• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״העיתון״ של סטיבן ספילברג
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 60
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018
  • ״על גוף ונפש״, סקירה
  • ״כל הכסף שבעולם״, סקירה

״כל הכסף שבעולם״, סקירה

23 בדצמבר 2017 מאת עופר ליברגל

עד לפני חודשיים בערך עורר ״כל הכסף שבעולם״ (All the Money in the World) מידה מדודה של סקרנות כסרט חדש של רידלי סקוט, אשר יש לו תקוות מסוימות להשתחל לפרסי האוסקר. אבל אז המציאות הפכה אותו למשהו אחר – רגע לפני היציאה לאקרנים, סקוט החליט להוציא מן הסרט לחלוטין את השחקן קווין ספייסי אשר מואשם בעבירות מין וללהק מחדש לתפקיד את כריסטופר פלאמר, מי שהיה לטענתו הבחירה הראשונה לתפקיד. הסיפור הזה כולל בתוכו מירוץ נגד הזמן שיכול להפוך לסרט בפני עצמו – סקוט צילם במהלך היום באירופה, והסרט נערך מחדש בלוס אנג'לס כאשר באירופה ישנו. לכן, סרט ממשי תמיד יחוויר לעומת סיפור ההפקה התקדימי.

אבל בכל זאת, ״כל הכסף שבעולם״ הוא בהחלט סרט שניתן לחוות אותו גם מבלי לדמיין את קווין ספייסי בתקפיד לא ראשי אך מרכזי. למעשה, זה מאוד ״סרט של רידלי סקוט״, במאי שאני חש שבעשורים האחרונים מנסה נואשות לייצר תחושה של סרט חשוב וגדול, אך כפי שעשו סרטים חשובים בשנות השמונים. הסרט מרגיש כמו סרט אוסקרים טיפוסי, רק שלא ממש עושים עוד סרטי אוסקרים בסגנון הזה. בנוסף, הסרט סובל לא מעט מתחושה של הקצנה והגזמה והוא ארוך מדי, הן כמכלול והן בסצנות בודדות שפשוט ניתן היה לקצר. חסרונות אלו כאמור טיפוסיים לבמאי, אבל הפעם הוא מפצה על כך ברבדים אחרים: ״כל הכסף שבעולם״ הוא בהחלט אחד מן הסרטים היותר טובים של סקוט לאחרונה, הן בתור דרמה על סיפור אמיתי והן בתור סרט מתח.

הסרט מבוסס על מקרה חטיפה מפורסם שהתרחש ברומא, אך לא קשור למרדכי וענונו או למסירת אינפורמציה על כף יד. ג'יי פול גטי השלישי, המכונה פאולו (צ'ארלי פלאמר), נחטף ברומא בעודו מהלך באזור מפוקפק. התכנית של החוטפים הוא לבקש כופר במיליונים, שכן סבו של הנחטף, ג'יי פול גטי הראשון (כריסטופר פלאמר), היה באותה תקופה האיש הכי עשיר בעולם והאיש הכי עשיר שאי פעם חי, הודות לעסקי הנפט. הצרה היא שגטי המבוגר הוא קודם כל מנהל משא ומתן קשוח ומוכן לשלם 0 דולרים כדמי כופר. אמו של הצעיר, גייל גטי (מישל וויליאמס), דווקא מוכנה לעשות הכל, אבל אין לה משאבים כלכליים כלשהם. אביו של הנער (אנדרו בוכמן) מכור לסמים ולא ממש מהווה פונקציה במשבר. מי שמנסה לטווח מטעם גטי העשיר הוא פלטשר צ'ייס (מארק וולברג), איש CIA לשעבר ששולף טריקים מעולם הדיפלומטיה והריגול גם לתיק הזה. באותו זמן אחד מן החוטפים (רומן דוריס הצרפתי, שמגלם איטלקי מן המעמד הנמוך), יוצר קשר עם גייל כדי לנסות לתווך בעצמו.

התסריט שכתב דיוויד סקארפה לוקח לעצמו חירות פואטית עם ההיסטוריה על מנת להפוך את הסרט למותח יותר, וככזה הסרט אכן מכיל מספר הפתעות, גם עבור מי שיודע מעט על הסיפור ההיסטורי, כמוני. בכל הקשור לקטעי פעולה, סקוט הפעם מספק את הסחורה. אולם, הרובד היותר מעניין בסרט הוא העימות בין השקפות עולם – בין הרצון המוצהר של גטי הראשון להעמיד תמיד את היעילות הכלכלית והשמירה על הכסף במקום הראשון, לבין הנאמנות המוחלטת של גייל לילדיה, גם במחיר של חיים בתנאי עוני אשר היא לא הורגלה אליהם. בכמה מן הסצנות בסרט, ההבדלים הללו נאמרים בצורה ישירה, אולם במקרים אחרים הסרט מראה גם צדדים פחות אכזריים או קרים של האיש העשיר ביותר.

מעל הסרט מרחפת רוחו של ״האזרח קיין״ של אורסון וולס, סרט שגם הוא עסק בדרכו באדם עשיר בצורה מופרזת ובשאלה של תעדוף כסף על פני משפחה. מובן שזוהי משוואה שסקוט לא יכול לצאת ממנה בכבוד, בטח בכל הקשור להמצאות קולנועיות או מורכבות פסיכולוגית. כתמיד, הקולנוע שלו נעדר רגעים של מקוריות של ממש, או לחילופין עידון. אולם, בסרט זה הוא מראה רוב הזמן כי הוא יכול עדיין להיות במאי דרמטי יעיל, אם כי יש כמה רגעים בהם הסרט פוזל לכיוון של המופרך. למשל בפתיחה אשר מנסה להדהד סרט קלאסי נוסף, ״לה דולצ'ה ויטה״ של פליני, סרט שיכול להתקשר לביקרות הלא מורכבת אך נוכחת שיש בסרט על עיתונאות בכלל וצלמי פאפראצי בפרט.

וכעת לשאלה המרתקת – איך כריסטופר פלאמר? התשובה ההקצרה היא טוב מאוד ורוב הזמן הוא נראה כמו בחירה יותר מתאימה לתפקיד מאשר ספייסי האקסצנטרי. פלאמר הוא שחקן שמציג רוע הרבה יותר מחושב ומכובד, סוג של נבל של העולם הישן אשר פועל לא מתוך שנאה, אלא מתוך יעילות. אומנם כמה קטעים בתחילת הסרט אשר מתרחשים בעבר היותר רחוק נעזרים בעבודת איפור בעייתית אשר מנסה לגרום לשחקן להיראות צעיר בהרבה מגילו, אך רוב הזמן המשחק שלו משכיח את זה.

אולם, עבורי מדובר בפלאמר השני הכי טוב המשחק בסרט, אחרי צ'ארלי פלאמר הצעיר, שגיליתי לראשונה השנה בסרט ״להישען על פיט״. כאן הוא ממשיך להראות נוכחות קולנועיית ייחודית – הוא בחור יפה ותמים אשר נראה לא מתאים וחלש מדי בכמעט כל סיטואציה בה הוא נמצא, והוא מצליח לזרוח גם בסצנות מול רומן דוריס אשר במקרה הזה הוא פשוט טעות ליהוק, אולי מתוך המחשבה האמריקאית כי כל האירופאים הם אותו דבר. אבל דוריס הוא שחקן שמתמחה בגילום של צרפתיים אניני טעם, ובתור חבר בארגון פשע איטלקי הוא נראה מאוד לא טבעי, כאשר גם שאר השחקנים האיטלקיים נראים כמו פארודיה על סרט מאפיה ולא כמו הדבר האמיתי.

אולם, קווי העלילה של האנשים ששם ג'יי פול גטי הם בסופו של דבר משניים בסרט, אשר מעניק את רוב הזמן המסך לדמות האם אשר מגלמת מישל וויליאמס, אחת מן השחקניות החביבות עלי בתפקיד אשר זועק אוסקר בצורה גלויה ועבורי זועק מעט חזק מדי, באופן טיפוסי לסרטי סקוט. וויליאמס מצליחה היטב להראות תחושה המשלבת נחישות וייאוש במגוון רחב של דרכים, אבל משהו במבטא אשר היא מאמצת לעצמה בסרט, סוג של אצולה צפון-אמריקאית ישנה אם זהיתי נכון, מרגיש מזויף ותלוש. המבטא מוריד את ההופעה שלה רק לדרגה של טוב מאוד, להבדיל מן המצויין השגרתי. לא מעט מן האיכויות והפגמים בהופעה שלה מצויות גם בסרט עצמו, אם כי בסרט המקום של הפגמים מרגיש גדול מעט יותר, גם אם עדיין מדובר בסרט שאני יכול להמליץ עליו, מה שלא קורה יותר מדי עם סרטיו של רידלי סקוט.

השאר תגובה