• אימת החודש - נובמבר 2019
  • סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל חיפה 2019: "ידיד הדייגים", "נלסון", "ג'ודי – מעבר לקשת"

21 באוקטובר 2019 מאת אור סיגולי

היום הוא יומו האחרון של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ה-35 במספר, ופה גם אנחנו מסיימים את שידורינו מהכרמל, במה שאני מאמין שהוא הסיקור הכי אינטנסיבי שהיה לנו מחיפה, אם לא אי פעם אז לפחות בשנים האחרונות.
כמו עופר לפני, גם אני רוצה לשלוח מכאן תודה ענקית למארגני אירוע הקולנוע האהוב הזה, שבכל שנה שולף אותי מהמציאות לטובת עולם אלטרנטיבי, אינטנסיבי, נפלא ומאוד מתיש, ומעניק לי חוויות שבאמת יכולות לתדלק שנה שלמה. בראש ובראשונה אני רוצה להוקיר תודה לנקודת הממשק העיקרי שלנו עם הפסטיבל, נשות היח"צ דורית חורדי והדס שפירא, שמעניקות לנו את היחס הכי חם וסבלני שאפשר לבקש, ועוזרות לנו להביא לכם את הדיווחים הנרחבים – שלפחות על פי כמות הקוראים שלנו בעשרת הימים האלו, נראה שהיו פופולריים למדי.
תודה גם למכונת הצפייה עופר שהסקירות שלו אפשרו לי כמה לילות של שינה רגילה יחסית, ולשגרירות ארה"ב שהעניקה לאורון עוד כמה ימים בישראל אותם בילה בחיפה, ולנו כמה רגעים נדירים של שלושתנו באותו המקום.

לגמרי במקרה, לצערי יוצא שהדיווח האחרון שלי כולל כמה סרטים שיזכו למילים קצת פחות חמות מהממוצע, אז ברשותכם אפתח עם שיאי הפסטיבל שלי, והם חמשת הסרטים האהובים עלי ביותר:
5. "המגדלור" – דרמה סהרורית עשויה להפליא.
4. "אפריקה" – המצטיין שבסרטי התחרות הישראלית (אסגיר שפספסתי סרט אחד מהמסגרת, "נתראה בשמחות").
3. "עור צבי" – קוונטין (קונטה?) דופייה מצליח בשעה ורבע להסעיר יותר ממה שאחרים לא הצליחו בשעתיים.
2. "לארה" – אני נדהם שנכון לרגע זה עדיין אין לו מפיץ בישראל, אבל זה בטח ישתנה בקרוב.
1. "ליליאן" – זוכה פרס עוגן הזהב של הפסטיבל הוא ראש וכתפיים מעל כל הסרטים שאני צפיתי בהם (ופה אזכיר את הפספוס הגדול שלי ביותר בפסטיבל, "ג'ירפה").

בנוסף לשלושת הסרטים אותם סידר לי הגורל לסקירת הפרידה שלי, הנה עוד כמה התרשמויות בזק שלי מסרטים שלא ייצא לי לכתוב עליהם: "לידה", אחד הכוכבים הגדולים של התחרות הישראלית, הוא החלק שהיה לי הכי קשה להתחבר אליו מסרטי הטרילוגיה של ירון שני. הרגשתי שהוא פחות ממוקד ואחיד מהסרטים שקדמו לו, והתגובה שלי אליו הייתה יחסית מרוחקת. אבל עדיין אי אפשר לקחת ממנו את ההופעות המעולות, במיוחד של לאה טוניק, שנכנסה לדרגות אינטנסיביות שחואקין פניקס היה נבהל מהן, כשנדמה היה שהמסך של אולם רפפורט עצמו עומד להיקרע מרוב העוצמה שלה; את נוכחותו של "היו ימים בטרובצ'סק" בתוכנייה אני ממש לא מצליח להבין, כמו גם את השיבוץ שלו באולם האודיטוריום. סרט מכוער ומתיש על אנשים מכוערים (מנטלית, כמובן) ומתישים; "ארץ נוח" הוא תסריט מעולה שהיה צריך בימוי קצת יותר חי ועוד איזה סיבוב בחדר העריכה כדי למצות את הפוטנציאל שלו ולהפיח בו קצת נשמה; ו"מר ג'ונס" סבבה ממש. עבודה מרשימה לחלוטין. כנראה קצת התעפ"צתי ברגע שאכלו בו תינוק, כי מלא דיברו על זה ולי אין שום זיכרון מהסצנה הזו, אבל לחלוטין אחת ההפקות המרהיבות שנצפו בפסטיבל, וסרטים עם מצפון זה משהו שאני תמיד מברך עליו.

"ידיד הדייגים"
Fisherman’s Friends

סריטה קיים כבר תשע שנים. זה אומר שהתחלתי לכתוב פה מאז שהייתי בן 26, וזה בעיקר אומר שיש פה המון טקסטים בארכיון שאני לא הכי גאה בהם. רובם לא קשורים לניסוח או הבנה (אם כי זה קיים בהחלט), אלא בעיקר לטקסטים על סרטים בהם התייחסתי בהתנשאות לקהל שאהב אותם. יהירות נעורים, אני מניח. זה לא קרה המון, אבל בהחלט נוכח, ולכן הרבה פעמים אני משתדל גם כשאני לא אוהב סרט לזכור שכמעט לכל דבר יש את הקהל שלו, וזה לא הופך אף אחד לטוב יותר או פחות.
ואחרי דברים אלה, ובסיכון של לקרוא את הטקסט הזה בעוד כמה שנים ושוב להאשים את עצמי בהתנשאות ובפוציות כללית, אני מרשה לעצמי להגיד ש"ידידי הדייגים", קומדיה בריטית טובת לב שבוודאי תהיה להיט כשתצא לקולנוע בארץ, הוא סרט נורא. מביך ברמות של "יסטרדיי". 100 דקות שמורכבות מעלילה מגוחכת עם נקודות מפנה של סיטקום מהניינטיז, או לחילופין, שמאלץ מהסוג הגרוע ביותר. אין שום רגע שאפשר להאמין לו, ההיגיון מוקרב פעם אחר פעם בשביל איזה פאנץ' עבש, והכל צפוי, עצל ולמען האמת די כעור.

כמו שאר הסרטים בסקירה הזו, גם "ידיד הדייגים" מכריז על עצמו כמבוסס על סיפור אמיתי, אבל כמות הקלישאות הלא סבירה שלו מעמידה את זה באור מחשיד למדי. הוא מתרחש בכפר דייגים בריטי, שם חיים להם התושבים בשמחה גדולה, רוקדים ושרים בהרמוניה, לא אכפת להם כלל מהעולם שבחוץ. בוקר אחד מגיעים למקום ארבעה עירוניים העובדים בתעשייה המוזיקה, כל אחד מהם נורא יותר מקודמו, ונתקעים שם בדרכם למסיבת רווקים. שלושה מהם ממהרים להימלט ומשאירים אחד מהם מאחור, עובדים עליו שהמשימה שלו כדי לשמר את עבודתו בחברה היא להחתים את מקהלת הדייגים המקומית על חוזה הקלטות, ולא – אין לו לאן לחזור. הוא אידיוט מספיק כדי ליפול בזה, והם מחליאים מדי כדי לא להציל אותו בזמן, כך שהוא חש שאין לו ברירה אלא להישאר במקום ולהתגורר באכסנייה היחידה באיזור, שהיא לגמרי במקרה שייכת לרווקה חד הורית מקסימה, שהיא לגמרי במקרה בתו של מנהיג הדייגים המזמרים. הבחור אמנם מגלה שעבדו עליו אבל הוא כבר "נתן את מילתו" לדייגים או משהו, ולכן נשאר במקום על חשבון התסריטאי של הסרט כנראה, ומסדר להם אודישנים, הורס את כל קשריו בתעשיית המוזיקה, מפתח רומן עם הבחורה שלא חושדת בדבר, ואיכשהו למרות שהוא התאהב במקום ובאנשים, מאחורי גבם הוא עושה איזו עסקה מפוקפקת עם איש נדל"ן עשיר מלונדון לקנות את הפאב המקורי שבצרות, שהוא – שוב, לגמרי במקרה – גם חתנו של אחד מחבריו למקצוע, וגם, לגמרי במקרה כבר אמרתי, שושלת למשפחה היריבה של תושבי הכפר. זה כדי שיהיה חצי עיכוב במערכה האחרונה, אבל אל דאגה זה ייפתר די מהר. עשרים וחמישה צירופי מקרים לאחר מכן, מקהלת הדייגים מקבלת את ההזדמנות הגדולה להצליח, אך כל הסודות והשקרים צפים ואנחנו במתח כה רב לדעת האם הדברים יסתדרו, כי מה הסיכוי שיהיה סוף טוב בקומדיה בריטית המבוססת על סיפור אמיתי. כביכול.

במהלך שנות התשעים הוצפנו בקומדיות כאלה, רוכבות על גבו של הלהיט "ללכת עד הסוף". היו לנו את "להעיר את נד", "התזמורת", "להציל את גרייס", "נערות לוח השנה" ובהמשך הם קיבלו גלגול נוסף עם "בילי אליוט", "ג'ימי גרימבל" ו"איזה מין שוויון", כולם סרטים חמודים וטובי לב על אנשים רגילים במקומות נידחים באנגליה, שחייהם מקבלים תפנית מפתיעה. אני זוכר את רוב הסרטים האלו כמהנים ועשויים היטב (אם כי לא צפיתי בהם שוב מאז), ואולי "ידיד הדייגים", שביים כריס פוגין, היה מחליק טוב יותר אם היה יוצא לפני 20 שנה. כרגע, עם הכתיבה העצלה שאין צופה בעולם הזה שלא יריח את הרקבון מקילומטרים, הדמויות החד ממדיות ותפיסת העולם הילדותית, לי זה עבר רע מאוד.
אז רק כדי לחזור להתחלה – אין ספק שהרבה אנשים ייהנו מהסרט הזה, יצחקו ואפילו יתרגשו. זה נהדר, כי כל סרט שמצליח הוא חדשות טובות. אבל מהנה ככל שיהיה, זה איננו סרט טוב, ואני בטוח שבכל רגע נתון אפשר למצוא אחד אחר שמנסה לעשות את אותו הדבר, אבל בצורה קצת יותר מתוחכמת.

"נלסון"
Nelson

התחבטתי לא מעט האם להשקיע זמן ומקום כדי לכתוב על הסרט הזה, מכיוון שהאמת היא, תרשו לי להמר, שלא תשמעו עליו לעולם. העתיד כמובן איננו ידוע, ואולי הסרט יקבל איזה סבב סינמטקי, או שאולי חברת ההפצה הגדולה בארץ לקולנוע ישראלי תחליט כן לתת לו איזה שבוע באולמות, ויכול להיות שהוא יירשם לאקדמיה בשנה הבאה, אבל גם אלו לא יגרמו לכם לשמוע עליו. אז מה הטעם בעצם? מה הוא מפריע לי?
אחרי לבטים החלטתי שכן. זאת כי דרך הסרט הזה אפשר גם להאיר איזושהי נקודה מעניינת של פסטיבלי קולנוע, וכמובן חיפה בהקשר הזה. ומכיוון שכבר אין לנו צורך להוכיח את אהבתנו והערכתנו לפסטיבל הנהדר הזה, אני מרגיש בנוח גם מדי פעם להביע תסכול כשהוא קורה.

לא צריך להיות מומחה גדול בתחום כדי לדעת שבניית תוכנית פסטיבל קולנוע היא משימה קשה ומורכבת מאין כמוה. כמות הדברים הנכנסת לשיקולים הכלליים היא עצומה, וכל תוכנייה סופית כוללת לא מעט פשרות וחריקת שיניים. זה תלוי בתקציב, בעבודה מול מפיצים, מול שגרירויות, בתקנונים של מועצת הקולנוע ומשרד התרבות, במעורבותן החשובה וההכרחית של קרנות הקולנוע, ולעיתים גם בלחיצות ידיים והסכמות בחדרי חדרים. אף אוצר של תוכנייה לא יכול לעמוד באופן מוחלט מאחורי כל הסרטים שהוא מביא לקהל, וזה בסדר גמור. רוע הכרחי (אני בהחלט מכיר את זה מתוקף תפקידי כמנהל אומנותי של סינמטק). גם צריך לזכור שניהול פסטיבל מצריך גם הסתכלות מעבר לטעם האישי, הרפתקנות במידת מה, וחשיבה על מכירת כרטיסים. אף פסטיבל קולנוע לא יכול להיות מורכב רק מ"ליליאן" ו"עור צבי".
השיבוצים עצמם מסגירים את זה לא פעם ולא פעמיים. סרטים הנדחקים לאולמות קטנים ו/או לשעות לא פופולריות (שישי אחרי צהריים, שעות בוקר מוקדמות) מעידים על כך שהפסטיבל לא לגמרי שואף לחשיפה גדולה שלהם, ויודע שהקהל לא יגיב לסרט בצורה נלהבת במיוחד. אם כי, כמו תמיד, גם בזה יש הפתעות.

אחד הדברים שהכי מסגירים את תפיסתו של פסטיבל לגבי סרט הוא שתי המילים הזועקות השמיימה "מחוץ לתחרות". מדובר בסרטים שבהם מושקע כסף מקומי, ונעשו על ידי יוצרים המחשיבים עצמם ישראלים, אך מקבלים הקרנה בודדת הרחק מעיני השופטים, ללא אפשרות לזכות בפרסי טקס הסיום. זה כמעט ומסמן אותם בשלט אדום בוהק של "לא טובים מספיק". ואם, כמו במקרה של "נלסון", ההקרנה נפתחת בעלייתה לבמה של המנהלת האומנותית של הפסטיבל פנינה בלייר, שהדגישה בקולה כי "הסרט הזה מוקרן מחוץ לתחרות הישראלית" (במקום לבחור במילים קצת יותר מעודנות כמו "הקרנה מיוחדת" או "בכורה עולמית"), ממש אפשר לראות איך נחרצת תהום בין הסרט הזה ושאר הסרטים המוקרנים. זה לא משאיר לו הרבה סיכוי.
במקרה של "נלסון" הסיבה לכך די ברורה. אני מתנצל בפני היוצרים שלו, שהסרט הזה הוא ללא ספק פרויקט המונע מתשוקה אדירה ואהבת קולנוע, אבל האמת היא שהוא איננו ראוי להקרנה, והוא בעיקר כתם על התוכנייה הישראלית של הפסטיבל. רק נותר לי לקוות שהדברים שהרוויח הפסטיבל מזה, בין אם הידוק קשרים או כל דבר אחר, שווה את זה. הסיבה שזה מאכזב, היא כי יכול להיות שאת משבצת ההקרנה הזו יכל לאכלס סרט טוב יותר, או לפחות כזה של יוצר שצריך את החשיפה הזו כדי להתקיים.

על "נלסון" חתומים גם קרן הקולנוע הישראלי ומפעל הפיס, שאינני יודע באיזה שלב של ההפקה נכנסו לפעולה ומה הייתה מידת הירתמותם לפרוייקט, אבל נדמה שיש פה צורך בבדק בית. אינני איש קרנות, וכמו ניהול פסטיבל גם התחום הזה מורכב ומסובך מעבר להבנתי, ובכל זאת יש תחושה צורמת במיוחד.
הסרט, המביא את סיפורו האמיתי כביכול של צעיר רומני השורד את זוועות עליית הנאצים והאנטישמיות האירופאית, נשבע לנקום באיש שהרג את משפחתו, ולאחר שעולה ארצה עורק מהצבא על מנת לברוח חזרה לאירופה להוציא את תוכניתו לפועל, הוא סיפור מרתק שראוי לספר, אבל פה מקבל טיפול קולנועי שאפילו ערוץ היו-טיוב של החינוכית היה מתפדח להעלות לפייסבוק גם כמראה נוסטלגי משעשע.
כמות הלוקיישנים והשחזור התקופתי מראים שתקציב כן היה מנת חלקה של ההפקה, אבל רמת הגימור הנמוכה של האפקטים, הדיאלוגים הבלתי אפשריים, ההופעות שלכנותן "משחק" יהיה עלבון למקצוע (לבי על שחקנית נפלאה כמו תמר קינן שמצאה את עצמה בפרויקט הזה), הכאוטיות של הנראטיב, חוסר האחידות בבימוי, הבחירות האומנתיות התמוהות, והדידקטיות המביכה של התסריט, כולם מעפילים על הכוונות הטובות.
זה איננו סרט ציני, ואיננו פרויקט מגויס, אלא באמת שאיפה לספר סיפור מרגש וחשוב, אבל הוא עשוי כל כך רע שלא ניתן אלא להצטער שזה סופו, ועוד יותר אם במקרה איזשהו אדם מן המניין רכש כרטיס במיטב כספו לסרט הזה, שם את מבטחו בפסטיבל מבלי לדעת מה מחכה לו.

הדבר החיובי היחיד שאני יכול להגיד על הקרנת "נלסון" בחיפה, הוא שהגברת בעלת התפקיד הנשי המשמעותי בסרט, לגמרי במקרה בתו של הבמאי, קיבלה אישור להכניס את כלבה לאולם, וכך, לראשונה בחיי, ראיתי סרט בפסטיבל חיפה בנוכחות של כלבלב חמוד להפליא. זה כמעט מקל על זה שלצד הבמאי ישב מישהו שבמהלך רוב הסרט צילם את הנעשה על המסך באייפון שלו שהורם מעלה, כדי שכל הקהל יוכל לראות.

"ג'ודי – מעבר לקשת"
Judy

על אף שמדובר בסרט הגדול והמשמעותי ביותר של הדיווח האחרון שלי מחיפה, וסיכוי סביר שאם הגעתם לטקסט הזה הוא מעניין אתכם יותר מכולם, בחרתי לסיים אתו. זאת על מנת להיפרד בצורה נעימה יותר מעשרת ימי הפסטיבל החיפאי המקסים הזה. "ג'ודי – מעבר לקשת", על אף ואולי בגלל הציניות עמה נכנסתי להקרנתו, התגלה כהפתעה נעימה, אחת הגדולות שלי בפסטיבל. מכיוון שמדובר גם באחד הסרטים הבולטים ביותר של עונת האוסקר המתחממת, אני שמח שהפסטיבל העניק לנו הזדמנות לראות אותו כבר בשלב הזה, כמה חודשים טובים לפני שייצא לקולנוע בעיצומו של המרוץ לזהב.

התוספת לשמו הישראלי של הסרט מעידה היטב במה מדובר. זוהי ביוגרפיה קולנועית של אחד האייקונים הגדולים של עולם הבידור, ג'ודי גארלנד, שאת חותמה הגדול ביותר הטביעה ב"הקוסם מארץ עוץ" אי שם ב-1939, ומאז הפכה לשחקנית מועמדת לאוסקר, גיי אייקון, ואישיות טראגית שמעידה על הקושי והאימה של חיי התהילה.
אם אתם, כמוני, כבר מפתחים רעידות בלתי נשלטות מול ביוגרפיה קולנועית של אמן אהוב שאיבד את דרכו בגלל הערצה וחומרים ממכרים, בטח אחרי טראומת "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן" (בפסטיבל הוקרן גם "סיברג" על חייה של ג'יין סיברג, אבל אותו לא ראיתי ועל פי התגובות מסביבי כנראה שעשיתי בחוכמה), אני שמח לבשר לכם חדשות טובות. בשונה מאלו המוזכרים, "ג'ודי – מעבר לקשת" שייך לתחום הטוב יותר של הביוגרפיות הקולנועיות, אלו שלא מתיימרות לכווץ 30 שנה לשעתיים סרט, אלא מתמקדות בחלק ספציפי בתולדות האגדה שבמרכזם, ודרכם מביאים את רגעי הקושי וההתעלות.

למעשה, "ג'ודי – מעבר לקשת", מזכיר במהות שלו הרבה יותר את "השמן והרזה" שהוקרן בארץ בתחילת השנה מאשר את הדרמות המוזיקליות של הזמרים הבריטים מהפסקה הקודמת. כמו בסרט על לורד והארדי, גם הפעם מדובר בסרט המתרכז בחלקו האחרון של קריירת האמן, וגם הפעם מדובר בניסיון שלו לשרוד בעולם ששכח אותו דרך קהל בריטי, רחוק מהמכונה ההוליוודית שהרסה אותו בדיוק כפי שבנתה אותו.
ב"ג'ודי – מעבר לקשת" אכן יש כמה פלאשבקים לילדותה של הזמרת-שחקנית המדהימה, שהאולפן MGM השתמש בה כאילו הייתה מוצר ולא בן אדם, ממלאים אותה כדורים לשינה או לפעילות ובכך שיבשו לחלוטין את גופה ותודעתה, אבל רוב רובו מתרחש בבגרותה, למעשה בכמה חודשים בודדים, בהם ניסתה לבנות את חייה מחדש דרך סדרת הופעות בלונדון על מנת לצבור כסף שיאפשר לה לחיות עם ילדיה הקטנים.

כשזה מגיע לאמת, יש הרבה בסרט שחוטא להיסטוריה. אין שום צורך להתייחס אליו ככרוניקה עובדתית, אבל החופש האומנותי לא באמת מטשטש את הליבה בסיפורה של ג'ודי גארלנד. הסרט הבריטי הזה, שביים רופרט גולד וכתב טום אדג' ("הכתר") על פי המחזה של פיטר קווילטר, מיטיב יותר מהכל לתאר את חוויותיה של אישה שחיה חיים לא שגרתיים, וניסתה בכל כוחה לצאת מבור הזפת בו מצאה את עצמה ללא הצלחה. על אף הצבעים הבוהקים של הפריים והמוזיקליות המניעה את הסרט (רשמו לעצמכם מועמדויות אוסקר לעיצוב אומנותי, תלבושות ומיקס), כמו גם המעידות התכופות לקלישאות הז'אנר וזה שעל דמויות משנה מעניינות בכלל אין מה לדבר, תחושת האבדון והתסכול חוצה את המסך, הופכת את "ג'ודי" לסרט שהוא גם סוחף בחלקו הגדול וגם מדכא להפליא.
אמנם אין לו הרבה יותר מדי מה לומר מעבר לחשיפת האמת מאחורי עולם הזוהר – כשבשלב הזה כולנו יודעים שמדובר באשליה שגובה מחיר כבד מאוד מהעומדים באור הזרקורים – ודמותה של גארלנד כבר הונצחה באופן מעמיק יותר במקומות אחרים כמו "אני והצללים שלי", המיני-סדרה בה גילמה אותה ג'ודי דיויס, אבל כסרט קולנוע הוא עשוי היטב, ובהחלט מגיע למקומות מרשימים יותר מהביוגרפיות האחרונות שראינו.

וזה כמובן מוביל אותנו לדבר הטוב ביותר בסרט, ואם להודות על האמת גם האפיל המשמעותי ביותר של עשייתו, הופעתה של השחקנית רנה זלווגר – מישהי שלא מן הנמנע שבעוד שלושים או ארבעים שנה תזכה לביוגרפיה קולנועית משלה, ונותר רק לקוות שהסוף יהיה טוב יותר מזה של הדמות אותה היא מגלמת בהופעת הקאמבק שלה.
זלווגר היא דמות מרתקת בכל הקשור לעסקי השעשועים, למרות שבעולם הקולנוע קיימת רק כשני עשורים. היא פרצה לתודעה בזכות הופעתה ב"ג'רי מגווייר" מ-1996 לצדו של טום קרוז, והפכה לשחקנית המחוזרת ביותר בהוליווד. אך מבלי ידיעתה היא עשתה עסקה עם השטן, והפכה לאחת מבנות הארווי וויינשטין. בשנות השיא שלה, בתחילת האלף החדש, ראינו איך הוא מרים אותה היישר לאולימפוס, מסדר לה שלוש מועמדויות רצופות לאוסקר ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "שיקגו", "קולד מאונטיין" כשהאחרון גם הסתיים בזכייה), מבלי שנדע מה קורה מאחורי הקלעים. כיום, כשמעשיו הבלתי נסלחים של המפיק-מפיץ הנורא הזה נחשפו, אנחנו גם יודעים את המחיר ששילמה. אחרי האוסקר זלווגר נראה שהמאיסה את עצמה, ללא אשמתה, על התקשורת, והתדרדרה לפרוייקטים נשכחים, כאשר בין השנים 2010 ל-2016 לא הופיעה בסרט אחד, ומי יודע מה עבר עליה אז. היא כן חזרה לצהובונים בעקבות רצף של ניתוחים פלסטיים שהפכו אותה לבדיחה, שוב, כפי שכתבתי בסקירה ל"שיקגו", חושפים את ההתחסדות האיומה במשולש של הוליווד-התקשורת-הקהל.
מאז זלווגר עובדת קשה על מנת לחזור לעניינים, כולל פרק נוסף (ומחריד) בעלילות ברדיג'ט ג'ונס וסדרת נטפליקס שלא לגמרי זכתה לתהודה גדולה, בשם "השלכות". למרבה השמחה, כנראה שהשנים הרעות מאחוריה.

רנה זלווגר היא ללא ספק הדבר הטוב ביותר ב"ג'ודי – מעבר לקשת" והחיבה שהיא מקבלת מאז נחשף הסרט בטולרייד וטורונטו היא מוצדקת לחלוטין. אם להביט על שאר הקאסט, רופרט גולד לא נחשף כבמאי שחקנים מדהים, כך שאולי בידיים אחרות זלווגר הייתה יכולה להגיע למקומות גבוהים יותר, אבל היא מחזיקה את ההפקה הזו על כתפיה. זה מגיע לשיאים בקטעי ההופעות, שם זלווגר פשוט נעלמת לחלוטין בדמותה של גארלנד לרמה שאי אפשר להפריד בין השתיים. אלו ללא ספק הרגעים הטובים ביותר של הסרט, גם כי שם גולד מנתק את הסרט מהקרקע ונותן לו לנסוק, ובעיקר תודות להופעתה של זלווגר. אני מעולם לא הייתי ממעריציה הגדולים ביותר, אבל עכשיו אפילו אני קצת יכול להתרגל למשפט "זוכת שני האוסקרים רנה זלווגר". אם וכאשר, אתם יודעים…

וזהו. חיפה מאחורינו, ויש עוד כל כך הרבה דברים לכתוב ולהספיק עד סוף השנה אז אל תחשבו שאנחנו בדרך לנוח או משהו. תודה לכם שהייתם אתנו, על השיחות בפסטיבל, על המילים הטובות, ועל השיתופים. אנחנו פה כל יום.
מילולית. כל יום. באמת.