן ורדפורד זה תמיד דבר טוב.

הסרט השני, וכאמור, האחרון של היל-ניומן-רדפורד, הוא סרט נוכלים המתרחש באילינוי של שנת 1936. התסריט נכתב על ידי דיויד ס. וורד (שיהיה מועמד שוב לאוסקר לא פחות מ-40 שנה לאחר מכן עם "נדודי שינה בסיאטל"), והתבסס על סיפור אמיתי שהופיע בספר שכתב דיויד מאורר בשנות הארבעים. בסרט, רדפורד מגלם את ג'וני הוקר, נוכל קטן ולא חשוב, שמבקש לנקום בדויל (רוברט שאו), ראש מאפיה אכזרי, שאחראי לרצח חברו הטוב. מכיוון שהוא בעצמו איננו רוצח, ג'וני מחליט להעניש את אותו מאפיונר על ידי נישול כל נכסיו ושדידת כספו. בשביל זה הוא חובר לנוכל ותיק וידוע ממנו, הנרי גונדורף (ניומן), ויחד הם אוספים סביבם כנופיה על מנת להרים מהתלה מורכבת ומסובכת שתפיל את אותו דויל בפח.
מבחינת רצף זכיות האוסקר, אספר שזהו כבר הסרט השלישי מתוך רצף של ארבעה המכונה על ידי באופן לא רשמי "רצף המידות הרעות", שעוסק במעשי נוכלות, מוסר מפוקפק, נקמה ושוטרים מושחתים. הקדימו אותו "הקשר הצרפתי" ו"הסנדק", ורדפו אותו "הסנדק 2" ו"קן הקוקיה". אזכיר זאת שוב גם הפעם, למקרה שלא קראתם את הפרקים הקודמים, באותה תקופה ארה"ב נמצאת במצב מורלי נמוך בעקבות מלחמת ויטנאם האבודה-מראש, משפטי הרצח של צ'רלי מנסון ושלטונו של הנשיא ניקסון ופרשיית ווטרגייט. הבלבול וחוסר הוודאות של האומה האמריקאית באותה תקופה, התגלה גם בסרטים הפופולריים שנעשו אז, כמו "הארי המזוהם" ו"משאלת מוות", וזכו לחיבוק הקהל. האקדמיה הנציחה את התחושות האלו בבחירותיהם לפרס הסרט הטוב ביותר מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים.

"העוקץ" איננו אפלולי ואלים כמו שאר הסרטים שזכו לפניו או לאחריו, אפילו אפשר לומר שלהפך, אבל התימות בהן הוא עוסק זהות – נקמה, עולם עם אמות מוסר מפוקפקות, חוסר יכולת לבטוח אפילו באנשים הקרובים אליך ביותר, ואנשים בעיתיים בעמדות כוח, זהות לשאר. באוסקר ה-46 הוא הביס, כפי הנראה בלי הרבה תחרות, את אחת מקבוצות המועמדים המוזרות למדי בתולדות האוסקר, שכללה קומדיה בריטית קלילה ("מגע של קלאס"), דרמת התבגרות נוסטלגית ("אמריקן גראפיטי"), סרט אימה קיצוני ("מגרש השדים") ודרמת ארט-האוס אירופאית ("זעקות ולחישות").
כמו כמה מזוכי האוסקר שנעשו בעשור בו מתרחשת עלילת הזוכה הנוכחי ("סימארון", "תהלוכה"), גם "העוקץ" נפתח בתצוגת השחקנים ושמות הדמויות שלהם, על רקע נעימה. הפעם זו המוזיקה מפורסמת שכתב מרווין המליש (הוא סיים את הטקס הזה עם לא פחות משלושה אוסקרים, ניצחון מוחץ בכל אחת מקטגוריות המוזיקה והשירים). יחד עם החלוקה לפרקים המעניקה לו תחושה של עלילה בדיונית וקלילה, הוא פורט על נימי הנוסטלגיה, ומשקיע לא מעט בעיצוב שמרגיש יותר כמו זיכרון של תקופה מאשר עבודת תחקיר ריאליסטית. כל זאת כמובן בכוונה ובמודע. כך מתרחק היל כמעט בכוח מהפינות האפילות שטומן בחובו סיפור הנקמה הזה, ונדמה ששואף להיות קודם כל חוויה בידורית לצופיו.
היל ביים רק שבעה סרטים לאחר "העוקץ", המפורסם ביניהם הוא "העולם על פי גארפ" בשנת 1982. את סרטו האחרון, "פאני פארם" ביים בשנת 1988. הוא הלך לעולמו בשנת 2002.

אתוודה ש"העוקץ" איננו אחד מהסרטים האהובים עלי ביותר. הוא בהחלט לא סרט רע, ההפקה שלו מרשימה מאוד, והוא מסופר במיומנות, אבל אותי הוא לא תפס באף אחת משתי הצפיות שלי בו. באיזשהו שלב ויתרתי על הניסיון להבין מי נגד מי ופשוט חיכיתי בסבלנות שיסבירו לי בסוף. הוא תמיד מרגיש לי ארוך מדי, וקצת נטול משקל ביחס לקלאסיקה שעשו ממנו.
שני האלמנטים שתמיד כמובן עומדים לזכותו, ובוודאי אחת הסיבות לכך שהעולם אימץ את הסרט הזה בחום מאז ועד עתה, הוא שני השחקנים הראשיים שלו. ומכיוון שכבר הזכרתי שלא יהיו לי יותר מדי הזדמנויות לדבר עליהם, יהיה זה לכבוד גדול של הפרויקט הזה להקדיש זמן איכות טקסטואלי עם רדפורד וניומן, שניים מהאנשים היפים והמוכשרים ביותר שאי פעם נצפו על מסך הקולנוע.

רוברט רדפורד היה בן 37 כאשר היה מועמד על "העוקץ" לאוסקר שנותר, כזכור, המועמדות היחידה שלו אי פעם כשחקן (אני מדגיש זאת בפעם השנייה כי זה עדיין נורא מפתיע אותי). הוא נולד בקליפורניה אבל את הקריירה שלו התחיל בניו יורק בהופעות על הבמה ובטלוויזיה, אחת מהן העניקה לו מועמדות לאמי בשנת 1962. באותן שנים החל לקבל תפקידי קולנוע בכמה סרטים בעלי פרופיל גבוה כזה או אחר ולצד שחקנים מפורסמים, אך היה זה "קיד וקאסידי" שהפך אותו סופית לכוכב. משם בנה רדפורד קריירה מדהימה וכיכב בכמה מהסרטים האמריקאים הבולטים ביותר של שנות השבעים כמו "המועמד", "כך היינו", "שלושת ימי הקונדור" ו"כל אנשי הנשיא". רדפורד גילם את האמריקאי היפה, זה שהאומה אהבה מאוד לראות כנציג שלה על מסך הכסף. בשנת 1980 ביים את סרט הביכורים שלו, "אנשים פשוטים", שניצח את "השור הזועם" באוסקר והעניק לרדפורד את האוסקר היחיד שלו. הוא המשיך גם בקריירת משחק, כולל בזוכה האוסקר "זיכרונות מאפריקה", וכמובן "הצעה מגונה". להבדיל. בין לבין המשיך להראות יכולות מרשימות גם כבמאי עם "נהר זורם ביניהם" ו"חידון האשליות" שהעניק לו מועמדות נוספת לאוסקר, ולדעתי הוא עדיין אחד הסרטים האמריקאים המודרנים הכי לא מוערכים כראוי בנמצא. עם זאת, סרטיו הבאים כבמאי, ביניהם "הלוחש לסוסים", "כאריות לכבשים" ו"המוצא האחרון" עשו פחות רושם על העולם. מעבר לאלו, רדפורד הקים את מכון סאנדנס ב-1981, ממנו בקעו ערוץ סאנדנס וכמובן הפסטיבל האמריקאי ביוטה, אירוע הקולנוע העצמאי החשוב והמתוקשר ביותר בעולם. הוא ממשיך לשחק במרץ, ולאחרונה הופיע ב"הכל אבוד", "קפטן אמריקה: חייל החורף", "חברי הדרקון אליוט" וממש לאחרונה ב"Our Souls at Night" שהגיע ישירות לנטפליקס. בעיני רדפורד הוא בעיקר הדוגמא המושלמת איך אפשר להתבגר באופן מרשים בהוליווד, גם אם התחלת כסמל מין ולא הרבה יותר מזה. כיום, בגיל 81, זקנתו לא רק שמביישת את נעוריו, אלא להפך.

אחד ממעריציו הגדולים והנאמנים של רדפורד, הוא לא אחר מאשר בראד פיט, שנראה כאילו מנסה לבנות את הקריירה שלו צעד צעד בעקבות רדפורד. לא רק שפיט אימץ את המראה של רדפורד כאשר התקרב לסוף שנות השלושים שלו (אז הופיעו יחד השניים במותחן "משחקי ריגול"), אלא גם בחר תפקידים שנראים כאילו היו מגיעים ישר לידיו של רדפורד אם היו נעשים כמה עשורים לפני כן, כמו למשל "מאניבול". פיט גם הוא עבר באיזשהו שלב אל מאחורי המצלמה, אבל לא כבמאי, אלא כמפיק של סרטים עצמאיים, ואפילו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר על "12 שנים של עבדות" (הוא גם אחד ממפיקי זוכי האוסקר "השתולים" ו"אור ירח", אך לא היה חלק מהמפיקים הרשומים למועמדות).
לכן זה לא מפתיע בכלל כאשר בתחילת האלף לקח פיט את הדבר הכי קרוב לפול ניומן שיכל למצוא, השחקן ג'ורג' קלוני, ויחד הרימו סרט שוד שאולי באופן רשמי היה רימייק לסרט בשם "אושן 11" של לואיס מיילסטון משנת 1960, אבל האמת שנראה הרבה יותר כמו גרסה מודרנית ל"העוקץ", בטח מבחינת ההומור והקצב.

פול ניומן מבוגר מרדפורד בתשע שנים, וחי עד גיל 83. בדיוק כמו רדפורד, גם ניומן (שנחשב שחקן טוב יותר) הצליח לעשות את המעבר מפרצוף נאה לאגדה הוליוודית שמחזיקה מעמד גם עשור לאחר מותו. ניומן, שלא יהיו הרבה שיתווכחו עם הדעה שהוא השחקן היפה ביותר בתולדות הקולנוע, החל את הקריירה שלו כשחקן כעשור לפני רדפורד. בשנת 1958 הוא זכה למועמדותו הראשונה לאוסקר, בקטגורית השחקן הראשי על "חתולה על גג פח לוהט", וצבר בהמשך לא פחות מתשע מועמדויות על משחק, האחרונה שבהן כשחקן משנה ב"הדרך לפרדישן" ב-2002, שגם היה לסרטו האחרון. הופעתו הגדולה האחרונה הייתה דווקא בטלוויזיה, במיני-סדרה "אימפריות נופלות" שהעניקה לו בשנת 2005 את פרס האמי ואיגוד השחקנים כשחקן משנה. מעבר למשחק הוא היה מועמד בקטגורית הסרט הטוב ביותר, בזכות הפקת הפיצ'ר הראשון שביים, "רייצ'ל רייצ'ל". הוא גם עשה את הבלתי יאומן, ושנה לאחר שזכה בפרס מיוחד על מפעל חיים מטעם האקדמיה, חזר לאוסקר שוב כמועמד, ולקח את אוסקר המשחק היחיד שלו. זה קרה בזכות "צבע הכסף" של מרטין סקורסזי, בו חזר ניומן לאחת מהדמויות המפורסמות שגילם, אדי פלסון, מסרט הנושא את שם הגיבור שהעניק לו מועמדות לאוסקר בשנת 1961. תפקידים מפורסמים נוספים של ניומן היו ב"הקפיצה הגדולה", "לא פראייר של אף אחד", "פסק דין", "המגדל הלוהט", "המורד", "האד", "אקסודוס" ועוד. כבמאי הוא היה חתום על חמישה סרטים בין 1968 ל-1987.

השילוב של ניומן ורדפורד הוא ללא ספק גולת הכותרת של הסרט, אבל יהיה זה עוול להתייחס רק אליהם. "העוקץ" מרגיש לעיתים כמו סרט אנסמבל, בו לדמויות המשנה יש חשיבות לא קטנה, והשחקנים שלוהקו לתפקידים עושים עבודה מצוינת בפני עצמם.
את האנטגוניסט, דויל האירי והמרושע, מגלם רוברט שאו הבריטי, שהוזכר כבר בפרויקט הזה בזכות מועמדותו לאוסקר בסרט הזוכה של 1966, "אדם לכל עת". שנתיים לאחר "העוקץ", יופיע שאו בתפקיד שיהפוך להיות המזוהה עמו ביותר, זה של קווינט ביצירת המופת "מלתעות", ופאדיחה עולמית שהאקדמיה לא נתנה לו מועמדות על תפקידו שם. הוא נפטר חמש שנים לאחר צילומי "העוקץ".
הצלע הנשית של הקאסט היה איילין ברנן, שלא מקבלת יותר מדי מה לעשות, אבל איכשהו מצליחה בכל זאת לגנוב את ההצגה מדי פעם, ולברוא דמות מעולה. שחקן אחר שנוצץ בסרט הוא הארולד גולד כאחד מחברי הכנופיה, ולצדו ריי וולסטון וג'ק קיהו, גם הם נהדרים.

בעיני "העוקץ" קטן מסך חלקיו, אבל הנקודה הזו כבר הובהרה ובאמת אין לי עניין לעקם פרצוף מול סרט שהעניק רגעים רבים של הנאה לכל כך הרבה צופים מאז שנות השבעים ועד היום. אם אני הייתי צריך להרכיב חמישייה בשנת 1973 כנראה שהייתי משאיר את "זעקות ולחישות" ו"מגרש השדים", ואליהם מוסיף את "רחובות זועמים" של סקורסזי, את "המבט" של ניקולס רוג ואת "שבילי הזעם" של טרנס מאליק. הם לא קיבלו ולו מועמדות אחת. באופן כללי 1973 הייתה שנה לא רעה בכלל. סרטים בולטים אחרים מאותה שנה היו "שלום לנצח" מבית מדרשו של רוברט אלטמן, "ירח של נייר", "אחיות" המופרע והנפלא של דה פלמה, "רוחות הכוורת" מספרד, "זיכרונות" של פליני, "איש הקש" שכולם נורא אוהבים אבל אני חושב שהוא בדיחה, "פאט גארט ובילי הנער" של פקינפקה, "לילה אמריקאי" של טריפו, "עולם על חוט" של פאסבינדר שחזה את "מטריקס" עשרים וחמש שנה לפני, וכמובן גרסת האנימציה של "רובין הוד" שבגללו אני עדיין צועק מדי פעם "השעה אחת והכל בסדר!!!". אל תשפטו אותי.
באותה שנה ישראל סגרה רצף של שלוש מועמדויות בזו אחר זו לאוסקר. אחרי "השוטר אזולאי" ו"אני אוהב אותך, רוזה", הגיע תורו של "הבית ברחוב שלוש", שהפך את משה מזרחי למועמד שנתיים רצוף. זאת הייתה המועמדות הרביעית בתולדות ישראל.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-46:
הסרט הטוב ביותר: טוני ביל, מייקל פיליפס וג'וליה פיליפס – "העוקץ"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ורג' רוי היל – "העוקץ"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ג'ק למון – "להציל את הנמר"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: גלנדה ג'קסון – "מגע של קלאס"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ון האוסמן – "המירוץ אחר הגלימה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: טייטום אוניל – "ירח של נייר"
התסריט המעובד הטוב ביותר: וויליאם פיטר בלאטי – "מגרש השדים"
התסריט והסיפור הטובים ביותר המבוססים על חומר מקורי, חומר שלא פורסם בעבר או המבוסס על עובדות: דיויד ס. וורד – "העוקץ"
הצילום הטוב ביותר: סוון ניקוויסט – "זעקות ולחישות"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: הנרי באמסטיד וג'יימס פיין – "העוקץ"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אידית' הד – "העוקץ"
הסאונד הטוב ביותר: רוברט קנודסון וכריס ניומן – "מגרש השדים"
העריכה הטובה ביותר: וויליאם ריינולדס – "העוקץ"
השיר הטוב ביותר: מרווין המליש, אלן ברגמן ומרלין ברגמן – "כך היינו" (כך היינו)
המוזיקה הטובה ביותר לדרמה: מרווין המליש – "כך היינו"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: מרווין המליש – "העוקץ"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: פרנסואה טריפו – "לילה אמריקאי" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: קית' מריל – "הקאובוי האמריקאי הגדול ביותר"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'וליאן קריינין ודה-וויט ל. סייג' – "פרינסטון: החיפוש אחר תשובות"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: פרנק מוריס – "Frank Film"
הסרט הקצר הטוב ביותר: אלן מילר ו-וויליאם פרטיק – "The Bolero"
פרס מיוחד: הנרי לנגוליס, גראוצ'ו מרקס
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: לו ווסרמן
פרס מפעל חיים: לורנס ווינגרטן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "חופי הכרך" (1954)
5. "במערב אין כל חדש" (1930)
6. "זה קרה לילה אחד" (1934)
7. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
8. "חלף עם הרוח" (1939)
9. "קזבלנקה" (1943)
10. "קאובוי של חצות" (1969)
11. "הקשר הצרפתי" (1971)
12. "מה יפית עמק נוי" (1941)
13. "צלילי המוסיקה" (1965)
14. "בן-חור" (1959)
15. "מעתה ועד עולם" (1953)
16. "כחום הלילה" (1967)
17. "אוליבר!" (1968)
18. "רבקה" (1940)
19. "כנפיים" (1927)
20. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
21. "גבירתי הנאווה" (1964)
22. "סיפור הפרברים" (1961)
23. "אדם לכל עת" (1966)
24. "כל אנשי המלך" (1949)
25. "סוף השבוע האבוד" (1945)
26. "גברת מיניבר" (1942)
27. "טום ג'ונס" (1963)
28. "העוקץ" (1973)
29. "גראנד הוטל" (1932)
30. "מרטי" (1955)
31. "ג'יג'י" (1958)
32. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
33. "המרד על הבאונטי" (1935)
34. "הדירה" (1960)
35. "המלט" (1948)
36. "פאטון" (1970)
37. "סימארון" (1931)
38. "תהלוכה" (1933)
39. "זיגפלד הגדול" (1936)
40. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
41. "ברודווי מלודי" (1928)
42. "החיים של אמיל זולא" (1937)
43. "אמריקאי בפריז" (1951)
44. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
45. "הולך בדרכי" (1944)
46. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)