• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 3, פרק 2: "קברט"

13 באוגוסט 2020 מאת אור סיגולי

אחד ממקרי האוסקר המוזרים ביותר התרחש ב-27 למרץ 1973, במהלך הטקס ה-45 של חגיגת הזהב ההוליוודית. מקרה שאפשר אפילו לומר שלא חזר על עצמו מעולם.
באחת השנים הטובות ביותר בתולדות הקולנוע, שני סרטים רצו ראש בראש לאחת העונות המותחות ביותר של האוסקר. אחד מהם סיים עם פרס הסרט הטוב ביותר, והשני מהם עם תואר "הסרט שזכה בהכי הרבה אוסקרים רק בלי פרס הסרט". תואר שנשמר לו עד היום, כמעט 50 שנה לאחר מכן.

אם במקרה יצא שאתם חדשים לעניין או הגעתם לכאן רק בזכות חיבתכם למיוזיקלז מפוארים ששינו את פני הקולנוע, דעו שנתקלתם בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר, וזהו הפרק השני של עונה 3 ע"ש ג'ון פורד, זו שעוסקת בסרטים שזכו באוסקר הבימוי אך הפסידו את פרס הסרט. לינקים לכל הפרקים הקודמים בסוף הטקסט, כמו תמיד.
הפרק הנוכחי מוקדש למרוץ המפואר של "קברט" (Cabaret) ב-1972 מול אחת המפלצות הכי גדולות של עולם הקולנוע, איך נעשתה היסטוריה באותו הרגע, והאם בדיעבד האקדמיה עשתה את השיקול הנכון בפיצול המשונה ההוא.

ווילקומן, וביאנבו. וולקאם.
האפי טו סי יו. בלייבה, רסטה, סטיי.

עוד לפני האוסקר…

"קברט" הוא מחזמר קולנועי שמבוסס על מחזמר בימתי שמבוסס על סרט שמבוסס על ספר. אני לא בטוח אם זה קרה אי פעם לפני או אחרי. זה התחיל בבחור אמריקאי בשם כריסטופר אישרווד שהגיע לברלין בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כדי לחוות קצת את העולם הפתוח והמשוחרר של החיים שם (שזה שפה מכובסת ל"לשכב עם גברים"). על חוויותיו הוא כתב את "סיפורי ברלין" בשנת 1945. נובלה שלו בשם "להתראות ברלין" עובדה למחזה "אני מצלמה", שגם קיבל גרסה קולנועית באמצע שנות החמישים. עשר שנים לאחר מכן, ג'ון קאנדר, פרד אב וג'ו מאסטרוף הפכו את "אני מצלמה" למחזמר הבימתי בשם "קברט" בשנת 1966 אז היה ללהיט עצום.
מפיק זוכה טוני בשם סי פיואר, שעד אז צבר חמש מועמדויות לאוסקר כולן בקטגוריות המוזיקה, רכש את הזכויות והתחיל לעבוד על הגרסה הקולנועית. אחרי שנשכרה ג'יי פרסון אלן כתסריטאית (שבאותה שנה גם כתבה את התסריט ל"מסעותיי עם דודתי"), נכנס לתמונה הבמאי והכוריאוגרף בוב פוסי, שבחמישים שנותיו עד כה כבר הספיק להיות אגדת תיאטרון עם חמישה פרסי טוני. הבעיה היא שבקולנוע עדיין לא הלך לא יותר מדי, וסרטו הראשון "צ'ריטי המתוקה" היה כישלון די עצום. מפה לשם זה הסתדר בסופו של דבר. תודה לאלוהי הקולנוע.

המחזמר מתרחש על פני כמה חודשים בברלין של 1931 דרך עיניו של צעיר בריטי שמגיע למקום על מנת להשלים את הדוקטורט שלו. שם הוא מכיר את סאלי, זמרת מועדונים אמריקאית שחולמת להיות שחקנית, בתו של שגריר, והשניים הופכים להיות חברים טובים ואף מעט יותר מזה. כאשר לתמונה נכנסת צלע שלישית בדמות ברון גרמני נשוי ועשיר שמפתה את שניהם, הדינמיקה מתערערת, כל זה בזמן שהאפלה מתחילה להשתלט לא רק על הרחובות של ברלין, אלא גם בתוך נפשם של המקומיים, מכשירה את הקרקע להשתלטות של היטלר על האומה ולפרק האפל ביותר של ההיסטוריה המודרנית.
זאת פעם שנייה שמחזמר ששולי עלילתו עוסקים בנאציזם סוחף את הקהל אחרי הזוכה "צלילי המוסיקה", ובאמת שמדהים לראות על אף המסגרת הזהה איזה שוני יש בין שני מחזות הזמר האלו, זה הציניקן וזה הרומנטי, שהגיעו לבתי הקולנוע בהפרש של בסך הכל שבע שנים.

לתפקיד הנחשק של סאלי לוהקה לייזה מינלי בת ה-26, כאשר מאחוריה כבר מועמדות אחת לאוסקר מ-1969, השנה בה נפטרה אמה, אגדת המסך והבמה ג'ודי גארלנד. תפקיד מנחה הקברט נלקח על ידי ג'ואל גריי, שגם היה חלק מהקאסט המקורי על הבמה. מייקל יורק קיבל את התפקיד הראשי של בריאן הבריטי.

"קברט" יצא לבתי הקולנוע בפברואר 1972, חודש לפני מי שיביס אותו בטקס שנה לאחר מכן, והיה להצלחה כלכלית וביקורתית גדולה מאוד, מייצר לפחות שתי אגדות מסך חדשות: בוב פוסי ולייזה מינלי.

מסלול הניצחון של פוסי וההפסד של "קברט"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-45 היו:
"קברט" ו"הסנדק" קיבלו שניהם 10 מועמדויות כל אחד, ובכל המקומות החשובים בלי השמטות משמעותיות מדי, אולי חוץ מתלבושות ל"קברט" (?) וצילום ל"הסנדק" (??). אחריהם עם 8 מועמדויות הגיע "הרפתקה בפוסידון" שכלל לא נכנס לקטגוריה הראשית.
"המהגרים" ו"סאונדר" קיבלו 4 מועמדויות כל אחד, זה האחרון ללא בימוי.
"גברים במלכודת", המותחן המשובח והקיצוני למדי, ניצב אחרון עם 3 מועמדויות, בלי תסריט או משחק.

זה כבר עלה בסריטה מספר פעמים, אבל תרשו לי לחצרץ שוב ש-1972 הייתה שנה באמת מטורללת מבחינת איכות, בקולנוע האמריקאי או מחוצה לו. "זעקות ולחישות" (שיהיה כשיר לאוסקר שנה לאחר מכן), "סוד הקסם הבורגני", "הבית האחרון משמאל", "דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט", "אגירה", "עיר שמנה" ו"סולאריס" הם רק קומץ.
כמובן שאין מקום לכולם, אבל איכשהו נוצר מצב לא מאוד שכיח באקדמיה שהסוסים החזקים ביותר במרוץ היו שתי תופעות תרבות, יצירות מופת שישפיעו על הקולנוע שנים לאחר מכן.

וזה היה קרוב. "קברט" הגיע לאוסקר עם שלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט-קומדיה/מחזמר, שחקנית-קומדיה/מחזמר, שחקן משנה) מתוך תשע מועמדויות, פרס מאיגוד העורכים, ארבעה פרסים מטעם ה-NBR כולל הסרט, מועמדות לאיגוד הבמאים וזכייה באיגוד התסריטאים עם הקטגוריה המשונה להפליא "קומדיה המבוססת על חומר קיים". אין ספק שסרט שחלקים משמעותיים בו כוללים אנטישמיות, אלימות על רקע גזעני, פאשיזם והפלות הוא חומר מושלם לקומדיה. אין מה לומר לכם חברי איגוד התסריטאים, יצאתם גלובוס הזהב.
"הסנדק" נשף בעקבותיו עם חמישה פרסי גלובוס הזהב (כולל סרט-דרמה, שחקן-דרמה, בימוי ותסריט), מועמדות לאיגוד העורכים, זכייה באיגוד הבמאים וזכייה באיגוד התסריטים בקטגוריית הדרמה המבוססת על חומר קיים.
אם תהיתם מדוע אף אחד משני אלו לא זכה בפרס הסרט של אגודת המבקרים הלאומית באותה שנה, זה בגלל שהתואר הלך ל"סוד הקסם הבורגני". למעשה, "קברט" בכלל לא היה מועמד.
מבקרים. לכו תסמכו עליהם.

קשה מאוד היה לחזות מי משני הטיטאנים של 1972 ייקח את האוסקר, אך במהלך הערב נראה כאילו הדברים מתקדמים למקום אחד מאוד ברור.
הקטגוריה הראשונה שהוענקה בטקס הייתה לפרס הסאונד (בחיים לא היה קורה היום), שם ניצח "קברט". לאחר מכן הוכרזה קטגורית שחקנית המשנה, בה לא הייתה נציגות לא ל"קברט" ולא ל"הסנדק". כנ"ל בפרס הסרט בשפה זרה.
אבל אז הרכבת מברלין הדקדנטית החלה לתפוס תאוצה. קטגוריות העריכה ושחקן המשנה שתיהן העבירו את משקל הערב ל"קברט" על פני "הסנדק". בזו האחרונה ניצח ג'ואל גריי לא שחקן אחד מאופרת הפשע, אלא שלושה. לאחר מכן המשיך "הסנדק" להפסיד את פרס התלבושות ל"מסעותיי עם דודתי" ואת פרס העיצוב האומנותי ל"קברט". "קברט" לא נח לרגע והמשיך לדלג לבמה עם פרס המוזיקה המעובדת והצילום.
כלומר רגע לפני הקטגוריות המרכזיות ביותר של האוסקר – היחס בין הסרטים היה 6:0 לטובת המחזמר. הרבה עיגולי זיעה בטח נרשמו באולם דורותי צ'ארלס.
הקרב הבא של השניים היה בפרס התסריט המעובד, שם לראשונה בערב ניצח "הסנדק" את "קברט". כנראה לא ההפתעה הגדולה ביותר. לאחר מכן הגיע פרס הבימוי הטוב ביותר, ושוב מהפך: בניגוד לדבר איגוד הבמאים, פוסי הביס את קופולה. זה נראה כאילו שום דבר לא יוכל לעצור את "קברט".

פרס השחקן הראשי שהוכרז לאחר מכן היה בכיס של ברנדו ו"הסנדק", ושם ל"קברט" בכלל לא הייתה נציגות. משם פרס שחקנית ניתן ל"קברט", הופך את לייזה מינלי לשחקנית השלישית בסך הכל שזוכה בפרס הזה על תפקיד מוזיקלי, והאחרונה עד אמה סטון ב"לה לה לנד" 44 שנים לאחר מכן (אלא אם כן אתם מחשיבים את הביוגרפיות המוזיקליות "בתו של כורה הפחם", "ללכת בדרכי" ו"החיים בוורוד" שזה לגמרי לג'יט).
בשלב הזה נותר רק עוד פרס אחד – הסרט הטוב ביותר. "קברט" עם שבע זכיות כולל הבימוי והשחקנית הראשית. "הסנדק" עם שניים (בתיקו עם "הרפתקה בפוסידון") לתסריט המעובד והשחקן ראשי. והוליווד מבולבלת נורא כי מעולם לא נוצר מצב שסרט סחף ככה ערב שלם אבל איבד את הפרס האחרון, ומצד שני, ובכן, "הסנדק".
קלינט איסטווד עולה להכריז על פרס הסרט הטוב ביותר, והזוכה הוא…

אפשר להבין למה בסופו של דבר, ועל אף הכל, "הסנדק" ניצח. "קברט" הוא יצירה מאוד יוצאת דופן, חצופה, מרושעת, עם עריכה כמעט אקספרמינטלית מדי פעם וצילום לא שגרתי. נכון, כבר קרה שמשהו מוזר כמו "טום ג'ונס" זוכה באוסקר, אבל זה נדיר. מאוד נדיר.
ההסבר למהלך הזה של האקדמיה הולך באופן אוטומטי למקום של שמרנות, מונח שדי צמוד לאוסקר על פי רוב. "קברט" הוא לא רק מחזמר שהולך נגד הקונספט הז'אנרי שסידר כל כך הרבה זוכים בשנות השישים, וכאילו להכעיס שובר ציפיות ורומנטיזציה (איפה האפלה של "קברט" אל מול המתיקות של "צלילי המוסיקה") כאילו הוא התמודדות ישירה של הז'אנר המזמר והאסקפיסטי בדרך כלל עם איבוד התמימות של ארה"ב בימי שלטון ניקסון ומלחמת ויטנאם, אלא גם סרט שעוסק במשולש אהבה שהולך לכל הכיוונים, ודמות ראשית שמתוודה על ביסקסואליות.
אה, והוא לא עוסק באופן מוחלט בגברים. אמנם אפשר להגיד שנקודת המבט היא של בריאן, ושהדמות של סאלי די פאסיבית (להוציא בחירה קיצונית לקראת הסוף שהיא רק שלה), אבל ללא עוררין זאת היא שמנתבת את הסרט רגשית, היא מה שהעיניים שלנו מחפשות בכל רגע. וכן, ההופעה המפוארת של מינלי היא לגמרי חלק מזה.
יודעים מתי הפעם האחרונה שסרט שעוסק גם באישה בתפקיד ראשי זכה בפרס הסרט? ממש אותו "צלילי המוסיקה" החמוד, שבע שנים לפני כן.

אין ספק ש"הסנדק" דיבר יותר לאקדמיה הגברית, הסטרייטית והלבנה. המזל שלהם היה שמדובר במאסטרפיס מוחלט אז קשה לבוא בטענות.

האם ההפסד היה מוצדק?

בפרק הקודם, זה על ההפסד של "ענבי זעם" ל"רבקה", כתבתי שלבחור בין שניהם זו אחת הדילמות הכי קשות שהיו לי בתולדות הפרויקט. הו, כמה שזה נראה פעוט מול האוסקר של 1972. כזו שכנראה אך ורק פיצול של שתי הקטגוריות הגדולות – או תיקו – יכל להביא לקטרזיס.

על "הסנדק" כבר כתבתי ארוכות בפרויקט הזוכים, וגם על סרט ההמשך שלו. אין מה לנבור בזה יותר מדי, מדובר בסרט מונומנטלי שלא התיישן כמעט בכלל ומחזיק גם כמות דו ותלת ספרתית של צפיות. השאלה היא האם באמת "קברט" היה ראוי לתת למפלצת של פרנסיס פורד קופולה את הפייט הזה.

אם להמשיך רגע את הקו שפתחתי בחלק על מסלול ההפסד, ל"קברט" יש חשיבות גדולה קודם כל בתוך הז'אנר בו הוא קיים. אמנם היו מחזות זמר קולנועיים שהלכו על מקום מדכדכים יותר, חלקם אפילו זכו באוסקר, אבל השימוש במוזיקה דיאגטית, בנאמברים שלא שוברים את המציאות של הסרט, ומעניקים סאבטקסט להתרחשות במקום לקחת ממנה, זה לדעתי רשום על שם פוסי ו"קברט".
מה שמדהים בעבודה של פוסי היא שעל אף שהוא מגיע מהבמה, ההבנה שלו בקולנוע היא מוחלטת. "קברט" נראה כמו משהו שנועד למסך הרבה לפני הבמה בזכות המעברים של פוסי, השימוש שלו בעריכה גאונית שמטיחה את הצופה מפינה לפינה, והכוריאוגרפיה שמנצחת קלוז-אפים ממש כמו שהיא מנצחת מבט מהיציע. אין לי את הכוחות הנפשיים כדי לקבוע האם פוסי עשה עבודה טובה יותר מקופולה, אבל בשונה מ"הסנדק", הסרט המפסיד יצר, או לפחות התניע, שפה קולנועית חדשה.

"קברט" הוא באמת אחד הסרטים הגדולים שנעשו, אבל לדעתי יש רק מקום אחד שבו הוא נופל מ"הסנדק", אם צריך למצוא משהו בשביל לשבור את האיזון, וזה הכתיבה.
באופן טבעי נעשו שינויים בין הבמה למסך, חלקם בעיני מחלישים את הסרט. למשל, כל קו העלילה המקסים והכל כך עצוב של פראו שניידר ואדון שולץ, הזוג המבוגר שמפתח סיפור אהבה בזמן שאנחנו יודעים שזה לא יכול להחזיק יותר מדי זמן, הוחלף בסרט לטובת סיפור של שני צעירים – נוצרי עני ויהודייה עשירה – שאין בו מספיק קסם או עניין, והרגעים שקשורים אליהם מחלישים מאוד את הסרט (מלבד שיעור האנגלית הראשון של נטליה). בהקשר הזה "קברט" הוא באמת הרבה יותר סרט של בימוי מאשר תסריט.

אבל אפשר להודות על האמת, זו התקטנות לשמה. "קברט" הוא הברקה של מבע קולנועי, הוא העניק לעולם את אחת הדמויות הנשיות האיקוניות ביותר של הקולנוע (לייזה מינלי, במחווה ללואיז ברוקס של "תיבת פנדורה". עיצוב השיער הספציפי הזה ישמש בעתיד גם את אומה תורמן ב"ספרות זולה" וקת'רין זיטה-ג'ונס ב"שיקגו", לא במקרה), וכמה מהנאמברים הכי מדהימים של מחזות הזמר. הייתי רוצה לפרט על כל אחד ואחד מהם, אבל זה עלול להיות מתיש.
ל"קברט" יש גם חשיבות עליונה בכל מה שקשור לקולנוע קווירי ולהט"בי, לייצוג ביסקסואליות על המסך, לשבירת טאבו, ולזכות האישה על גופה. הסרט הזה התחמק מכל כך הרבה איסורים שכל המהות שלו היא בגדר נס.

הפיצול של "הסנדק" ו"קברט" הוא אחד הראויים בתולדות האוסקר. כמובן שלא הייתה שום בעיה עם קופולה היה לוקח בימוי ו/או "קברט" את הסרט, אבל החלוקה הזו נראית הגיונית וגם פתחה דלתות ליוצרים החשובים ביותר של אותו העשור. אני כנראה הייתי מצביע ל"הסנדק" בפרס הסרט, אבל לא ישן מאוד טוב באותו הלילה.
אילולא רק היו יודעים שתוך שנתיים קופולה יתעלה על עצמו עם סרט המשך ויחזור לאוסקר בנקמה אדירה, בטח הדברים היו מסתיימים אחרת.

רגע לפני הסוף, פסקה אחת אני מרגיש צורך להקדיש לג'ואל גריי, זוכה פרס שחקן המשנה. גריי ניצח את שלושת גברברי "הסנדק" (ג'יימס קאן, רוברט דובאל ואל פאצ'ינו, שסרב להגיע לטקס כי הוא כעס על העמדתו כדמות משנה. צודק), ואת אדי אלברט ("נערת החלומות").
בגלל שהפופולריות של "הסנדק" הייתה רחוקה מלדעוך, כיום הזכייה של גריי נחשבת לבעייתית בטח מול קאן ופאצ'ינו. אני מתנגד לזה בכל כולי. כמובן שכל מועמדי "הסנדק" היה ראויים (פאצ'ינו באמת בקטגוריה הלא נכונה), אבל גריי עושה משהו שלא הרבה עשו לפניו או אחריו, וההופעה שלו בתור משהו בין המקהלה היוונית לאיד של עולם הסרט הוא פנומנלי ובלתי נשכח. אין מה לגעת בזה בכלל. זכייתו היא אחת היציאות הטובות ביותר בתולדות האוסקר.

גריי והחיוך המקסים שלו עדיין אתנו, טפו טפו טפו, מציינים את שנתם ה-90 על פני האדמה. לאוסקר הוא לא חזר מאז, אבל צץ לא מעט בקולנוע ובטלוויזיה, עד בערך לפני עשר שנים אז הוריד הילוך.
לייזה מינלי לא אכזבה את אמה גרלנד ואביה הבמאי זוכה האוסקרים וינסנט מינלי, והמשיכה לקריירה די מרשימה בקולנוע, בטלוויזיה ועל הבמה. "קברט" היה ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר, אבל היא המשיכה להופיע בהצלחות ("ארתור"), כישלונות ("ניו יורק ניו יורק") ולגנבת הצגות ("משפחה בהפרעה"). ומכיוון שכבר יש לה אוסקר, אמי ושני טוני, היא מרחק גראמי אחד מלהצטרף לאגודת EGOT המצומצמת.
בוב פוסי ביים רק עוד שלושה סרטים לאחר "קברט" (לא כולל המופע הטלוויזיוני זוכה הפרסים של לייזה), על שניים מהם – "לני" ו"כל הג'אז הזה" – יהיה מועמד ויפסיד. למעשה, ההפסד הבא שלו יהיה לקופולה, אז הסדר שב על כנו. סרטו האחרון היה "סטאר 80" ב-1983. הוא נפטר ארבע שנים לאחר מכן, משאיר מאחוריו מורשת קצרה של אלופים.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"