• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

פסטיבל ניו יורק 2018: ״סיפורו של רחוב ביל״, ״דיאמנטינו״, ״אמצע שנות ה-90״

19 באוקטובר 2018 מאת אורון שמיר

הפסטיבל הסתווי של ניו יורק אמנם הסתיים כבר בסוף השבוע שעבר, אבל כמו עם הדיווח הקודם שלי – גם הפעם לא ראיתי סיבה להיחפז. אני מקווה שכל הסרטים שראיתי יהיו זמינים לקהל בישראל בקרוב, אבל בתור דיון ראשוני בהם לא חשבתי שדיווח בזמן אמת ישנה משהו. מה גם שכפי שכבר ציינתי בטקסט הראשון, השנה יצא שלא חוויתי את הפסטיבל בפול ווליום והגעתי אליו באיחור קל. עם זאת, החוויה השונה שהביאה השנה הזו גרמה לכך שעל כל הקרנת עיתונאים שפספסתי הייתה לי הזכות לראות את הסרט עם הקהל האוריגינל. ועם כמה שאני מתלונן כל השנה על הבהמתיות של רוב הצופים באמריקה, אווירת הסינפיליה והנועם המהול בהתרגשות בפסטיבל הניו-יורקי היא משהו מיוחד. האולמות מלאים תמיד, בין היתר בזכות שיטת הכרטיסים ברגע האחרון, שיוצרים תורים של כאלה המנסים את מזלם לפני כל הקרנה. מה שבאמת מקסים הוא שמדי פעם ייגש אדם ויציע את הכרטיס שלו למחכים לנס, גם אם זה דקה לפני הסרט. תגידו שזה מטעמי ניסיון לחסוך בעלויות על כרטיס שכבר שולם, ואני אגיד שראיתי אקטים של חסד ושכל מי שמקריב מזמן ההגעה שלו לאולם ולמושב הוא בכל מקרה סוג של קדוש מעונה.

גם מי שיש להם כרטיסים נטו להגיע הרבה יותר מדי זמן מראש, מרוב ציפייה אני מניח, או כדי לתפוס מקום באולמות שבהם אין מושבים מסומנים. מיותר לציין שהתורים וההקרנות עצמן עברו בשקט מופתי וללא ריבים, להוציא מחיאות כפיים רמות בסוף כל הקרנה בה נכחו היוצרים או היוצרות. שזה אומר כל הקרנה ראשונה או שנייה של כל אחד מן הסרטים – כי פסטיבל זה פסטיבל. זו גם הפעם הראשונה בשלוש השנים שאני פוקד את האירוע שבה לא הייתה לי שום בעיה לעמוד בתורים בחוץ, כי מזג האוויר היה הנוח ביותר שידעתי בשלושת האוקטוברים האחרונים (התחממות גלובלית? מה פתאום). אני לא יודע איך אזכור את הסרטים מהפסטיבל בעתיד, אבל על הסוג החדש של החוויה לא נותר לי אלא לשמוח. מה גם שהגעתי לפסטיבל בחיפוש אחר יצירת מופת ראשונה לשנה זו – ונדמה לי שסוף כל סוף קיבלתי את מבוקשי. גם אם זה לא היה הסרט שהבטיחו לי או שניחשתי שיהיה זכאי להגדרה הזו. אז אפתח איתו ואחריו קומדיית ספורט לא שגרתית ובכורת הבימוי של שחקן אהוב.

If Beale Street Could Talk
סיפורו של רחוב ביל

לפני שנה, בפאנל עם הקולנוען בארי ג׳נקינס, שהתקיים אחרי זכייתו באוסקר של ״אור ירח״, שמעתי את הבמאי מדבר על תהליך הכתיבה שלו. הוא  סיפר שטס לחופשת כתיבה בבלגיה (אמרו לו שכל-כך משעמם שם שהוא יהיה חייב לכתוב) והוציא תחת ידיו שני תסריטים, אחד מהם זיכה אותו באוסקר על ״אור ירח״, אבל השני היה מסובך יותר להפקה והוא חיכה להזדמנות. כמובן שאחרי הזכייה השאלה שהוא נשאל הכי הרבה היא מה הדבר הבא שמעניין אותו לעשות, אבל הוא כבר ידע את התשובה – לממש את התסריט שעיבד מן הרומן מ-1974 מאת ג׳יימס בולדווין, שבתרגום לעברית קראו לו אז ״סיפורו של רחוב ביל״ (If Beale Street Could Talk).

גם את ״אור ירח״ ראיתי בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ועל אף שאהבתי אותו (כולל הסתייגויות קלות) מהרגע הראשון, מאוד הופתעתי שזכה לבסוף באוסקר. המקרה של הסרט הנוכחי שונה. מצד אחד, בלי תשומת לב מהסוג הזה ספק אם יגיע ארצה והכי מתחשק לי לחלוק את אהבתי השלמה לסרט המפואר הזה, שעולה על קודמו בכמה רמות בעיניי. מצד אחר, זה סרט שהוא ״טוב מדי לאוסקר״. זה כאילו בקעה מן המקרן אלומת אור זכה, צלולה ומאוד אינטימית, שהיא גם יצירה מונומנטלית שצריך לחגוג לפחות כפי שהיא חוגגת את מורכבות החיים ואת כוחה של האהבה בכל מאודה.

המבנה העלילתי של הסרט נשען על שני צירים מרכזיים, לב ושכל אם תרצו. ליבו הפועם של הסרט הוא סיפור אהבה הארלמי בין זוג צעירים, ששני אירועים משנים את חייהם – טיש (קיקי ליין) מגלה שהיא בהריון ופאני (סטיבן ג׳יימס) מואשם באונס של אישה זרה ונכלא. הכל קורה בו זמנית אבל ג׳נקינס משחק עם הזמנים באופן חופשי ונרחב יותר מאשר בסרטו הקודם, שוזר יחד את סיפור האהבה של הזוג מראשיתו עם ההתרחשויות העכשוויות סביב הניסיון של אהובתו ומשפחתו של פאני להוכחת חפותו. זהו החלק של הסרט שהתייחסתי אליו בתור השכלי, שכן בזמן שהוא בונה דיוקן רגיש ומתפקע מאהבה של מערכת היחסים בין בני הזוג, ג׳נקינס לא רק מבקש מהקהל לדאוג לכך לגורל הזוג, אלא גם שותל ניצני ספק.

כיוון שהסרט מסופר מנקודת מבטה של האוהבת, כמובן שהיא לא מאמינה שאהובה לא אשם בפשע המחריד שמיוחס לו. ואכן החלק הראשון ועמוס הקריינות בקולה, מציג את דמותו של פאני כמי שלא יפגע בזבוב, בטח שלא מונע מיצרים אלימים או מיניים. אבל, וזה אבל גדול, טיש היא אמנם הגיבורה אבל היא גם צעירה בת-עשרה עם השקפות והבנת העולם בהתאם לגילה. לפעמים מה שהיא מספרת לא לגמרי תואם את מה שאנחנו רואים או נראה בהמשך, וככל שהסרט יתקדם ניחשף לעוד ועוד צדדים של פאני במובן שיזכיר את השאלה – האם הוא באמת אשם? אולי קורבן של המערכת בגלל צבע עורו? ומה לגבי המתלוננת, מה הסיפור ומה האינטרס שלה? זהו הגוון העלילתי שכמעט והופך את ״רחוב ביל״ למותחן משפטי או תעלומת פשע, אבל ג׳נקינס דואג להשאירו ברקע.

העיקר הוא כאמור הלב ולא השכל, וזוהי גם בחירה שרוב הדמויות צריכות להתמודד עימה שוב ושוב במהלך הסרט. טיש אמנם צעירה ומאוהבת עד מעל לראש, אבל היא גם לא פראיירית ובעיקר לא מגיעה ממשפחה של כאלה. הדמות הדומיננטית במשפחתה היא האם, בגילומה של רג׳ינה קינג שפשוט חרכה את המסך. בזכותה זה לא רק סרט על אהבת אמת טהורה הניצבת מול המציאות האכזרית, אלא גם יצירה על אהבת אם שלא יודעת גבולות, פשוטו כמשמעו באחד הרגעים. את התא המשפחתי משלימים קולמן דומינגו בתפקיד האב שמבטיח לסדר הכל בדרכו שלו, וטיונה פאריס בתור האחות שיודעת להיות משפחתית אבל לא חוסכת ביקורת פנימית כשצריך. מולם ניצבת משפחתו של פאני שהופכת בעיניי את החלק הראשון של הסרט ליצירת מופת בפני עצמה. מבלי להרוס, האופן שבו ג׳נקינס חותך אבל בעצם כורך בין סיפור הפשע, מערכת היחסים הזוגית ומערכת היחסים בין המשפחות שגורלן נקשר, הוא אחד הסרטים הקצרים המשובחים שראיתי מזה זמן מה.

כל זה לא אומר שיתר הסרט אינו מצויין, וזה הרבה בזכות דמויות המשנה. זה יהיה פשע לחשוף את כולם ובמלואן, אבל אני מוכרח לציין שני דברים. אחד הוא שמעריצי הסדרה ״אטלנטה״ בכלל ופייפר בוי בפרט, ודאי יצהלו כמוני עם הגיעו אל המסך של השחקן בריאן טיירי הנרי – ואולי גם ימצאו את עצמן מנגבים דמעה אחרי סצנת המפתח בכיכובו. אני מאושר לגלות שעמוד הימד״ב של השחקן הנדיר הזה מגלה שהמשאלה שלי לראות אותו בכל סרט מעתה ועד עולם קרובה להתגשם, ומקווה שלא יימאס לי ממנו לעולם.

שנית, אמנע מלכתוב את שמות השחקנים הנוספים שצצים בסרט לסצנה אחת או שתיים, אבל כן אציין את זהותם האתנית. ג׳נקינס עושה כאן הפוך-על-הפוך, ונותן תפקידים בסגנון ״החבר המצחיק״ או ״השכנה הכעוסה״, אלה שהיו מנת חלק של אפרו-אמריקאים בקולנוע ההוליוודי, רק לשחקנים שאינם שחורים. הוא גם מקפיד לשלב את מגוון המרקמים המרכיבים את ניו-יורק או אפילו את הארלם בה מתרחשת מרבית העלילה. זה סרט שיש לו מה להגיד על ענייני גזע והמון דברי ביקורת חברתית להשמיע, אבל הוא לרגע לא שם אותם במרכז או מעוות את הסיפור לצורך כך. המסרים עוברים גם בלי דמגוגיה ספייק-ליאית, שלא לומר פוגעים חזק יותר ונוגעים עמוק יותר באופן הזה. את זה ודאי אפשר לזקוף גם לזכות הרומן של בולדווין עליו מבוסס הסרט, שכן מדובר ביוצר שמעל לכל ייאוש מן המצב החברתי הוא מלא באופטימיות – וכמוהו גם הסרט.

אולם, מה שהכי נגע בי אישית הן הבחירות האמנותיות של ג׳נקינס. הקריינות היא מהסוג היחיד שמותר מבחינתי, כזה שמוסיף אבל לא מחליף את הטקסט או הסאבטקסט, והצילום-עריכה של הסצנות מבוססות הדיאלוג הוא פשוט ברמה אחרת מרוב הסרטים שראיתי השנה. יש כאן שיעור שלם בקולנוע אבל אנסה לתקצר, כי בסדרת בחירות פשוטה ועקבית ג׳נקינס משכיל להבדיל בין סוגי השיחות בסרטו. כששני אנשים מדברים באמת, מלב אל לב, המצלמה נודדת ביניהם מבלי לחתוך – כולל השתהות על חלל האוויר המצוי ביניהם, שכאילו מתמלא ברגש המובע במילים או במבטים. אם הוא כן חותך זה יהיה לאקסטרים קלוז-אפ, כסימן לאינטימיות של המאזין, המתבונן או המדבר – תלוי בחלק בפנים בו מתמקדת המצלמה. לעומת זאת, שיחות המצולמות באופן שגרתית יותר מבחינה קולנועית מצביעות על נתק, או על אי שיוויון בין המשוחחים, שגם הוא מודגש בסוג הקאטים או בזוויות הצילום ונקודות המבט (גבוה מול נמוך וכדומה).

לבסוף, ואת זה אפשר לראות ואולי אפילו להרגיש כבר בטריילר, שהוא עוד יצירה בפני עצמה, ישנן לא מעט סצנות או שיחות בהן הדמויות מביטות אחת לעיניים של רעותה כשהן מצויות מול המצלמה. אומרים שבהייה ממושכת אל תוך עיניו של אדם מחזקת את הקשר הנפשי ואף יכולה להוביל להתאהבות, וזה בדיוק מה שג׳נקינס עושה בינינו ובין הדמויות, ממש מן ההתחלה. עם זאת, בסצנות בהן האוהבים נפגשים דרך הטלפון של בית המעצר מפרידה ביניהן זכוכית, וכך את החיבור או הריחוק ביניהן אפשר לראות בכל סצנה מחדש במיני וריאציות על הטכניקה שהזכרתי בפסקה הקודמת. אני לא זוכר סרט עכשווי עם כל-כך הרבה צילומים של אנשים בוהים או מתבוננים, מה שלחלוטין מעודד חקיינות בתחום זה אצל הצופים. כלומר, ולפחות אצלי, זו בחירה אמנותית שפתחה מעט את הלב ואיפשרה לשקוע פנימה אל נבכי היצירה.

אגב חקיינות, אחרי ש״אור ירח״ הראה לעולם דרך חדשה להאיר עור כהה, עם אותו אפקט כחלחל שהועתק מאז בהמון יצירות, ג׳נקינס והצלם שלו ג׳יימס לקסטון היו חייבים להמציא את עצמם שנית מבחינה ויזואלית. בשיתוף הפעולה הנוכחי ביניהם, המסך מלא בגוונים חמימים של אדום וצהוב, שנראים לא פחות טוב על הדמויות, אם לא יותר. הסרט היה כל-כך יפהפה מבחינה חזותית שעצם הצפייה בו הייתה משולה להתאהבות על סמך בהייה, אבל התאהבות אמיתית כולל דפיקות לב, לבה בחלל החזה והכל. זו התאהבות מדבקת מהסוג שכיף לחלוק, ולכן אני כבר לא יכול לחכות שהסרט הזה יגיע לישראל ויהיה ניתן לדון בו באריכות.

Diamantino
דיאמנטינו

בפסטיבל קאן שמעתי לא מעט על הסרט הזה, שהוצג במסגרת צידית – אבל שום דעה לא דמתה לקודמתה. היו שטענו שמדובר בהברקה, אחרים בכישלון מוחלט. לא רק על טיב הסרט לא הצליחו להסכים אלא גם על תוכנו: האם זאת קומדיית ספורט? סאטירה חברתית? פארודיה משולבת באלמנטים של פנטזיה ומדע-בדיוני? האמת היא שאחרי הצפייה המיוחלת, לדעתי ״דיאמנטינו״ הוא בדיוק קצת מכל אלה ועוד.

דיאמנטינו (קרלוטו קוטה) הוא כוכב הכדורגל הגדול בעולם בכלל ובפורטוגל בפרט, המצוי על סף העפלה לגמר המונדיאל כמנהיג של נבחרת ארצו. כשהוא נכנס ל״זון״ ומתחיל בדהרה על המגרש עם הכדור ברגליו, מצטרפים אליו כלבלבי ענק צמריריים במיוחד, המלווים אותו בעננים של צמר גפן ורדרד, עד כיבוש השער המיוחל (תמונה להמחשה לעיל). אביו הקשיש תמיד האמין בו, אך האחיות התאומות שלו משתמשות בו כפרה חולבת לתעשיית מוצרים נלווים. צמד חוקרות ממשלתיות הולכות צעד אחד רחוק מדי בחקירת העלמת מס של כוכב הכדורגל, כשאחת מהן מתחזה לנער שהוא פליט אפריקאי אותו דיאמנטינו מעוניין לאמץ. במקביל, גורמים ממשלתיים אחרים מעוניינים לשבט את הפלא וליצור נבחרת מושלמת.

אם כל זה נשמע מעניין, זה פחות או יותר מייצג את הסרט – אוסף של רעיונות בעלי פוטנציאל ונטולי מימוש, הנעים בין הבנאלי להחריד למוזר לשם מוזרות. מהצד הפוליטי-חברתי מגיעים לא רק עניין הפליטים האפריקאים הנוגעים לליבו של גיבור הסרט, אלא גם הממשל כמעין שילוב של כל ההנהגות העכשוויות, שכן פורטוגל של הסרט מבקשת להתנתק מאירופה ולבנות סביבה חומה. את רוב ההזיות מעולמות הפנטזיה או המדע-הבדיוני לא פירטתי כדי לא להרוס למי שבכל זאת ירצו לבזבז את זמנם מול הסרט הזה, שהוא התשובה למה קורה כשיצירתיות פוגשת עצלנות.

הרי דיאמנטינו לא סתם נראה כמו כריסטיאנו רונאלדו, אלא גם חולק איתו עוד כמה הקבלות. אבל בעוד רונאלדו האמיתי הוא סמל לנחישות ועבודה קשה, לצד סטטוס כוכבות באמת מגוחך, דיאמנטינו הוא פארודיה עצלה וקלישאה חבוטה של כדורגלן שהשכל שלו ברגליים. בכלל, ניכר כי לצמד היוצרים גבריאל אבראנטס ודניאל שמידט, שילוב אמריקאי פורטוגזי שחתום יחד ולחוד על המון סרטים קצרים – פשוט אין מה להגיד על שום נושא שהם מעלים ביצירתם. רק להציף, להצביע ולצחקק. נו, שיהיה.

mid90s
אמצע שנות ה-90

גם בפסטיבל ניו יורק קיים המושג ״סרט הפתעה״, כלומר כזה שלא מוזכר בתוכניה מראש אלא מוכרז בפתאומיות במהלך האירועים. השנה זה היה סרט שציפיתי לו ארוכות מאז שמעתי עליו, גם בזכות הנושא אבל בעיקר הודות לזהות הבמאי – ג׳ונה היל. השחקן הסופר-מוכשר הזה כבר הספיק להיות מועמד פעמיים לאוסקר ולקבל קרדיט כתסריטאי-שותף עבור תרומתו לסרטי ״ג׳אמפ סטריט״ ו״מסיבת נקניקיות״, אבל הפעם מגיע הדבר האמיתי – פיצ׳ר ראשון כבמאי ותסריטאי סולו. היל נשאר לגמרי מאחורי המצלמה והותיר את המסך לשחקנים צעירים, רובם ללא ניסיון.

את הדמות הראשית, סטיבי (סאני סולג׳יק, אחד הצעירים אך היותר מנוסים בקאסט), אנו פוגשים במצב שנדמה כרגיל עבורו: אחיו הגדול (לוקאס הדג׳ס) שוב כיסח אותו במכות, אמא שלהם (קתרין ווטרסטון) חולקת איתם שיש לה גבר חדש, ולבחור הצעיר אין המון תעסוקה בפרבר הלוס-אנג׳לסי בו הוא מתגורר. סטיבי מתחיל להסתובב בקרבת חבורת סקייטרים, כולם מבוגרים ממנו, בתקווה למשוך את תשומת ליבם לעצם קיומו. אחד מהם אף מזמין אותו להחליק איתם ובמהרה סטיבי אכן יחליק במדרון ההתבגרות, שכולל התנסויות ראשונות – ולא רק בסקייטבורד.

זה לא סרט הסקייטבורד המדובר הראשון ולא השני השנה (קדמו לו ״סקייט קיטצ׳ן״ ו״Mind the Gap״), אבל זה ללא ספק החביב עליי, מכמה סיבות. אחת היא מיקום העלילה בתקופה הלא מוגדרת הזאת שנתנה את שמה ליצירה, מעין עידן ביניים. תמיד נדמה לי ששנות השמונים נמשכו קצת מעבר לעשור שמוגדר על פי שמן, והניינטיז בעצם התחילו או הגיעו לשיאן ב-1995, בעוד כל מה שקרה אחר-כך היה פשוט ציפייה למילניום החדש. גם גיבור הסרט מצוי ברגע בחיים שהוא בין ילדות לבין ראשית ההתבגרות, והדמות הראשית הזו היא סיבה נוספת לאהוב את הסרט הזה. סטיבי הוא פשוט ילד אדיר, גם בפגיעות הרגשית שלו ובהשתוקקות שלו לחברים וגם באופן שהוא מוכן לבדוק גבולות במטרה להכיר את עצמו טוב יותר. אבל הוא גם קצת ילד זבל, בעיקר כשהוא מתחיל לקבל הכרה מן הסביבה.

סולג׳יק, שהיה מצויין ב״להרוג אייל קדוש״ (ומקבל אצלי נקודות גם על דיבוב בנו של קרייטוס במשחק הפלייסטיישן הרביעי של ״God of War״), אמנם צעיר ואף נראה קטן וכחוש לגילו, אבל כמו הדמות גם השחקן הולך עד הקצה ולא מפחד מסיכונים. לגבי שאר הילדים קצת קשה לדבר על משחק פר אקסלנס, אבל היל כן מצא משהו ייחודי בכל אחד מהם – פרצופים או נוכחות מסך מסויימת שהתאימו ליצירת קבוצת הסקייטרים. מה גם שהם יודעים להחליק ומבצעים כמה מן הפעלולים שלהם מול המצלמה, גם זו של צלם הסרט כריסטופר בלאוולט (משתף פעולה קבוע של קלי רייכרדט) וגם זו של חברם, המסריט אותם באמצעים ביתיים. דרכו כנראה מתייחס היל לחלום הילדות שלו להיות קולנוען, אותו הוא מגשים כעת.

בעניין הצילום, חובה לציין את יחס המסך הלא-שגרתי של 4:3, הממסגר את הסרט באופן ריבועי. יחד עם הצילום בפילם 16 מ״מ התחושה היא של סרט ניינטיז נשכח. זאת אומרת ש״אמצע שנות ה-90״ באמת נראה ומרגיש כאילו נוצר בתקופה אותה הוא מתאר. כדי לנסות להסביר טוב יותר את היותו של הסרט מכתב אהבה לשנתון מסויים ובו בזמן כזה הנמנע מכל אזכור ספציפי מדי, איעזר בפן המוזיקלי. מלבד הפסקול המייצג שהלחינו טרנט רזנור ואטיקוס רוס הסרט מרוצף בכמות משוגעת של שירים, אבל לא כמו מיקסטייפ תקופתי. מוזיקה דיאגטית יש רק או בעיקר ברקע לסצנות דיאלוג, אז אפשר לשמוע לרגע להיטים מתוך ״נירוונה אנפלגד״ וכדומה אבל אין להם השפעה או קשר לנעשה על המסך. המוזיקה המודגשת היא א-דיאגטית, זו הופכת סצנות מסויימות לקליפים מוזיקליים, וכאן השירים בהכרח לא מוכרים. בבחירה חכמה זו נמנע היל מנוסטלגיה או אפילו מן התחושה שהאימפקט האוטומטי שבא יחד עם שירים מסויימים הוא זה שמרים את הסרט, המרחף בזכות עצמו.

אם המימד האמנותי נשמע קצת יותר מדי כמו ״אמריקן האני״, אל דאגה – זה לגמרי סרט של ג׳ונה היל. לאחת הדמויות קוראים פאק-שיט, לשם הדגמה, ויש כאן כמובן חברויות שבסכנה להפוך ליריבויות ואף סטלנות מגיל צעיר. אך בעוד היל זכור מקומדיות תיכון שטותיות בהן גילם לרוב את הטיפוס הוורבלי, מה שנגרר לא מעט אל המשך הקריירה שלו בטרם גילה ורסטיליות, הסרט הראשון שלו כבמאי בחר כיוון שונה. ״אמצע שנות ה-90״ מורכב מפיסות אקראיות לכאורה של סיפור התבגרות בלתי משוייף או מתייפיף, שאף אינו נסמך על דיאלוגים מושחזים ודאחקות לשוניות, גם אם יש בו הרבה הומור. מה שיש בו והרבה הם כאבי גדילה ולב, הושטת היד בגישוש אחר חברוּת נטולת פחד להיחשף, ואולי אפילו הרגשה של נפילה אחורה בתקווה שיהיה שם מי שיתפוס אותך. אישית, ההערכה שלי אל היל בתור אמן רק גדלה אחרי הסרט, ואלך אחריו באשר יילך.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    אני רק אומר שאני חושב בדיוק הפוך ממך. "רחוב ביל" מבחינתי הוא מקרה של במאי מוכשר שזכה באוסקר, וקיבל צ'ק פתוח לעשות מה שהוא רוצה. אז הוא כל כך השקיע בסגנון הסרט עד שלא נשאר…סרט. זה קולנוע מפואר. אני מסכים. מפואר מאוד. מדי. גם אתה מזכיר את הבהייה הממושכת. או את הצבעים החמים. זה נכון מבחינתי. זה רק בא על חשבון הדמויות. והסיפור. וזה מושך את הזמן, בוחן את הסבלנות שלי.
    דוגמא: הסצינה הראשונה היא שני אוהבים הולכים ברחוב. השניה: היא באה לבקר אותו בבית סוהר. איך הגענו מכאן לשם? תחכה חצי שעה. עד אז נראה לכם את הגרסה של ג'נקינס ל"פגוש את ההורים".
    ולא. אני לא הרגשתי כאן התאהבות. להציף את הסרט באמירות "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך", ולבהות – זה לא מספר לי על אהבה. זה מספר לי על במאי שרוצה לספר על אהבה.
    וכשהגיעה הסצינה (המרשימה בפני עצמה) עם האמא שחצתה גבולות לקראת הסוף, הייתי כבר מותש מהאובר-קולנועיות של הסרט. אני התאכזבתי (ואני מאוד אהבתי את "אור ירח". באותו יום, באוסקר, בשעה שבע בבוקר אני קפצתי משמחה בסלון שלי).

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.