• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל חיפה 2019: הזוכים, "הבוגד", "האושר המוחלט", "פורמן נגד פורמן", "מרטין עדן" והסיכום של עופר

20 באוקטובר 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הסרטים חיפה יימשך גם ביומיים הקרובים, אולם במוצאי שבת כבר נערך טקס הפרסים של הפסטיבל וכשאתם קוראים את השורות הללו אני כבר אעזוב את הכרמל. אולם וכמו תמיד, יש עוד הרבה על מה לדווח עליו ובהמשך תוכלו לקרוא קודם כל את רשימת הזוכים, הדעה שלי על הזכיות והתחרות הישראלית, כמה סקירות על סרטים נוספים ולקינוח – הסרטים שהכי אהבתי מכל תכניית הפסטיבל.

הזוכים והזוכות

״לידה״, צילום: שי סקיף וניצן לוטם

תחרויות הקולנוע הישראלי

הסרט העלילתי הטוב ביותר: תיקו! "אפריקה" – בימוי: אורן גרנר. הפקה: איתי עקירב, ו"לידה" – בימוי: ירון שני. הפקה: נעמי לבארי, סער יוגב, מיכאל רויטר.
הפרס ע"ש דני לרנר לסרט ביכורים: "אפריקה"
פרס התסריט, בשיתוף איגוד התסריטאים: גיא איל ומיכאל מאיר – "נתראה בשמחות"
פרס השחקן ע"ש מיכאל שוילי: מאיר גרנר – "אפריקה"
פרס השחקנית ע"ש מיכאל שוילי: סתיו אלמגור, אורי שני, לאה טוניק – "לידה"
פרס העריכה ע"ש ענת פרחי: עינת גלזר זרחין – "בשורות טובות"
פרס הצילום ע"ש ענת פרחי: ניצן לוטם ושי סקיף – "לידה"
ציון לשבח לסרט: "קולות רקע" – בימוי ותסריט: יבגני רומן, הפקה: חיליק מיכאלי, אברהם פרחי, תמי ליאון, איתן אבן, משה אדרי, לאון אדרי ז"ל.

פרס לסרט התיעודי הטוב ביותר ע"ש רוזליה כץ: "אנדרגראונד בלט" – בימוי: לינה צ'פלין. הפקה: דניאלה רייס רזון

פרס לסרט סטודנטים קצר ע"ש אלי גלפנד: "לו רק היית יודעת" – בימוי: עינת גולן,הפקה: ביה"ס ליצירה קולנועית סם שפיגל, קרן רבינוביץ ,ת"א, המיזם לקולנוע וטלוויזיה ירושלים.
ציון לשבח: "הדייג האחרון בים כנרת" – בימוי: נחשון טאישי טאנאקה,הפקה: בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, המחלקה לאמנויות המסך.
פרס קרן גשר לסרט עצמאי קצר: "עין לבנה" – בימוי: תומר שושן. הפקה: שירה הוכמן, קובי מזרחי
ציון לשבח: "שמעון" – בימוי: ישראלה שאער מעודד. הפקה: גיל סימה
פרס קרן גשר לסרט אנימציה קצר: "כולם כל כך שקטים פתאום" – בימוי: רותם שפירא. הפקה: דניאל שמר. בצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב
ציון לשבח: "שוב, לפי הקצב" – בימוי: אביב זיו. הפקה: חמוטל אתר, מעיין גוטנמאכר. ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, קרן בלבטניק קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי, המועצה הישראלית לקולנוע – משרד התרבות והספורט.

תחרות כרמל לקולנוע בינלאומי

הסרט הטוב ביותר: "בזמן מלחמה" – בימוי: אלחנדרו אמנבר
ציון לשבח: "קופים" – בימוי: אלחנדרו לנדס

תחרות 'בין יהדות לישראליות' 

פרס "בין יהדות לישראליות" ע"ש טוביאס ספנסר: "המוביל" – בימוי: דביס סימניס
ציון לשבח: "מרתה כהן – איך הפכתי במקרה למרגלת" – בימוי: ניקולה אליס הנס

תחרות עוגן הזהב לסרטי ביכורים

פרס "עוגן הזהב": "ליליאן" – בימוי: אנדריאס הורוואת
ציון לשבח: "הביתה" – בימוי: נרימאן אלייב

על הזכיות ועל התחרות הישראלית

צילום: עדי מוזס

תיקו בפרס הסרט אינו דבר שכל הפסטיבלים בעולם יקבלו, אבל בישראל הוא כבר קרה מספר פעמים. במקרה זה, חבר השופטים די קלע לדעתי כשחילק את הפרס בין בני הסרטים הבולטים בתחרות, שני סרטים שהם מן הטובים שנעשו בארץ השנה. בשניהם יש שימוש בשחקנים לא מקצועיים, אבל מדובר בשני סרטים מאוד שונים בחוויה שהם מייצרים, אם כי שניהם בסופו של דבר מלאים לדעתי בחמלה לגיבורים שלהם.

ירון שני וצוות ההפקה של "טרילוגיה של אהבה" שלו, סיימו קיץ מהסרטים – זכייה באותה שנה בפרס הגדול של פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה ופרס אופיר על בימוי (וכל עוד האקדמיה לא תפריד, ולו באופן סמלי, בין פרס הסרט לנציג לאוסקר האמריקאי, נוכל להמשיך לתהות אם הוא לא הזוכה האמתי בפרס הסרט הטוב ביותר). אורן גרנר זוכה בפרס הגדול של חיפה כבר בסרטו הראשון באורך מלא, ושני הסרטים ״אפריקה״ ו״לידה״ גם זכו בעוד שני פרסים כל אחד, השאירו לאחרים רק פירורים.

אולם, דומה כי חבר השופטים סבר כי יש מה להעריך גם ב"קולות רקע" (שהוא סרט מקסים כפי שכתב אורון), "נתראה בשמחות" המרענן ו"בשורות טובות" של ארז תדמור, מן הבמאים הפוריים והמצליחים בארץ. אם איני טועה טרם כתבנו על סרטו ואף כי קיוותי להרחיב עליו בפוסט זה, לא מצאתי די זמן לכתוב עליו כפי הראוי. לכן ובקצרה, אומר כי הסרט שעוסק בטיפולי פוריות מצליח להצחיק ולרגש בקטעים הנוגעים לטיפולים ומשלב בהצלחה בין סיפור זוגי לבין המצב הביטחוני בארץ, גם אם יש בו בעיות בעיצוב של חלק מן הדמויות ובעלילות המשנה. זה סרט שהקהל בארץ יכול לאהוב אם ייתן סיכוי לנושא המרכזי שאולי ירתיע חלק מן הצופים.

לא צפיתי בכל התחרות התיעודית, אך הזוכה ״אנדרגראונד בלט״ הוא הסרט הכי מגובש קולנועית מן הסרטים שראיתי. דעה על סרט תיעודי נוסף הספקתי לכתוב עבור פוסט זה. לגבי הסרטים הקצרים – הספקתי רק מקבץ אחד ובתוכו "לו רק היית יודעת", זוכה תחרות הסטודנטים, שאכן היה אחד מן הסרטים היותר מעניינים. צפיתי ברוב התחרות הבינלאומית כרמל אך לא בזוכה, ״בזמן מלחמה״, שהוא סרט ששמעתי עליו דעות חלקות (הנה דעתו של אור). בסוף הפוסט – הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל, אחד מהם גם הוזכר כחלק מן הזוכים. אבל קודם, דיווח אחרון.

הבוגד
The Traitor

מריו בלוקיו הוא מבמאי הקולנוע האיטלקי הוותיקים ביותר, שריד כמעט אחרון לדור שפרץ לתודעה דרך סרטים פוליטיים בשנות הששים של המאה ה-20. הנושא עליו הוא חוזר פעמים רבות לאורך הקריירה הוא הכוחות החזקים השולטים בחברה האיטלקית, בגלוי ומאחורי הקלעים. הוא שב ועוסק בהערצה האיטלקית לאלימות ושליטה באחר, כאמצעי לתיאור חברה רקובה מן היסוד, שבו בזמן מחוברת למסורת עתיקה דרך אותו ריקבון. לכן הנושא של סרטו הנוכחי מתאים לו היטב ויכול אף להוות סוג של סיכום קריירה: דיוקן של תומאסו בושטה, אחד מראשי המאפיה הסיציליאנית, הקוזה נוסטרה, שבשנות השמונים החליט להפר את השבועה לארגון ולהפליל מאות מאנשיו. הכותרת מסמנת את האקט הזה כבגידה, אך בלוקיו גם חותר תחת ההגדרה הזו – בושטה טוען בסרט כי המלחמה הפנימית בתוך הארגון (שהובילה להרג של מקורבים וקרובים) היא הבגידה האמתית.

הסרט נראה כמו שני סרטים שונים מאוד אשר חוברו לאחד. החיסולים השונים בתוך הארגון מועברים בסצנות פעולה קצרות ואנרגטיות, כולל כיתוב על המסך ושימוש יצירתי בתנועות מצלמה. חלק ניכר את הקטעים הללו מרהיב. אך רוב הסרט מבוצע בסגנון טיפוסי יותר לבלוקיו – סצנות איטיות ועתירות דיאלוגים, המעבירות כל ניואנס בסיטואציה, לפרקים במחיר של חזרה עצמית. רוב הסצנות הללו הן סוג כלשהו של סרט בית משפט או סרט חקירה ואני מצאתי אותם מרשימות ומתישות לפרקים, או בו זמנית.

בושטה הוא גיבור מעניין כי הוא מוצג כקדוש מעונה ועדין, אך גם כאיש הקשור עדיין לאותו מנגנון כוחני, המוכן לקבל אלימות אכזרית ורצחנית כל עוד היא מבוצעת כלפי אנשים מחוץ למשפחה או לארגון. כך בסצנת הפתיחה של הסרט הוא כועס על בנו שהשתמש בסמים, אך עושה זאת בתור מסיבה ענקית שעיקרה להסדיר את הסחר באותם סמים, במימדים אשר ישפיעו על כל תנועת ההירואין בעולם.

אף על פי שבלוקיו מדגים בסרט זה כי יש לו גם את היכולת לביים סרט פעולה מסחרי, מובן כי הוא מעדיף סוג אחר של קולנוע. וגם בתיאור של סערה המאיימת להפיל את השליטה במאפיה ואת השלטון באיטליה בכלל, הוא מעדיף את עיסוק מורכב ופילוסופי על פני הבידורי. זה מכיל כמה שיאים נוגעים ללב באופן מפתיע, אך למרות שכל בחירה בסרט מנומקת היטב, יש בו משהו מתיש כמו ברבים מסרטי הבמאי. זהו סרט מרשים ואינטלקטואלי, אך כזה הדורש גם כוחות רבים מן הצופים.

האושר המוחלט
Absolute Happiness

סרטה של אביב אור משולם מתמקד בקיבוץ הלא טיפוסי נאות סמדר, קיבוץ שגם בסוף שנות השמונים כהגשמת חזון של קיום של למידה עצמית של היחיד, יצירה חקלאית אקולוגית והרמונית. אף כי רבים לא מכירים אותו, בעיני אחרים הוא היווה או עדיין מהווה מקום רוחני ודגם לצורת חיים כלכלית שונה. גם עבור הבמאית המקום סימן בעבר גישה לסוג אחר של חיפוש פנימי ומציאת אושר, כיוון ששם אחותה הגדולה חיה במשך שנים. הסרט מתחיל כאשר אותה אחות מחליטה לעזוב את הקיבוץ ולתבוע זכויות המגיעות לה, אף כי ויתרה עליהם במסמך בלי תוקף תקפותי עם הכניסה לקיבוץ.

דרך הסיפור של האחות מתחילים לצוץ צדדים פחות מחמיאים בקיבוץ ומה שמהלל למידה עצמית של היחיד מול המחשבה שלו מסתיר גם מנגנון שליטה, המועבר דרך שתי נשים אחרות. דמותו של מייסד המקום, השחקן יוסף ספרא, נראית בסרט כאדם המציג את עצמו ברעיונות וכמי שכופר בהיותו מנהיג או שולט. אבל אז מתגלה כי המציאות הייתה שונה וכללה לא רק שליטה בכל הנעשה במקום גם אחרי מותו של ספרא, אלא גם ניצול מיני כחלק מהתהליך הלימוד.

החלקים החזקים בסרט הם לאו דווקא אלו בהם נחשפות התלונות המציגות את המקום כדבר הקרוב יותר לכת מכפי שהתושבים רוצים להזכיר, אלא המקומות בהם השהות בקיבוץ כן מקרבת לכיוון גאולה פנימית או מציאת אושר. ברגעיו הטובים, הסרט הוא בו בזמן סרט של חיפוש רוחני ואמונה בדרך אחרת לתפקד מול העולם וביקורת מול מי שניצל את החיפוש זה על מנת להפיק הנאה אישית מכוח על חשבון הלמידה של האחר.

אולם לא מדובר בסרט שלם. הקירבה האישית של הבמאית לנושא מגבילה את היכולת שלה להציג את מלוא צדדי הסיפור, כאשר אחותה, רחל טיפנברונר, היא גם הגיבורה וגם התחקירנית. הבמאית הולכת אחר הסיפור שהיא גילתה אך לא תמיד היא מוצאת דרך מעניינת מספיק להעביר אותו בעזרת אמצעים קולנועיים. לכן, הסיפור שמאחורי הסרט נותר מעניין יותר מן הסרט עצמו.

פורמן נגד פורמן
Forman Vs. Forman

בדומה לסרט "טרנטינו: שמונת הראשונים" גם סרט זה הוא דיוקן מעריץ של במאי קולנוע – במקרה זה מילוש פורמן. אולם, סרטם של הלנה טרשטיקובה ויקוב היינה מצליח לתת תחושה של תמונה מאוזנת יותר של חיי האמן. אולי מפני שחומר הגלם שלו מוגבל על ידי החלטה אשר נלקחה מראש: פורמן מספר את סיפור חייו והקריירה בעצמו. הבמאי המנוח נראה בסרט בקטעי ארכיון ובנו פטר מקריין בצ'כית ראיונות אחרים שנתן. קטעי ארכיון אחרים כוללים גם מעט אנשים אשר משלימים את הסיפור של הבמאי, שהקריירה שלו עוצבה כולה בידי החיים במדינה קומוניסטית שהגבילה את החופש שלו. הדבר הזה נכון גם אם חלקה הארי של הקריירה שלו נוצר אחרי שעזב את המולדת.

הסרט החדש לא מגלה צדדים חדשים בבמאי, אבל מבהיר את הגישה שלו לנושא החופש (״אני יודע שאני במקום בו יש חופש אם אדם יכול לטעון כי אין לו חופש״), החיבה לדמויות של מורדים, אנשים פשוטים, ואמנים גדולים. במודע, זוהי בעיקר הפרספקטיבה של פורמן על העבודה שלו, מה שמראש אומר כי הניתוחים יהיו חלקיים, אבל חדוות היצירה בהחלט נוכחת. אולי בגלל היעדר חומר, התיעודי הזה לא עוסק כלל בשני סרטיו האחרונים של פורמן (אחד מהם, "איש על הירח" ראוי לדיון), אבל התחושה היא כי סיפור חייו הגיע לסוג של השלמה עם נפילת השלטון הקומוניסטי. זאת לצד שלווה מסוימת בחייו האישיים של פורמן, במאי שזכה בשני פרסי אוסקר על בימוי אבל תמיד יש בסרטים שלו חיבה למורדים אנטי-ממסדיים.

מרטין עדן
Martin Eden

עוד מימי פסטיבל ונציה, סרטו של פייטרו מרצ'לו מתעתע בי. פספסתי את הקרנת העיתונאים שלו במספר דקות, ומאז שמעתי עליו דעות סותרות לצד דרישה להביא את דעתי שלי, כאשר גם בפסטיבל חיפה, בעקבות התנגשויות שונות, הוא הפך לסרט האחרון בו צפיתי. את השורות הללו אני כותב זמן קצר אחרי הצפייה ועדיין צריך לעבד דברים רבים של היצירה הזו – סרט שמצד אחד מספר סיפור קל להבנה, אבל עושה זאת בעזרת טכניקות קולנועיות מרתקות שמעשירות מאוד את היצירה.

מרצ'לו האיטלקי התבסס עם ספר של ג'ק לונדון האמריקאי. עלילת הספר שפורסם בראשית המאה ה-20 מועתקת לאיטליה, לתקופה שדומה כי היא מאוחרת יותר. אולם, לדעתי המסר העיקרי של הסרט שהוא לא מתרחש רק בעבר אחד או מקום אחד: זה סרט שנטוע כולו בעבר על-זמני, לפני ואחרי שתי מלחמות עולם. יש בו התעוררות פוליטית מאוד ספציפית לאיטליה, אך גם הרעיונות שהם פרי של תקופה מסוימת הם גם פרי של משהו נצחי – אבולוציה פוליטית וחברתית בה דבר לכאורה לא מפתח.

מרטין עדן העני עוזר לבן משפחה עשירה ומתאהב באחותו – אלנה היפה והמשכילה. אלנה נמשכת לאופיו של מרטין, אך הוא מרגיש את פערי ההשכלה בניהם. בעידודה הוא מתחיל קרוא, בניגוד לדעתה הוא מחליט להפוך לסופר בעצמו, בעודו מפתח ראיית עולם פוליטית מגובשת אשר לא תואמת אף מפלגה קיימת וסגנון ספרותי ברוטלי מדי עבור קהל הקוראים שלו. משפחתה של אלנה מנסה להפריד בניהם, הזעם של מרטין והתפיסה הפוליטית שלו גם, הרצון להצליח כסופר גם מאיים לחסל את מרטין בחובות, אולם דומה כי הדבר שהכי קשה עבורו הוא הצלחה בכל אחד מן התחומים.

מה שמרתק יותר מן הסיפור רב הרבדים, או מן המשחק היעיל של לוקה מרינלי (זוכה פרס השחקן בפסטיבל ונציה), הוא האופן בו מרצ'לו משתמש בעריכה על מנת לשחק עם הדרך בה אנו תופסים את הסיפור ואת הייצוג שלו. פרט לצילומים של הסרט העלילתי, הבמאי שעד כה יצר קולנוע תיעודי משתמש בהרבה קטעי ארכיון אשר מקבלים הקשר חדש. את הקטעים המצולמים עועבורבר הסרט הוא מצלם בחומרי גלם שונים כך שמתקבל סרט שמשנה את המרקם שלו מעשיר ומודרני לעני הקשור לעבר. יש גם דיאלוגים אשר ברקע שהם עוברים לתצלום תקריב משנים סביבת התרחשות, וחילופי מבטים המשנים את התפיסה של הקהל לגבי היחסים בין הדמויות. כל זה תורם לבידוד של האלמנטים הנצחיים בהם נוגעת היצירה, מן הסיפור הבודד עד הזמן הספציפי. מרטין עדן הוא כל אמן וכל אדם המאוהב באובססיה, או כל אדם שהתפכח מחזון רומנטי עקב כישלון או הצלחה. ניתן להתייחס לסרט כדרמה ישירה ולא להתייחס לכל המשחקים בשפה הקולנועית שמבצע הבמאי, או לחוות אותו כהרהור על כוחות פוליטיים ועל טבעו של המדיום. הסרט עושה מספיק על מנת להיות מספק בשתי צורות העיבוד השונות מאוד, סרט מקורי מאוד וגם מחושב מאוד.

בונוס: הסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל

״ג׳ירפה״

הסרטים הישראלים שהכי אהבתי הם שני הזוכים שחלקו את הפרס הראשון.

חמשת הסרטים שהכי אהבתי: "ג'ירפה", "זהירות, ילדים", "ליליאן", "מרטין עדן" ו"המזכרת". חלק מן הטקסטים על הסרטים הללו אמנם אינם שלי, אבל המשותף בהם הוא שאחרי הצפייה הם ממשיכים לאתגר אותי ויש בהם רכיבים העומדים מול מה שנראה כפירוש של היצירה.

חמישה שנייה: "המגדלור", "באקוראו", "אמא", "לארה" ו"יום לבן, לבן". סרטים מוזרים, שאני מאוד אוהב אך גם מבין את הרתיעה מהם.

יש כמה סרטים טובים מאוד שכמעט שכחתי, כמו "סולה" ו"זיכרון אבוד". את "זיכרון אבוד" ראיתי למעשה לפני יותר משנה ולפני שקיבל שם עברי (קראתי לו "לא זכור") ולכן לא המלצתי עליו דיו. ייתכן שיש גם סרטים אחרים שאני שוכח כעת. ודאי שיש עוד כמה סרטים ראויים ועוד סרטים שאולי ארחיב עליהם כשיגיעו להקרנה מסחרית.

לסיום, תודה לכל צוות הפסטיבל וליח"ץ בהובלת דורית חורדי והדס שפירא, שתרם לאירוח לבבי במתחם הפסטיבל. תודה גם לכל מי שדיבר איתי לפני ואחרי הסרטים וסליחה אם לפעמים הייתי לחוץ מדי או לא קשוב. תודה גדולה גם לאור ולאורון על העזרה עם הפוסטים שלי ועל יצירת סיקור משולש לפסטיבל שעדיין לא תם. זהו רק סיכום קטן ואישי שלי, ולא סיום הסיקור של הבלוג. נתראה בפסטיבל הבא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.