• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 34
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 1: "אמריקן גראפיטי"

16 בנובמבר 2020 מאת אור סיגולי

אחרי הפוגה לא קלה, חוזר אלינו פרויקט מפסידי האוסקר לעונה רביעית ולפני אחרונה, עם עשרה פרקים ותימה חדשה: הפעם אנחנו הולכים לעשות כבוד לבלוקבאסטרים.
באלף החדש, זה שאנחנו מנסים לשרוד ממש בימים אלו, הקופות והאוסקר הפכו להיות הפכים כמעט מוחלטים. זה קשור לכל עניין המותגים והיקומים המשותפים, נטפליקס ומותם של סרטי התקציב-אמצע, אבל גם לעוד הרבה אחרים. הפער הזה לא נעלם מעיני האקדמיה, ואפילו הכניס אותה לפאניקה כי הרייטינג של הטקס רק הולך ויורד. בעקבות זאת נעשו ניסיונות ולתקן את השיטה במספר דרכים, בין אם הרחבת הקטגוריה מחמישה לעשרה או עד-עשרה, ובין אם להכריז על פרס ה"סרט הפופולרי הטוב ביותר" ולהיבהל מזה מאוד מהר.

אבל פעם זה לא היה ככה. פעם הצלחה בקופות והאוסקר היו חברים מאוד טובים. השילוב הזה יצר כמה מירוצים מאוד מעניינים, זוכים מפתיעים ומפסידים עצומים. ועל כן, בעונה הרביעית אעשה כבוד לבלוקבאסטרים שהיו קרובים לנצח את האוסקר, אבל מסיבה כזו או אחרת כשלו בשלב הסיום.
כדי לבחור את הסרטים הלכתי אל רשימת שוברי הקופות הגדולים ביותר בארה"ב בלבד (לא הטבלה של ההכנסות העולמיות), זו שמעודכנת בחישובי אינפלציה, על מנת ללקט את עשרת מפסידי האוסקר המכניסים ביותר, לפי סדר עולה.
כמובן שהייתי צריך לוותר על כמה סרטים שכבר קיבלו טקסטים משלהם בסריטה, ולכן מפסידים עטורי דולרים כמו "דוקטור ז'יוואגו" (מקום שמיני בטבלה), "מגרש השדים" (מקום תשיעי) או "הפנתר השחור" (מקום 31) לא יהיו חלק מהעונה. באופן טבעי גם מפסידים שכבר הופיעו בעונות הקודמות כמו "אי.טי" (עונה 2), "שודדי התיבה האבודה" (עונה 2) או "הבוגר" (עונה 3) יישארו בחוץ.

הסרט שאתו אפתח, "אמריקן גראפיטי" (American Graffiti) נמצא כרגע – וכנראה לעוד כמה שנים טובות – במקום ה-51 של טבלת שוברי הקופות הגדולים ביותר בארה"ב לפי חישובי אינפלציה. בפרקים הבאים נטפס עד למעלה, למקומות הגבוהים ביותר.
לינקים לכל העונות והפרקים, כמו תמיד, בסוף הטקסט.

אבל לפני שאנחנו מתחילים רשמית, עוד משהו קטן לקראת העונה הבאה והאחרונה בהחלט: היא תהיה עונת בחירת הקהל. זה אומר שאתם – קוראות, קוראים או סתם רנדומליים שהגיעו לכאן במקרה (ברוכים הבאים!) – יכולים להחליט מה יהיו עשרת סרטי העונה הסופית.
אז אמנם אזור התגובות סגור, אבל מעתה ועד סוף העונה הרביעית תוכלו לכתוב לנו בפייסבוק של סריטה, בפייסבוק האישי שלי (בפרטי או בפומבי) או לשלוח דרך "צור קשר" באתר, את הסרטים שהייתם רוצים לראות כחלק מהקאנון המפואר של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, ואלו שיקבלו הכי הרבה פניות יקבלו פרק משלהם.
זכרו רק שאלו צריכים להיות סרטים שאין עליהם טקסטים נקודתיים בסריטה (אם הם הוזכרו בקטנה פה ושם אז בסדר), ועשו טובה אל תבחרו את הסרטים הכי ארוכים בעולם. רחמנות עלי.

ועכשיו… "אמריקן גראפיטי", הספתח של נעונה הכי ריווחית עד כה – עונת הבלוקבאסטרים.

עוד לפני האוסקר…

"הוליווד החדשה", שהחלה באיזור 1966-1967 והסתיימה ב-1981, הייתה כנראה התקופה מהסעירה ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי. נפילת קוד הייז ושיטת האולפנים, הצלקות שהותיר ציד המכשפות של מקארתי, הקולנוע המרגש שהגיע מאירופה ואסיה, עלייתו ורציחתו של ג'ון קנדי, מלחמת וייטנאם וכניסת הטלוויזיה לבתים האמריקאים, טלטלה את הקולנוע האמריקאי לחלוטין. אבל במקום להתייאש ולקמול, קרה הדבר הכי טוב שאפשר – חופש אומנותי ותעוזה.
הבמאים הפכו להיות הסטארים החדשים, אנשי החזון, והאולפנים האמינו בהם, מעניקים להם תקציב וחופש רב באופן יחסי, ועל כן כמות בלתי נתפסת של כישרונות חדשים צצו במהלך עשר וקצת השנים האלו – דה פלמה, סקורסזה, קופולה, פוסי, איליין מיי, רומרו, פרידקין, פולנסקי, וודי אלן, בוגדנוביץ' ועוד.

שלושה מהשמות הגדולים ביותר של העידן הזה, שבסופו של דבר גם הביאו (שלא באשמתם) למותה העצוב של "הוליווד החדשה", היו הבמאים סטיבן ספילברג, ג'ורג' לוקאס ומייקל צ'ימינו. על בואו של הסוף עוד נדבר בפרקים הבאים, אבל עכשיו אנחנו בתחילתו של חלום מתוק, ולג'ורג' לוקאס יש המון מניות בזה.

בן 29 בסך הכל, לוקאס נכנס להוליווד בחסות פרנסיס פורד קופולה (אז יותר תסריטאי מבטיח מאשר אחד הבמאים הגדולים של התקופה), לאחר שעבד על לא מעט סטים וביים סרט מד"ב בשם "THX 1138" שזכה להתעניינות רבה. בעידוד קופולה הוא כתב תסריט לדרמת התבגרות בשם "עוד לילה שקט במודסטו" המתאר את חוויותיו בתחילת שנות השישים, כאשר היה מתבגר בעצמו, עם השיטוט הלילי במכוניות, המרדף אחר בחורות, הדיינרים, מוזיקת הפופ והמחשבה על איך זה יהיה להיות מבוגר.
קופולה נכנס כמפיק, בדיוק כשהמניות שלו קפצו אחרי האוסקר על "פאטון", לוקאס הביא את גלוריה כץ ו-ווילארד הויק כגיבוי לתסריט שהפך ל"אמריקן גראפיטי", וההפקה יצאה לדרך במימון האולפן יוניברסל, לאחר שפחות או יותר כל שאר האולפנים ויתרו עליו.

"אמריקן גראפיטי" מתרחש כולו על פני כ-12 שעות בעיירה קליפורניאנית ועוקב אחרי ארבעה חברים שזה עתה סיימו תיכון, בדרך לשלב הגדול הבא בחייהם: קורט (ריצ'רד דרייפוס) החולמני והרומנטיקן שעומד לפני הקולג' אך בכלל לא בטוח שהוא רוצה לעזוב; סטיב (רון הווארד) שכבר לא יכול לחכות להתחיל את הקולג' ולא פחות חשוב להתחיל לצאת עם עוד בנות מלבד בת זוגו (סינדי וויליאמס); ג'ון (פול לה מט) המסוקס שאובססיבי למכונית שלו ומוצא את עצמו תקוע כל הלילה עם ילדה בת 12 (מקנזי פיליפס); וטרי (צ'רלס מרטין סמית') שנקלע להרפתקה עם בחורה פרועה שהוא קוטף מהרחוב (קנדי קלארק).
כל הסיפורים יתנקזו למרוץ שיתקיים עם שחר מול צעיר חדש ומאיים שהגיע לאיזור (הריסון פורד) ויסתיים בשדה התעופה, בדיוק בשלב בין החיים הקודמים לחדשים.

יוניברסל לא האמינו בסרט וכמעט הוציאו אותו ישירות לטלוויזיה, אבל קופולה, שכבר היה המלך החדש בזכות "הסנדק", התעקש. ב-1 לאוגוסט יצא הסרט לקולנוע וההצלחה שלו היא אחת הסיבות לכך שכיום יש "עונת קיץ" בלוח ההפצה (כלומר, עד 2020. זה די נגמר). ההצלחה העצומה של הסרט בביקורות, בפרסים וכמובן אצל הקהל, התחילו שינוי בתפיסת ההפצה, שתתקבע סופית ארבע שנים אחר כך, גם בזכות לוקאס. אבל זה עוד בעתיד.
התקציב היה 777,000 דולר. ההכנסות היו 140 מיליון. מקום 51 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים באמריקה, כבר אמרנו?

מסלול ההפסד של "אמריקן גראפיטי":

את חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-46 אפשר לחלק לשתי קבוצות – מועדון העשר, ומועדון החמש:
מועדון העשר היה מורכב משני מועמדים, "העוקץ" ו"מגרש השדים", על שום 10 המועמדויות שקיבלו כל אחד, כולל פרסי הבימוי, התסריט ונוכחות בקטגוריות המשחק. אוטומטית הם הפכו למובילים, והאוסקר ה-46 היה לקרב ראש בראש.
מועדון החמש כלל את "אמריקן גראפיטי", "זעקות ולחישות" ו"מגע של קלאס" (או "אהבת החיים", כפי שנקרא בישראל – ותודה למוקי תורן על המייל), כל אחד עם 5 מועמדויות. עם זאת, בין השלישייה הזו כן היו הבדלים בולטים. "אמריקן גראפיטי" היה היחיד שהיה מועמד גם לבימוי, תסריט ומשחק (שחקנית משנה – קנדי קלארק); "זעקות ולחישות" השבדי נפקד מקטגוריות המשחק ו"מגע של קלאס" היחיד שלא היה מועמד לבימוי. את מקומו תפס "הטנגו האחרון בפריז".

יש לי הרבה מה לומר על הנציגות ההוליוודית של 1973, ובעיקר על אלו שלא היו חלק ממנה, אבל את הרוב אשמור לחלק הבא של הפרק. בינתיים, אפשר להשתאות מאיזו הצלחה מרשימה השיגה האקדמיה באותה שנה, הן מבחינת הגיוון והן מבחינת ההיסטוריה. אם נשים רגע בצד את "מגע של קלאס", שמעט מאוד זוכרים ואפילו מעטים מהם זוכרים בחיבה (זה הסרט היחיד שלא ראיתי, כי לא הצלחתי למצוא אותו בשום מקום), מדובר בקבוצה שכוללת ארבעה סרטים קאנוניים שנחשבים לפסגה בתחומם: הארט האוס העולמי, סרטי ההתבגרות, סרטי האימה וקומדיות הפשע.

אם לשפוט לפי המועמדים בשנים קודמות, "אמריקן גראפיטי" לא היה בדיוק הלחם והחמאה של האקדמיה. אמנם סרטי התבגרות כן קיבלו מועמדויות לסרט לפניו, כמו למשל "הצגת הקולנוע האחרונה" או "סיפור אהבה", אבל אלו היו דרמות כבדות שלוקחות את עצמן ברצינות תהומית. סרטו של לוקאס הוא קומדיה סנטימנטלית, שעוסקת בדור צעיר מאוד שלא ידע מלחמה עדיין (הוא נולד בין מלחמת העולם השנייה לוויטנאם) וניצב מאית השנייה לפני רצח קנדי, ולא בהכרח פורטת על נימי מצביעי האקדמיה המבוגרים. ככזה, חמשת המועמדויות שלו מרשימות למדי, אם כי אפשר היה בכל זאת להכניס אותו לקטגוריות העיצוב, התלבושות והסאונד.

אז לאוסקר "אמריקן גראפיטי" אמנם הגיע עם נחיתות מספרית בתחום המועמדויות, אבל הוא כן היה להיט, תופעת תרבות, וצבר כמה זכיות במהלך העונה: איגוד המבקרים הלאומי ואיגוד מבקרי ניו יורק בחרו בו כתסריט הטוב של השנה, הוא היה מועמד לפרסי איגוד התסריטים והבמאים, ואולי המשמעותי מכולם – הוא זכה בפרס הקומדיה/מחזמר של גלובוס הזהב. מביס את "מגע של קלאס", "ירח נייר", "ישו כוכב עליון" ו"טום סוייר". אפשר לומר שזה יותר ממה ש"העוקץ" הגיע אתו (זכייה באיגודי הבמאים והעורכים, וסרט השנה של ה-NBR).
גם הטוען לכתר, "מגרש השדים", לא ממש סחף את העונה, ומעבר לניצחונו הטוטאלי בגלובוס הזהב (סרט-דרמה, בימוי, תסריט, שחקנית משנה) שק הפרסים שלו היה די מדלדל. העונה לא באמת הציבה פרונט-ראנר אחד, גם לא שניים.

אם לשפוט על פי מה שאנחנו יודעים על האקדמיה אז, "העוקץ" כנראה לקח את האוסקר בהליכה קלילה. הוא סרט מהנה, כתוב היטב ויש בו כוכבים אהובים בתפקידים מצוינים, בזמן שהסרטים האחרונים כוללים סרט התבגרות מלא שירי פופ שמדבר בעיקר אל הקהל הצעיר, דרמה דיכאונית בשבדית שמעניין כמה חברי אקדמיה ראו עד הסוף, קומדיה רומנטית חסרת משקל, וסרט שבו ילדה בת 12 עושה בעצמה מעשים שלא יתוארו עם צלב מדמם וצועקת גסויות.
אמנם אם הייתה תקופה בה סרט כמו "מגרש השדים" יכל לזכות באוסקר זה היה בין שני סרטי "הסנדק", אבל בהתחשב בכך שאפילו לצופים כיום חלק מהדברים קשים לצפייה, על תחילת הסבנטיז בכלל אין על מה לדבר.

בסופו של הערב, "אמריקן גראפיטי" היה ליחיד מבין כל מועמדי הסרט הטוב ביותר שסיים את הטקס בידיים ריקות. את פרסי הסרט, הבימוי, התסריט והעריכה הפסיד ל"העוקץ"; ואת פרס שחקנית המשנה לטאטום אוניל של "ירח נייר" (שהייתה חד משמעית שחקנית ראשית. לא נכנס לזה עכשיו).
"העוקץ" זכה בשבעה פרסים, "מגרש השדים" בשניים, "זעקות ולחישות" ו"מגע של קלאס" באחד.

האם ההפסד היה מוצדק?

סיפור מעניין עם האוסקר של 1973. מצד אחד, אין ספק שהאקדמיה עשתה דברים טובים באותה שנה – על רשימה שכוללת כאמור ארבעה סרטים קאנוניים אי אפשר להתווכח. עם זאת, איך לומר זאת… אני לא בטוח אם הקאנון צודק.
נתחיל בכמה מסרטי 1973 שלא מצאו את עצמם בקטגורית הסרט, או איפשהו שקרוב לאוסקר: יצירת המופת של מרטין סקורסזה "רחובות זועמים" עם אפס מועמדויות (שנה אחר כך יסדר למפסידת "מגרש השדים", אלן ברסטין, את האוסקר היחיד שלה), ל"ירח נייר" הגיע הרבה יותר, "שלום לנצח" של אלטמן לא היה חלק מהחגיגה, כמוהו גם "שבילי הזעם" של מאליק ו"המבט" של ניקולס רוג.

אבל אם להתייחס למה שיש במקום להתלונן על מה שאין, הדילמה בין "העוקץ" ל"אמריקן גראפיטי" היא די מתסכלת מבחינתי, כי שניהם סרטים שמעולם לא הבנתי את ההתלהבות מהם. אם הייתי מדרג את מועמדי 1973 (להוציא כמובן את "מגע של קלאס" של ראיתי), המקום הראשון היה "מגרש השדים", ממש קרוב אליו במקום השני "זעקות ולחישות", המקום השלישי המרוחק יותר יהיה "העוקץ", ורק אז יזדחל פנימה "אמריקן גראפיטי".

ייתכן ויש פה עניינים של פערי דורות, וכבר עשיתי סיבוב שלם לבומר, אבל בשתי הצפיות שלי ב"אמריקן גראפיטי" השתעממתי לרמה של עצבים. עם זאת, זה רק חצי תירוץ. אמנם התבגרתי בישראל של שנות התשעים ולא בקליפורניה של תחילת שנות השישים, אבל כן עברתי את תהליכים זהים לאלו של הגיבורים, וגם זה לא שהיו חסרים סרטי התבגרות נושנים יותר שפגעו בי בעוצמה. "הצגת הקולנוע האחרונה", למשל. או אפילו "קארי". אני חושב שאפילו "סופרבאד" יותר מוצלח מזה של לוקאס, וגם הוא סרט שאני שונא בלהט של אלף שמשות. אז כן, ההפסד הזה היה מוצדק.

את גיבורי "אמריקן גראפיטי" מצאתי נבובים ומתסכלים, נעים על סקאלה שבין בכיינות וטיפשות. הסיפור היחיד שיש לו איזשהו פוטנציאל מעניין ומרגש הוא של ג'ון וקרול, בעיקר בגלל שפול לה מט ומקנזי פיליפס מעולים (אין לי שום הסבר למה קנדי קלארק קיבלה את המועמדות לשחקנית המשנה, ולא פיליפס). זה אפילו מרגיש כמו משהו שהיה יכול לשבת נפלא בידיים של קלי רייכהארדט. חבל שזה רק רבע מהסרט.

זה מגיע לאיזשהו שיא עם כותרות הסיום שכבר גרמו לי לצחוק בקול רם, כי הסנטימנטליות העבשה של הסרט שוברת שיאים. זה קורה כאשר מתבשר לנו מה עלה בגורלם של כל אחד מהגיבורים כאילו שלמישהו אכפת, ושם לוקאס וחבריו לכתיבה מנסים לסחוט מה שעוד נותר עם שילוב גורלם של הדמויות עם ההיסטוריה האמריקאית.
הדבר היחיד המשעשע שם הוא שמסתבר שקורט, הדמות של ריצ'רד דרייפוס, גדל והפך להיות סופר. אז אולי בעצם "אמריקן גראפיטי" הוא סרט המשך ל"אני והחבר'ה" – אגב סרטי התבגרות על שנות החמישים באמריקה שהצליחו לגרום לי כאב והתרגשות כמו שמעטים הסרטים על הדור שלי הצליחו.

ועדיין, החיבה ל"אמריקן גראפיטי", וחופן המועמדויות שלו לאוסקר, לא נתפסות בשום שלב כמכעיסות או שרלטניות. על אף הכל קשה לצאת על הסרט הזה, בעיקר כי הוא באמת לא מזיק ברובו ויש בו מידה של אנושיות. ברור לי למה יש דור שלם שחושב שמדובר באחת היציאות הקולנועיות המענגות ביותר של הוליווד, ולכו תתווכחו עם זה או עם הפסקול שלו.
כך או כך, ההיסטוריה אמרה את דברה, וההצלחה של הסרט אפילו הביאה לסיקוולס, אבל אף אחד לא אוהב לדבר עליו. זה היה כרטיס הכניסה של לוקאס למעגל ההוליוודי, ובדיעבד סוס טרויאני בגודל של כוכב המוות. החלק המעניין באמת הוא שלוקאס אמנם יהפוך לאחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקולנוע המודרני, אבל לשמו בעצם רק חמישה סרטים כבמאי. "אמריקן גראפיטי" הוא היחיד שאיננו מד"ב או פנטזיה.

זהו לפרק הראשון. מקווה לחזור בקרוב עם הבלוקבאסטר העצום הבא שהפסיד את האוסקר. אתם מוזמנים לנסות לנחש (או לבדוק ב-box office mojo) ובינתיים לחשוב מהם הסרטים שתרצו לקרוא עליהם בעונה הבאה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
מג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"