• עשרה סרטים שכבר היו אמורים להיות קאלט בשלב הזה
  • טרילוגיית ״שלושת הצבעים״ של קז׳ישטוף קישלובסקי
  • ״מאדאם קירי״, סקירה
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 20
  • חזרה אל ״בית ספר למפלצות״ ועוד קצת ״קדימה״
  • An American Pickle :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״ראש העיר של סטוקטון״ ו״הספיד-קיוברים״
  • ״ידיים על ההדק״, סקירה
  • The Assistant :מחכים לתרגום

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 7: "ג'רי מגוויר"

10 במאי 2020 מאת אור סיגולי

הפרק השביעי בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונת הניינטיז, הביא אותנו לאחת השנים המעניינות של העשור, ולאחד המפסידים הכי יוצאי דופן של התקופה, כזה שסימן מצב חדש בתעשייה האמריקאית. זאת גם הפעם הראשונה עד כה בפרויקט (רשימה של כל הפרקים עד כה תוכלו למצוא בסוף הפוסט. הפרק הראשון, שגם הסביר על החוקים, הוא על "JFK") שהסרט לשמו התכנסנו לא היה מועמד לפרס הבימוי. כך שעל אף שמעט מאוד הימרו על הסרט הזה כסוס המנצח, הוא מפסיד מרתק בפני עצמו.

"ג'רי מגוויר" (Jerry Maguire) היה סרטו השלישי של הבמאי-תסריטאי קמרון קרואו, וכרטיס הכניסה הראשון שלו לאוסקר. על פי תסריט מקורי שלו (באופן מאוד יוצא דופן, רק אחד מתוך חמשת המועמדים של 1996 היה עיבוד ליצירה קיימת), קרואו מביא את סיפורו של סוכן הספורטאים הצעיר ג'רי מגוויר (טום קרוז) שבשיא ההצלחה שלו מפתח מצפון ומנסה לשכנע את החברה שבה הוא עובד להשקיע בפחות ספורטאים, כלומר להרוויח פחות כסף, אבל לתת לכל אחד מהם יחס אישי וטוב יותר. הדבר הזה מביא לפיטוריו המיידיים, ומגוויר מוצא את עצמו בתחתית שרשרת המזון כשלצידו רק לקוח אחד, שחקן הפוטבול רוד טידוול (קובה גודינג ג'וניור), ועובדת אחת שעזבה את החברה בעקבותיו, דורותי בויל (רנה זלווגר), אם חד הורית שגרה אצל אחותה הגדולה. בעזרת שני אלה, ינסה מגוויר לחזור לעניינים ולהגשים את החלום האמריקאי בעזרת וייבים טובים בלבד.
בתקופת יציאתו "ג'רי מגוויר" נחשב כקומדיה טובת לב על החלום האמריקאי, על דויד נגד גוליית, ועל יציאה מהעולם הקפיטליסטי לטובת עולם ערכי. בצפייה מחודשת לקראת הפרויקט גיליתי סרט אחר לגמרי. על זה נדבר בסוף.

מסלול ההפסד של "ג'רי מגוויר"

המועמדים לאוסקר ה-69 הוכרזו ב-11 לפברואר 1997. רשימת חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר די הדהימה את הוליווד, כאשר ארבעה מתוכם היו הפקות עצמאיות, ורק אחת מהן כזו של אולפן, ועוד לא מהגדולים שבהם.
"הפצוע האנגלי", שחברת מיראמקס העצמאית עזרה להשלים לאחר שהאולפן המקורי סגר את הברז, הובילה עם 12 מועמדויות בכל הקטגוריות החשובות כמו בימוי, תסריט ושלושה פרסי משחק.
"פארגו", ההצלחה הגדולה הראשונה של האחים כהן באוסקר, חלק את המקום השני עם 7 מועמדויות, גם בפרסי הבימוי, התסריט, שני פרסי משחק (שחקנית ראשית, שחקן משנה), עריכה וצילום.
"ניצוצות" האוסטרלי השווה את "פארגו" גם הוא עם 7 מועמדויות, ופחות או יותר אותן קטגוריות בהן בימוי, תסריט, שני פרסי משחק (שחקן ראשי, שחקן משנה), עריכה ומוזיקה.
"סודות ושקרים" הבריטי, המועמד הראשון של הבמאי המהולל מייק לי, נכנס עם 5 מועמדויות כולל בימוי, תסריט ושני פרסי משחק (שחקנית ראשית, שחקן ראשי).
"ג'רי מגוויר", הנציג היחיד של האולפנים (טריסטאר), היה גם הוא מועמד ל-5 אוסקרים: שני פרסי משחק (שחקן ראשי, שחקן משנה), תסריט ועריכה. בלטה במיוחד היעדרותו מפרס שחקנית המשנה והבימוי.

בפרק הרביעי של הפרויקט כתבתי על "ספרות זולה" ועל תחילת ההפיכה של הארווי ובוב וויינשטין, עם חברת ההפקה-הפצה העצמאית שלהם מיראמקס, ששינתה את יחסי הכוחות באוסקר בין הקולנוע העצמאי והאולפני. ב-1994 הם אמנם לא זכו בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל כן צברו 21 מועמדויות ו-2 זכיות עם שישה סרטים שונים באמתחתם, הופכים לשחקן משמעותי בהיררכיה ההוליוודית. 1996 החברה השלימה סופית את המהלך , כאשר צברה 18 מועמדויות ו-11 זכיות, כולל פרס הסרט הטוב ביותר ל"הפצוע האנגלי". בנוסף הווינשטינים ניצחו גם את פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם "קוליה" הצ'כי.

ב-1996 האולפן היחסית קטן טריסטאר, כאמור, היה היחיד מבין כל האולפנים שהצליח להכניס מועמד לפרס הסרט, ועוד עם הפקה בינונית בגודלה של 50 מיליון דולר. המחשבה שטריסטאר הצליחו להשאיר בצל אולפני ענק כמו וורנר, דיסני, פארמאונט ויוניברסל הייתה די מטלטלת.
טריסטאר הייתה חטיבה של האולפנים סוני וקולומביה שסוג של קיבלה עצמאות ב-1983. המועמד הראשון שלהם לאוסקר הסרט הגיע ממש שנה לאחר מכן עם "מקום בלב". "ג'רי מגוויר" היה בסך הכל המועמדות השלישית שלהם לפרס, אחרי "באגסי" ב-1991. סרטים מפורסמים נוספים שלהם היו "המבוך", "ליבו של איינג'ל", "גלורי", "זיכרון גורלי", "שליחות קטלנית 2: יום הדין", "הוק", "אינסטינקט בסיסי", "פילדלפיה", "ג'ומנג'י", "הכי טוב שיש" ו"בייבי דרייבר", בין היתר. שני הסרטים האחרונים שלהם נכון לעכשיו הגיעו לאוסקר רק בקטגורית שחקן המשנה: "כל הכסף שבעולם" ו"יום יפה בשכונה".

בטקס שהתקיים ב-25 למרץ 1997 לא הייתה הפתעה גדולה בסחף של "הפצוע האנגלי", שלקח מספר עצום של תשעה אוסקרים (מקום שלישי בתולדות האוסקר, בתיקו עם "ג'יג'י" ו"הקיסר האחרון"). זה היה הניצחון הראשון של מיראמקס, כזה שישוחזר שנתיים לאחר מכן עם "שייקספיר מאוהב".
הדרמה התקופתית היפה ההיא שביים אנתוני מינגלה, הגיעה לטקס עם שני פרסי גלובוס הזהב (סרט, מוזיקה), ארבע מועמדויות באיגוד השחקנים (את כולם הפסיד), שני פרסי איגוד המבקרים (בימוי, תסריט), וזכיות באיגודי הצלמים, המעצבים, אנשי הסאונד והבמאים. איגוד משמעותי בו הפסיד היה זה של התסריטאים, רמז למה שיקרה בטקס עצמו.
הסרט היחיד שנתן איזשהו פייט ל"הפצוע האנגלי" היה "פארגו" של האחים כהן. הוא היה יקיר פרסי המבקרים של אותה שנה, וזכה גם בפרס השחקנית של איגוד השחקנים. בפרסי הקולנוע העצמאי של אותה שנה ניקה את הלוח עם שש זכיות מתוך שש מועמדויות.

"ג'רי מגוויר" נאלץ להישאר על הספסל כמעט בכל רגע במהלך העונה על אף נוכחות מאסיבית שהגיעה עד מועמדות באיגוד הבמאים. אפילו את הגלובוס לסרט הקומדיה/מחזמר הוא הפסיד (ל"אוויטה"). שני הישגיו הגדולים ביותר היו פרס השחקן הראשי לטום קרוז בגלובוס הזהב (המקום היחיד בו לא התחרה מול ג'פרי ראש ב"ניצוצות"), ופרס שחקן המשנה באיגוד השחקנים לקובה גודינג ג'וניור.
עם חמש מועמדויות בלבד, ובלי אחת לבימוי, היה ברור שהסיכוי של "ג'רי מגוויר" לקחת את פרס הסרט די קלוש, אבל בכל זאת שני דברים משמעותיים עמדו לזכותו: הראשון הוא, כמובן, שהוא נציג האולפנים; והשני הוא שמכל חמשת המועמדים, הוא היה הקופתי ביותר. בטבלת סרטי 1996 הוא התקבע במקום ה-18 עם כמעט פי שלוש מעלותו (הבא אחריו היה "פארגו" במקום ה-75).

אבל "ג'רי מגוויר" לא הלך הביתה בידיים ריקות, אלא ניצח את פרס שחקן המשנה הטוב ביותר, לקובה גודינג ג'וניור עם אחד מנאומי האוסקר המפורסמים ביותר בכל הזמנים. את פרס השחקן הראשי הפסיד כצפוי ל"ניצוצות", את פרס התסריט ל"פארגו" ואת פרסי הסרט והעריכה ל"הפצוע האנגלי".
כפי ששמתם לב, ארבעה מתוך חמשת המועמדים סיימו את הטקס עם לפחות פרס אחד. היחיד שנותר עירום לחלוטין הוא "סודות ושקרים".

למה הפסיד "ג'רי מגוויר" את פרס הסרט הטוב ביותר?

מלכתחילה היה "ג'רי מגוויר" עוף קצת מוזר בנוף המועמדים לפרס הסרט. זו הייתה דרמה-קומית עכשווית נטולת סגנון קולנועי מובהק, לא מהסוג שאפיין את החמישיות באותה התקופה. אם הולכים אחורה יהיה קשה למצוא מועמד שאפילו דומה לו. הכי קרוב למה שאני הצלחתי למצוא היה "נערה עובדת" ב-1988, שמונה שנים לפני. למצוא זוכה כזה יהיה אפילו מאתגר עוד יותר. אולי "תנאים של חיבה" ב-1983. אולי.
בהקשר הזה, אזכיר שהזוכה של "תנאים של חיבה", ג'יימס ל. ברוקס, היה אחד ממפיקי "ג'רי מגוויר". שנה לאחר מכן יחזור לאוסקר כבמאי-תסריטאי-מפיק עם "הכי טוב שיש".
כך שכבר בשלב הראשון, הנוכחות של "ג'רי מגוויר" הייתה הכל חוץ ממובנת מאליה, בטח כאשר מתבוננים על סרטים אחרים שנותרו מחוץ לקטגוריה כמו "אוויטה", "ציד המכשפות", "מייקל קולינס" ו"המלט" של קנת' בראנה.

לעומתו, "הפצוע האנגלי" היה כזה סרט אוסקרים, שזה כמעט גבל בפארודיה. דרמה תקופתית רומנטית המבוססת על ספר במבטא אירופאי והרבה צילומי נוף וכינורות בפסקול. בניינטיז היה מאוד קשה לנצח את זה. הבחירה האלטרנטיבית הייתה כמובן "פארגו", שכנראה היה די קרוב אם מסתכלים על ההצלחה שלו במהלך הלילה, אבל גם הוא נועד להיות השושבינה לאפוס מלחמת העולם השנייה הרומנטי של מינגלה.
זאת כנראה ההזדמנות לדבר על הניצחון היחיד של "ג'רי מגוויר", בקטגורית שחקן המשנה.

הניצחון של קובה גודינג ג'וניור היה אחד משיאי הטקס (על אף שהוענק ממש בתחילתו), גם כי באמת כולם מאוד אהבו אותו באותה שנה, וגם כי הנאום הארוך והאקסטטי שלו היה בלתי נשכח. קשה היה לא להידבק בשמחה הזו. עם זאת, וזה בלט לי יותר בצפייה הנוכחית שלי בסרט, זה לא היה אוסקר מוצדק במיוחד בטח מול המתמודד המרכזי של גודינג ג'וניור – התגלית החדשה אדוארד נורטון עם הופעתו המבריקה במותחן "פחד ראשוני", שכנראה רוב חברי האקדמיה לא טרחו לראות. גם וויליאם ה. מייסי על "פארגו" היה זוכה הגיוני יותר בדיעבד, ואולי אפילו ארמין-מיולר שטאהל מ"ניצוצות". על ג'יימס וודס ב"רוחות מן העבר" עדיף לא להכביר במילים.
הניצחון הזה גם הפך להיות משונה עוד יותר בהסתכלות רטרואקטיבית, כאשר קובה גודינג ג'וניור היה מקרה קשה של "קללת אוסקר" ואחרי הזכייה הקריירה שלו התדרדרה לתהומות די רציניים. הוא אמנם היה מוצלח ב"הכי טוב שיש" שנה לאחר מכן, אבל משם הכל הלך לביוב די מהר והוא הפך לסוג של בדיחה. למרבה השמחה, הוא זכה לעדנה מחודשת בחסות ריאן מרפי, שהעניק לו את התפקיד של או.ג'יי. סימפסון בעונה המעולה של "פשע אמריקאי", והיא גם החזירה אותו למעגל המוזהב עם מועמדות לאמי. ב-2018 אפילו ביים את סרט הביכורים שלו, "Bayou Caviar" שיצא רק לטלוויזיה.

האם ההפסד היה מוצדק?

התשובה היא כן. בהחלט, ההפסד היה מוצדק, גם מול "הפצוע האנגלי" ובטח מול הסרט הטוב ביותר מבין המתמודדים "פארגו". ל"ג'רי מגוויר", חביב ומרגש ככל שיהיה, לא הייתה סיבה לזכות ואני אפילו לא בטוח אם בכלל להיות בחמישייה הסופית – אם כי אומר שהמועמדים לפרס הסרט לשנת 1996 היו מאוד לא מסעירים מלכתחילה, להוציא את האחים כהן.

עם זאת, אי אפשר לקחת מ"ג'רי מגוויר" את זה שהוא ללא ספק אחד הסרטים הזכירים והאהובים ביותר מאותה שנה, כזה שהכניס לפחות שני משפטים לפנתיאון הציטוטים המוכרים של הקולנוע: "Show Me the Money" ו-"You had Me at Hello". לאלו אפשר להוסיף גם את "You Complete Me" ו-"Help Me Help You".
בנוסף, הסרט הזה גם הפך את רנה זלווגר לכוכבת, ותגידו מה שתגידו על הקריירה שלה מאז האוסקר על "קולד מאונטיין", אבל בסוף האלף הקודם היא הייתה אחת התגליות הטובות והמוצלחות של הוליווד. אמנם "ג'רי מגוויר" לא היה סרטה הראשון, אבל הוא הזניק אותה במעלה הסולם, והעובדה שהאקדמיה מנעה ממנה מועמדות על הסרט הזה ממש לא מגניבה. זלווגר תהיה מועמדת שלוש פעמים רצוף לאוסקר ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "שיקגו" ו"קולד מאונטיין") ואז הקריירה שלה תצנח במהירות מסחרחרת. בשנה שעברה הרימה את אחד הקאמבקים המרשימים של התקופה האחרונה עם "ג'ודי – מעבר לקשת" שהפך אותה לזוכת אוסקר פעם נוספת.

באופן כללי, אחד הדברים שהכי מחזיקים את "ג'רי מגוויר" הוא קאסט השחקנים שלו. מעבר לזלווגר הנפלאה, וגודינג ג'וניור גונב ההצגה, הסרט הזה עורר אצלי געגועים עצומים לטום קרוז בימים שבהם הוא שיחק ולא רק רץ. קרוז ענק בסרט הזה, והאמת היא שאם היה זוכה הייתי חי עם זה בשלום. מה שהכי משעשע הוא שבאותה השנה בדיוק קרוז השיק את "משימה בלתי אפשרית". כלומר, זו ממש השנה בה הקריירה שלו עמדה בדיעבד מול צומת דרכים. חשבנו שהוא בחר את הצד היוקרתי יותר בגלל "מגנוליה", אבל מסתבר שהוא עשה לנו בני גנץ ושינה הכל ברגע שחשבנו שאנחנו יודעים מה קורה.
מעבר לקרוז-גודינג-זלווגר, הסרט מתהדר בהופעות קטנות ונהדרות של רג'ינה קינג בשלל פאות, 12 שנה לפני האוסקר על "סיפורו של רחוב ביל"; בוני האנט כאחותה של דורותי; קלי פרסטון, אשתו של הסיינטולוג השני הכי מפורסם אחרי קרוז – ג'ון טרבולטה; וכמובן הילד הכי חמוד בעולם ג'ונתן "ידעת שלשכן שלי יש ארבעה ארנבים" ליפניקי.

אבל אם ב-1996 הסרט הזה נתפס כסיפור רומנטי ומעורר השראה על אדם שמוצא את דרכו בעולם ציני שמשועבד לכסף, אני חייב להודות שכיום זה עובר אחרת לגמרי. אני לא יודע אם זו הייתה החוויה של אנשים גם אז, אבל לי זה הרגיש כמו סרט שונה לגמרי ממה שראיתי אז בקולנוע.

יש בעצם שני סיפורים מקבילים ב"ג'רי מגוויר" – האחד על סוכן הספורטאים שנאבק לשרוד עם הלקוח היחיד שלו; והשני דרמה רומנטית בין גבר בתחתית ואם חד הורית מקסימה שעל אף הכל עדיין מצפה למשהו מהחיים.
הסיפור הראשון שעוסק בעולם הספורט הוא בעצם זה שגורם למגוויר להיות דמות שאנחנו דואגים לה ורוצים להיות בעדה. בזכות הדמויות של גודינג ג'וניור ורג'ינה קינג הוא גם מאוד מצחיק ומלא חיים, אם כי יש שם כל כך הרבה סצנות שחוזרות על עצמן שברור שהסרט הזה ממש – אבל ממש – לא היה צריך מעל שעתיים.
עם זאת, הסיפור השני, זה בעל העלילה הרומנטית כביכול, הוא בעיני כזה שלא רק שקובע את דורותי הצעירה כדמות הראשית שלו, וזו שדרך עיניה אנחנו רואים את המתרחש, אלא גם הופך את ג'רי לאנטגוניסט. הוא הרע של הסיפור, והקטע הכי מוזר הוא שאני לא מאמין שקמרון קרואו התכוון לזה.

בעלילה הרומנטית של "ג'רי מגוויר", ג'רי הוא התגלמות הגבריות הרעילה. הוא מתנהג אל דורותי במה שבעיני גובל בהתעללות רגשית. הוא תלותי, אימפולסיבי מבלי להבין את ההשלכות, לא לוקח אחריות על כלום, ונהנה מההערצה כמעט עיוורת של אישה שתולה בו את תקוותיה, ומזגה הטוב מונע ממנה להימלט כל עוד נפשה בה. שוב ושוב ושוב. כאשר משהו טוב קורה לג'רי, הוא מתייחס לדורותי כמו מלכה, אבל בכל פעם שהוא נופל, הוא מתעלם ממנה ואז זוחל אליה כדי שתרים אותו מחדש. בעקבות החמלה שלה הוא משכנע את עצמו שהוא מאוהב בה, משכנע גם אותה, ואז הולך עשרות צעדים אחורה, ובכל פעם העוצמות רק גוברות.

סצנת הצעת החתונה האימפולסיבית למשל, היא כזו שעלולה לגרום לקהל להשתנק ולא מרומנטיקה אלא מפחד, ולנו אין מנוס מלהזדהות עם אחותה הגדולה של דורותי שרואה את המתרחש מהחלון וממלמלת "לא, לא, לא" כמו צופה בתאונה שהיא לא יכולה למנוע.
בגלל זה גם סצנת השיא המרגשת (באמת מרגשת. בכיתי גם הפעם) שמסתיימת ב"הייתי שלך כבר כשאמרת שלום" היא בעלת אלמנטים מחשידים משהו כי ברור שבעתיד, כשהדברים שוב יתערערו, דורותי תמצא את עצמה עם גבר שלא יכול להתמודד עם הרגשות שלו.
וזה כמובן בלי להזכיר את הסצנה בה ג'רי מתנהל באגרסיביות מינית כלפי דורותי, בזמן שהיא עובדת אצלו. הוא כמובן מתנצל, והיא כמובן סולחת, אבל זה משאיר טעם מר מאוד. כשנזכרים שזלווגר המגלמת אותה היא גם אחת מבנות וויינשטין, ושהקריירה שלה נפגעה בדיוק בגלל דמות כזו ומי יודע מה עברה בשנים האלו, זה קשה עוד יותר. אז כאמור, לא בטוח אם הייתה ביקורת על הדמות של ג'רי בזמן יציאת הסרט, אבל כיום הוא עובר יותר כפטריק בייטמן מאשר כל דבר אחר.

לאחר ההצלחה של "ג'רי מגוויר" ימנף קמרון קרואו את הקריירה שלו לשיאה, עם הסרט הנפלא "כמעט מפורסמים" שיעניק לו את אוסקר התסריט, ולדיראון עולם יושמט מפרס הסרט הטוב ביותר של שנת 2000. מאותו הרגע קרואו לא הצליח לשחזר את מגע הקסם שלו, המשיך לשיתוף הפעולה הנוסף שלו עם קרוז, "ונילה סקיי", ולכישלונות המהדהדים של "אליזבטאון", "מקום לחלום עליו" (We Bought a Zoo) ו"אלוהה". הפעם האחרונה שביים הייתה כמה פרקי טלוויזיה ב-2016. נכון לרגע זה אין לו פרויקט נוסף בקנה.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"