• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

״רחוב ג׳אמפ 22״, סקירה

14 ביוני 2014 מאת Yaniv Eidelstein

תקציר הפרקים הקודמים:
(הסרט נפתח בתקציר הפרקים הקודמים, אז למה לא הסקירה הזאת?)
השנה היא 2012. ג׳ונה היל וצ׳נינג טייטום מככבים בעיבוד קולנועי חדש לסדרת טלוויזיה נשכחת משנות ה-80. הסרט עולה למסכים ללא ציפיות גבוהות מצד אף אחד. להפתעת כולם, ״רחוב ג׳אמפ 21״ מתגלה כסוג של מאסטרפיס – סרט קורע מצחוק, מודע לעצמו במידה הנכונה, ואפילו מהודק עלילתית. צ׳נינג טייטום התגלה במפתיע כקומיקאי קורע, הופעת האורח של ג׳וני דפ הייתה מושלמת, ובעיקר האנרגיה הדינמית של הסרט (הודות לצמד הבמאים האלמוניים-יחסית פיל לורד וכריס מילר) הפכה אותו לממתק שאי אפשר לעמוד בפניו.

גם כאן בבלוג, ״רחוב ג׳אמפ 21״ הטיל צל ענק. כל כותבי סריטה (קבועים וארעיים כאחד) הסכימו שזה אחד הסרטים הקורעים שראו מזה זמן רב. בסיכומי השנה, אורון הכתיר אותו כ״הפתעת השנה״, עופר כלל אותו בין 20 הסרטים הטובים של השנה, וגם ג׳ונה היל וצ׳נינג טייטום כיכבו ברשימת עשרת אנשי השנה של 2012. אורון אפילו סימן את סרט ההמשך, ״רחוב ג׳אמפ 22״ (22 Jump Street), כסרט שהוא הכי מצפה לו בשנת 2014.

בסוף השבוע הסרט עלה למסכים בישראל, אך רצה הגורל ואורון בילה את השבוע שעבר בפסטיבל קולנוע דרום, ולכן נבצר ממנו לסקר את הסרט בזמן אמת. התנדבתי לכתוב את הסקירה במקומו, ואני מקווה שהוא ישתף אתכם בדעתו על הסרט אחרי שיצפה בו. עכשיו מוטלת עליי המשימה לדווח: האם התגלתה פצצת הצחוק הגדולה של קיץ 2014? האם הברק הכה פעמיים?

ובכן – בהחלט מדובר בסרט קורע מצחוק. אבל יש לו גם בעיה בלתי נמנעת: עול הציפיות.

ב״רחוב ג׳אמפ 22״, השוטרים שמידט וג׳נקו נשלחים שוב לפעול במסווה, הפעם לא בתיכון אלא בקולג׳. המשימה: לתפוס את הסוחרים והמפיצים של סם סינתטי חדש ומסוכן, שגרם למותה של סטודנטית. החקירה מובילה את ג׳נקו (טייטום) להתקבל לאחוות סטודנטים של שחקני פוטבול, בהנהגתו של זוק (וויאט ראסל). שמידט (היל) נרשם לכל הקורסים של הסטודנטית המנוחה, ומפתח קשר רומנטי עם מיה (אמבר סטיבנס). הדמויות החדשות שנכנסות למשוואה מאיימות לערער את הזוגיות של גיבורינו.

העלילה נשמעת לכם מוכרת, כמובן – זו הרי העלילה של הסרט הקודם, עם שינויים קלילים. מה לעשות, מדובר בהמשכון, שסובל מעצם הגדרתו מעייפות חומר מסוימת. הסרט עצמו מודע היטב לבעיה, וממהר להתייחס אליה, לפני שהצופים יספיקו. בפרק הקודם, כזכור, ניק אופרמן הופיע על תקן הפקד שהושיב את שמידט וג׳נקו והסביר להם שהם לוהקו לשדרוג של פרויקט משטרתי נשכח משנות ה-80, כי לאף אחד במשטרה אין רעיונות חדשים. הפעם הוא כאן כדי להסביר לגיבורינו שלאחר ההצלחה בפעם שעברה, הפרויקט המשטרתי קיבל תקציב חדש, ועכשיו הבוסים מצפים מהם שיעשו את אותו הדבר בדיוק שעשו בפעם שעברה. מדובר אולי בסיקוול הכי מודע לעצמו בכל הזמנים. מדי מודע לעצמו, אפילו.

ג׳ונה היל היה ונשאר אחד האנשים הכי מצחיקים בקולנוע. כשהוא עולה לאלתר קטע שירה מול קהל, זה קורע. רוב ריגל ודייב פרנקו מהסרט הקודם, בהופעת אורח, מספקים אולי את הסצינה המצחיקה ביותר בסרט. וגם לטייטום יש את הרגעים שלו; למשל, כשמגיעה לאוזניו בשורה עסיסית מסוימת, שמכניסה אותו להתקף צחוק שנמשך דקה שלמה (וסוחף איתו את כל הקהל). והסרט ננעל במונטאז׳ מטורף לחלוטין, טיזר-כביכול לסרטים הבאים בסדרה, קטע ארוך ומושקע ברמות מטופשות שכולו לעג למוסד הסיקוול עצמו, במסגרתו מקפידים היוצרים לבזבז כל רעיון אפשרי להמשכונים הבאים בסדרה.

את השנים האחרונות בילו לורד ומילר בעיקר בעבודה קשה ככותבים והבמאים של ״סרט לגו״, שהיה (ממש כמו ״ג׳אמפ 21״) עמוס לעייפה ברעיונות מבריקים ובגאגים מפתיעים. אבל העבודה על ״סרט לגו״ לא הותירה להם זמן להיות מעורבים בתסריט של ״ג׳אמפ 22״, והעובדה הזאת ניכרת בסרט, שסובל מגולמיות מסוימת. הקרדיט על העלילה ("story") הולך גם הפעם למייקל בקול וג׳ונה היל, אבל על התסריט עצמו חתומים שלושה כותבים: בקול, רודני רות׳מן ו… אורן עוזיאל. (מישהו מכיר?). בתור במאים, הלב של לורד ומילר עדיין במקום הנכון, האנרגיה והיצירתיות שלהם עדיין ניכרות, רק הלוואי שהיה להם קצת יותר זמן (עד קיץ 2015, אולי?) כדי ללטש את ״ג׳אמפ 22״ ולהפוך גם אותו לסרט נפלא באמת.

כי מודעות עצמית, ודאחקות על מעיין הרעיונות היבש שלך, זה באמת נחמד מאוד… אבל זה לא תחליף לדמויות אמינות ולמבנה עלילתי יציב. ב״ג׳אמפ 21״, מאחורי מטחי הבדיחות וסצינות האקשן המופרכות, הסתתר סרט שעסק באמת בחוויית התיכון, ובאפשרות לחזור לעבר ולעשות מקצה שיפורים בזהות שלך. לעומתו, ״ג׳אמפ 22״ לא מצליח לומר שום דבר על חוויית הקולג׳ או על ההוויי באחוות סטודנטים (בניגוד לקומדיה המוצלחת האחרת של 2014 בינתיים, ״שכנים״, גם היא בהשתתפות דייב פרנקו). בהיעדר עלילה מעניינת שמונעת ע״י התפתחות דמויות, הסרט ממלא את החסר בהומור עצמי (כולל התייחסויות גלויות לקלישאות תסריטאיות) ובזליגות מכוונות מז׳אנר האקשן הקומי אל ז׳אנר הקומדיה הרומנטית, שמציבות את שמידט וג׳נקו כזוג במשבר. וזה מצחיק. זה לא באמת מספיק, אבל זה מצחיק.

22-jump-street

טיפים למתקדמים:
• חפשו את המילה ׳סריטה׳ בכתוביות.

• אתם מעריצים של הסדרה המקורית? אם כן, אולי תוכלו ליהנות מאיזו הופעת אורח. בתנאי שלא תמצמצו.

• חפשו גם פרודיה על הפרסומת העתיקה הזאת (ותודה לזיכרון של יעל שוב).

• לא, אין מקום בשם ״פוארטו מקסיקו״. הקטע הזה בסרט מתרחש במקסיקו, אבל צולם בפוארטו ריקו. (הומור מודע לעצמו, כאמור).

• ישו הקוריאני אאוט – ישו הווייטנאמי אין.

• וכמובן, הישארו עד סוף הקרדיטים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.