• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2020
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 25
  • ״חמודות״, סקירת נטפליקס
  • השמרטפית מכה שנית
  • פרסי אופיר 2020: החמישיות של סריטה
  • פסטיבל דוקאביב 2020: הזוכים ודיווח אחרון
  • פסטיבל דוקאביב 2020: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2020: דיווח ראשון של עופר
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס
  • כוחות
  • ״סיברג״, סקירה
  • Never Rarely Sometimes Always :מחכים לתרגום
  • פרסי אופיר 2020: דילמת אופיר הסיקור השנתי
  • תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)
  • פסטיבל דוקאביב 2020: המלצות ואזהרות
  • אימת החודש - אוגוסט 2020

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 8: "ללכת עד הסוף"

16 במאי 2020 מאת אור סיגולי

1997 הייתה שנה של שיאים קולנועיים, בטח שגם באוסקר. ממכירות הכרטיסים ועד סרטים שהפכו לתופעות תרבות, הן בקולנוע האמריקאי והן מחוצה לו, 1997 הייתה מתנה שלא הפסיקה לתת. ככזה, בהקשר של פרויקט מפסידי האוסקר (קישורים לכל שאר הפרקים עד כה בעונה תוכלו למצוא גם בסוף הפרק), כל אחד מארבעת המובסים של "טיטניק" היה יכול להיות פרק מעניין בפני עצמו לדעתי. אחרי התלבטות רבה בחרתי דווקא בסרט שאולי על הנייר סיכויי הזכייה שלו היו הנמוכים ביותר (וגם על זה אפשר להתווכח) אבל רציתי לחזור אליו גם כי הוא סיפור מוצלח בפני עצמו, וגם שאר הסרטים הפכו להיות כל כך מדוברים ומפורסמים, שעניין אותי לבדוק דווקא אותו. אם כבר אנדרדוגים וזה.

"ללכת עד הסוף" (The Full Monty) הוא קומדיה בריטית שהפכה לעניין עצום ב-1997 והשפעותיה הדהדו שנים לאחר מכן. בסרטו הראשון, הבמאי בן ה-33 פיטר קטנאו לקח תסריט מקורי מאז סיימון בופוי (שגם לו זהו קרדיט קולנועי ראשון) המספר על חבורת גברים בשפילד מוכת האבטלה והמיתון של אמצע שנות התשעים, המחליטים להרים מופע חשפנות בהנהגתו של אב גרוש העומד לאבד את המשמורת על ילדו. בלי שום יכולת כלכלית, כישרון ריקוד או מראה חיצוני מהסוג שממלא אולמות במופעים כאלה, הם מסתערים על הרעיון הדבילי הזה, ועל אף שהכל משתבש, הופכים להיות הדיבור של העיירה. בתוך זה, מוצא הסרט מקום להפנות תשומת לב להמון דברים שמעסיקים גברים ולא מקבלים מקום על המסך כמו דימוי גוף, תפקוד מיני ותחושה של חוסר שליטה על החיים.
זה היה סיפור הסינדרלה של 1997, שעקף לקטגוריה הראשית כמה מההפקות המדוברות והמשמעותית של הוליווד באותה שנה כמו "אמיסטד" הספילברגי, "לילות בוגי" ו"לכשכש בכלב".

מסלול ההפסד של "ללכת עד הסוף"

המועמדים לאוסקר ה-70 הוכרזו ב-10 בפברואר 1998, עם מעט הפתעות, בטח בפרס הסרט הטוב ביותר.
"טיטניק", הסרט היקר וגם הקופתי ביותר בכל הזמנים נכון ל-1997, היה אירוע האוסקר הגדול ביותר של השנים האחרונות וניכס לעצמו 14 מועמדויות – משווה את השיא של "הכל אודות חווה", כאשר ההישג מרשים עוד יותר בהתחשב בכך שב-1950 חלק מהקטגוריות הטכניות היו מחולקות לסרטים בצבע ובשחור-לבן. המועמדויות המשמעותיות ביותר שהיו חסרות לו היו פרס התסריט והשחקן הראשי.
"סודות אל.איי", חביב המבקרים של אותה שנה, קיבל 9 מועמדויות בכל המקומות החשובים כולל בימוי, תסריט, משחק (שחקנית משנה), צילום ועריכה.
"סיפורו של וויל האנטינג", הדרמה השנתית שהגיעה לאוסקר בחסות הארווי ווינשטין (אחרי "משחק הדמעות" אליו נגיע בהמשך הפרויקט, "הפסנתר", "ספרות זולה", "הדוור" ו"הפצוע האנגלי" שגם זכה), קיבל גם הוא מספר מרשים מאוד של 9 מועמדויות, גם בכל מה שצריך כולל בימוי, תסריט, משחק (בשלוש קטגוריות) ועריכה.
"הכי טוב שיש", הקומדיה האמריקאית הגדולה של השנה, נכנסה עם 7 מועמדויות כולל תסריט ושלוש קטגוריות משחק. ג'יימס ל. ברוקס היה היחיד מבין במאי המועמדים לסרט הטוב ביותר שלא נכלל בקטגורית הבימוי.
"ללכת עד הסוף", על משבצת הסרט הבריטי של השנה, הזדנב עם 4 מועמדויות – סרט, בימוי, תסריט מקורי ומוזיקה לקומדיה. הוא גם היה הסרט הקצר ביותר מבין המועמדים (חצי שעה פחות מ"סיפורו של וויל האנטינג") וגם הזול מביניהם בהפרש ניכר, כשתקציבו עמד על 3.5 מיליון.

אגב, בין "הכי טוב שיש" ל"ללכת עד הסוף", שניים מבין חמשת הסרטים המועמדים עסקו באופן משני בדמויות להט"ביות (ואף אחת מהן לא של רוצחת או פושעת). ממש לא מובן מאליו בניינטיז.

על אף שהוא איננו הוליוודי, שהפסטיבל הכי גדול שלו היה לוקרנו, ותקציבו הזעום, לאוסקר הגיע "ללכת עד הסוף" עם חותמת של הצלחה גדולה מאוד. במולדתו הוא יצא במהלך חודש אוגוסט, כשבועיים לאחר מכן נערכה בכורתו האמריקאית, ושם תפס את כולם בהפתעה. המבקרים השתוללו והקהל נהר, מעניק לו מעמד של להיט שהצטבר לכדי הכנסות של 258 מיליון ברחבי העולם. את המומנטום הזה החזיק עד ההצבעה.
עם זאת, במהלך העונה לא היה לסרט הבריטי האהוב הזה הרבה מקום, בטח ביחס לצל הענק שהטילה עליו הוליווד. פרסי המבקרים נטו לכיוון "סודות אל.איי" כשהאיגודים ופרסי התעשייה נעמדו בלי שאלות בכלל מאחורי "טיטניק". הסרטים האחרים, "סיפורו של וויל האנטינג" ו"הכי טוב שיש" אספו שאריות בדמות פרסי משחק ותסריט.
ועם זאת, "ללכת עד הסוף" חתם את היותו שחקן אוסקר משמעותי כאשר בטקס פרסי איגוד השחקנים, שכבר בשנתו הרביעית הפך לברומטר אוסקר רציני, ניצח עם המועמדות היחידה שלו – קטגורית צוות השחקנים הטוב ביותר. הוא הביס את "טיטניק", "סודות אל.איי" שבטח היה ההימור המוביל בהתחשב בקאסט שלו, "סיפורו של וויל האנטינג" ו"לילות בוגי". הוא היה לסרט הראשון שאיננו הוליוודי שמנצח, והיחיד שעשה זאת עד "נער החידות מומבאי" 11 שנים לאחר מכן – שני הסרטים, אגב, חולקים את אותו התסריטאי, סיימון בופוי.
(בסטטיסטיקה הזו, אני חייב לסייג, אינני מכליל את הניצחון של "פארק גוספורד" שהיה הפקה אמריקאית-בריטית).

טקס האוסקר ה-70 התקיים ב-23 למרץ 1998, והתנהל כצפוי מהשנייה ועד האחרונה. "טיטניק" ניכס לעצמו עוד שיא אוסקרי כאשר זכה ב-11 פרסים, בשורה אחת עם הזוכה הגדול ביותר עד אז "בן-חור". שש שנים לאחר מכן "שר הטבעות: שיבת המלך" יצטרף אליהם. דרמת האסונות הרומנטית הפסידה רק את קטגוריות השחקנית הראשית (ל"הכי טוב שיש"), שחקנית המשנה (ל"סודות אל.איי") ואת האיפור (ל"גברים בשחור").
עם זאת, למרות הסחף, האקדמיה מצאה מקום לתת פרסים גם לשאר המועמדים לסרט הטוב ביותר: "סודות אל.איי", "סיפורו של וויל האנטינג" ו"הכי טוב שיש" עם שניים לכל אחד (כולם בקטגוריות המשחק ו/או הכתיבה), ופרס אחד, די רעוע האמת, ל"ללכת עד הסוף" בקטגורית המוזיקה, כשזו הייתה מפוצלת לשניים – מוזיקה לדרמה, ומוזיקה לקומדיה/מחזמר. חוק חדש שנכנס שנה לפני כן, שמטרתו הייתה למנוע מסרטי האנימציה של דיסני לזכות בלי תחרות.
אן דאדלי, המלחינה של "ללכת עד הסוף", הפכה לאישה השנייה שלוקחת פרס על מוזיקה מקורית לאחר שרייצ'ל פורטמן עשתה זאת שנה לפניה עם "אמה". הפיצול הזה יחזיק שנה נוספת ואז יבוטל.

למה הפסיד "ללכת עד הסוף" את האוסקר לסרט הטוב ביותר

ב-1997, בשונה מהיום, ההצבעה לאוסקר הייתה במתכונת שאיננה פריפריאלית ולפרס הסרט התקבלו רק חמישה מועמדים, לרוב הבולטים של השנה. זה השאיר מעט מאוד מקום להפתעות במהלך הטקס עצמו, אליהן כבר למדנו להתרגל בשנים האחרונות, מאז "אור ירח". לכן קשה לי להאמין שמישהו באמת חשב ש"ללכת עד הסוף" יכל לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל אני בטוח שלא מעט הימרו שהוא עלול בכל זאת לנצח את פרס התסריט המקורי. זה כמובן לא קרה.
עם זאת, אם הטקס הזה היה מתרחש פוסט 2017, אחרי המפלה של "לה לה לנד" שהפסיד את האוסקר עם 14 מועמדויות והניצחון של "פרזיטים" הלא-הוליוודי שזכה בעונה פחות או יותר רק בפרס הצוות של איגוד השחקנים, אולי זה היה נראה אחרת. אבל באמת שאוקיינוסים מפרידים בין התקופה שלנו לבין הניינטיז.

יכול גם להיות שאם הסרט הזה היה נופל לידיו של הארווי וויינשטין ומיראמקס, שעשו פלאים עם סרטים לא הוליוודים באוסקר, ולא אצל פוקס סרצ'לייט, חטיבת הסרטים העצמאיים של פוקס המאה ה-20 עליה השלום, היה לסרט סיכוי להצליח יותר.
בשונה ממיראמקס, פוקס סרצ'לייט היה אולפן הפצה בתחילת דרכו, רק בן שנתיים בסך הכל, ומשחק האוסקר היה חדש לו. החברה ניסתה לפני כן את כוחה באוסקר עם "האחים מקמלן" ו"לגעת ביופי" אך ללא הצלחה. ב-1997 היו להם מספר קלפים בשרוול עם "חוש השלג של סמילה", "ללכת עד הסוף" ו"סופת קרח" של אנג לי לאחר הצלחת "על תבונה ורגישות" – שעם אפס מועמדויות נחשב לאחד מכישלונות האוסקר הגדולים של העשור.
"ללכת עד הסוף" היה הביג-ברייק של פוקס סרצ'לייט, ומאז יקבלו לא מעט תשומת לב מהתעשייה, יהפכו לאחד ממפיצי האינדי והארט האוס המובילים והמשמעותיים בתעשייה.
אחרי "ללכת עד הסוף" הם יביאו לאוסקר את "בנים אינם בוכים", "עט הסקנדל", "טיטוס", "לצאת נקי" ו"באמריקה", אך יהיה זה רק "דרכים צדדיות" ב-2004 שיחזיר אותם לקטגורית הסרט הטוב ביותר. הם גם יזכו בעתיד עם "נער החידות ממומבאי", "12 שנים של עבדות", "בירדמן" ו"צורת המים". סרט האוסקר האחרון שלהם, שנייה אחרי שחברת האם פוקס המאה ה-20 נבלעה על ידי דיסני, הוא "ג'וג'ו ראביט".

ב-1997 "טיטניק" לא ראה אף אחד ממטר, וכל זוכה אחר היה נחשב בגדר תדהמה שכמותה לא הייתה. ככזה, המועמדות של "ללכת עד הסוף" לפרס הסרט הטוב ביותר היא ניצחון גדול בפני עצמו.

האם ההפסד היה מוצדק?

גם אם (ואפשר כמובן להתווכח על זה) כל מתחריו של "טיטניק" היו בסופו של דבר סרטים טובים ואיכותיים יותר ממנו, עדיין קל לחיות בשלום עם הזכייה שלו, כי באמת שאירוע קולנועי בסדר גודל שמצדיק את ההכתרה ההוליוודית. מבחינתי כל אחד משאר מועמדי הסרט ידורג גבוה ממנו ברשימת סרטי השנה, אבל הניצחון הזה היה ראוי להפליא.

ועם זאת, ניצחון של "ללכת עד הסוף" היה בפני עצמו אירוע גדול אם היה זוכה, כי גם פה מדובר בסיפור הצלחה מעורר השראה – הסרט הקטן שהוא כולו לב, שמרגש ומצחיק במקביל, שנוגע בנושאים מאוד רלוונטיים של הגבריות המודרנית ואז הופך לניצחון הוליוודי, הוא כנראה משהו שהעולם היה מקבל בהתלהבות ממש כמו "אור ירח" ו"פרזיטים".
קשה לי להאמין שאם הייתי מצביע לאוסקר באותה השנה "ללכת עד הסוף" היה מקבל איזשהו קול שלי (סרט ובימוי היו מוענקים מטעמי ל"סודות אל.איי", התסריט המקורי ל"סיפורו של וויל האנטינג" והמוזיקה בקומדיה ל"גברים בשחור"), אבל איזה רגע מדהים זה היה יכול להיות.

בהקשר הזה אני דווקא צריך לצאת קצת גרינץ' ולהגיד שעם כל הרצון הטוב, הזכייה היחידה של "ללכת עד הסוף" הייתה מיותרת, כי באמת שאם יש משהו שלא סבלתי בסרט הזה הוא המוזיקה. המלודיה הקלילה והצחקקנית – והלא מאוד מתוחכמת ודי רפטטיבית – של דאדלי לא רק שמפריעה באיזשהו שלב, היא גם משטיחה חלק מהרגעים הדרמטיים של הסרט. כמובן שזו לא אשמת המלחינה, אלא הבחירה של הבמאי והמיקסר, אבל יותר מדי רגעים בסרט הזה מצדיקים שקט, וזה נמנע מאתנו לטובת איזושהי התעקשות מטופשת להרים את המוראל. זאת נקודת התורפה היחידה של "ללכת עד הסוף". הוא היה יכול להיות אפילו יותר בעל משמעות ומהדהד אילולא הבריחה שלו לצחוקים גם כשהיה כדאי ללחוץ קצת על הדרמה.

מעבר לזה באמת שאי אפשר לבוא בטענות לסרט המקסים הזה. הוא אנושי, קיטשי במידה, ועל אף שהוא עוסק בגבריות מודרנית גם הנשים בו כתובות ומבוצעות טוב. הוא אמנם הרבה יותר אגדה מודרנית מאשר סרט ריאליסטי, אבל זה לא עובר כמעושה, וסצנת העמידה בתור לשכת האבטלה היא אחת הטובות ביותר של העשור ההוא. בנוסף, הוא גם שימש כפריצה הגדולה לקולנוע האמריקאי של השחקן המופלא טום ווילקינסון. הוא אמנם היה כבר פרצוף מוכר ועסוק באנגליה, וכן צץ בסרטים בעלי אפיל בינלאומי כמו "בשם האב" ו"על תבונה ורגישות", אבל הופעתו פה – שיכלה בכיף להיות מעומדת לאוסקר במקום אנתוני הופקינס של "אמיסטד" – היא כנראה זו שנתנה לו את הפוש. ווילקינסון הוא מסוג השחקנים האלה שבכל פעם שהם מופיעים על המסך, אתה יודע שאתה בידיים טובות. הוא היה מועמד לאוסקר על "בחדרי המיטות" (והיה צריך לזכות!) ועל "מייקל קלייטון", וזכור גם מ"שמש נצחית בראש צלול", "באטמן מתחיל" ו"מלון מריגולד האקזוטי".
את הצוות זוכה הסא"ג הוביל רוברט קארלייל, בתפקיד הפוך לחלוטין מזה שעשה ב"טריינספוטינג" שנה לפני כן, מארק אדי המצוין, פול בארבר, הוגו ספיר, סטיב יוסון ו-ווים סנייפ הקטנטן.

אבל מעבר לחמידותו ל"ללכת עד הסוף" יש לו גם חשיבות בנוף הקולנועי של המשך העשור. אפשר אפילו להקביל את ההצלחה שלו לזו של "מחוברים לחיים" – קומדיה אירופאית קטנה שמגיעה משום מקום, הופכת ללהיט מטורף, ומגבירה את הצמא לז'אנר שלה. כמו שמאז הלהיט הצרפתי אנחנו נאלצים להיחנק מכל קומדיה שמגיעה משם, כך "ללכת עד הסוף" יצרה חשק עצום לקומדיות טובות לב מאנגליה, בעיקר על תושבי עיירות קטנות ונחשלות.
אמנם קומדיות בריטיות, וסרטים על אנשים פשוטים במבטא מתנגן, היו פופולריים גם לפני (רק בניינטיז "הקומיטמנטס" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת" היו עניין גדול), אבל הצונאמי של סרטים חמודים על עניי הממלכה המאוחדת היה משוגע. לאחר 1997 הגיעו סרטים שאפילו ניתן להם שם דומה בעברית כמו "להציל את גרייס" ו"להעיר את נד", ואיתם גם "שחקי אותה כמו בקהאם", "התזמורת", "נערות לוח השנה" וכמובן נקודת שיא חדשה בשנת 2000 עם "בילי אליוט".
"ללכת עד הסוף" לא היה הראשון בז'אנר הספציפי הזה, אבל הוא בהחלט החייה את הטרנד. הוא גם הפך למחזמר מצליח בברודווי (שאת כל המועמדויות שלו לטוני הפסיד ל"המפיקים") ולהצגה באנגליה.

לאחר 1997 הבמאי פיטר קטנאו לא הצליח לשחזר את ההצלחה של סרטו הראשון. הבא היה "לאקי ברייק" שבא והלך בלי להותיר חותם, ומאז ביים שלושה סרטים וכמה סדרות, אף אחד מהם לא נרשם בזיכרון. לעומתו, התסריטאי סיימון בופוי הפך לסחורה חמה. זה לא קרה מיד, למעשה לקח לו איזה עשור, אבל ברגע שהתחבר עם הבמאי דני בויל הקריירה שלו הוזנקה שוב, בהתחלה עם האוסקר ל"נער החידות ממומבאי" והמועמדות על "127 שעות" משם נשכר לעבוד על "דיג סלמון בתימן", "משחקי הרעב: התלקחות", "קרב המינים" ופרויקטים יוקרתיים לטלוויזיה הבריטית. הוא גם אמור לעבד לקולנוע את הספר "בעור האריה" של מייקל אונדטייה ("הפצוע האנגלי"). נשמע כמו עוד אוסקר בדרך.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"