• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

מחכים לתרגום: The Souvenir

11 ביוני 2019 מאת אורון שמיר

סרט שמבקש להשתקע בתודעה בתחילת שנה אזרחית יעשה זאת בצורה הטובה ביותר עם הקרנה כפולה בפסטיבלים של סאנדנס וברלין. זה בדיוק מה שקרה עם ״The Souvenir״, סרטה של גו'אנה הוג, שגם יצא מחוזק בפרס חבר השופטים של סאנדנס. האמת היא שעוד לפני הפסטיבל הוא כבר עורר עניין, גם בזכות היוצרת שאליה נגיע בהמשך, אבל גם הודות לשמו של מרטין סקורסזה בתור אחד המפיקים, חברת A24 בעלת זכויות ההפצה, וציוות מסקרן במיוחד לפני המצלמה – טילדה סווינטון ובתה הביולוגית הונור סווינטון ביירן, בתפקיד אם ובת על המסך. אף כי סווינטון האם מופיעה לסצנות ספורות והדגש הסיפורי הוא על הדמות שמגלמת הבת. ציפיתי לסרט מאז אותו סאנדנס ובשבועות האחרונים קיבלתי את מבוקשי עם הפצה ניו-יורקית, בעוד אין לדעת מה עתידו בישראל. יהיה הגיוני יותר למצוא אותו בפסטיבלים או סינמטקים מאשר בבית קולנוע מסחרי, לכן החלטתי לא לחכות ולשתף בדעתי תחת הפינה של ״מחכים לתרגום״. זה גם אומר שאין טעם כרגע לקרוא לו בהכרח ״המזכרת״ אלא מטעמי נוחות, משום שתמיד עלול להיבחר לו שם עברי מפורש יותר. בהתחשב בעלילה אני יכול לחשוב על כמה אבל מעדיף לשמור אותם לעצמי.

העלילה היא גורם משיכה נוסף של הסרט, שהוגדר מבעוד מועד כמעין אוטוביוגרפיה של היוצרת שלו, פרק ראשון מתוך קורותיה של אמנית בהתהוות. כשהתחילו הכתבות והביקורות מהפסטיבלים שהוזכרו לעיל, אי אפשר היה להימלט גם מן הנופך הסיפורי האחר של הסרט – העיסוק בזוגיות רעילה. הפריימים שנחשפו נראו לגמרי כאילו היו יכולים להיות מתוך המשכון של ״חוטים נסתרים״, רק שהפעם ישנה הפרדה בין דמות האמן והדמות השתלטנית. אם משהו מכל זה מדבר גם אליכם או אליכן, אמליץ לחפש את הסרט כשיתאפשר, למרות שכלל לא מדובר בצפייה קלה או נעימה.

סווינטון-ביירן מגלמת את ג׳ולי, שעל חייה אנחנו לומדים בעיקר מהתבוננות בה, בעודנו משכילים להכיר אותה מהתנהגותה בסיטואציות חברתיות. בראשית הסרט היא מתהוללת במסיבות שנראות בערך כמו שתדמיינו את צאצאי החברה החברה הבורגנית בבריטניה של תחילת שנות ה-80. באחד האירועים הללו היא פוגשת את אנתוני (טום ברק), שמצד אחד מאזין לה ברוב קשב ומצד אחר ספק מפעיל עליה מניפולציות קלאסיות שהיא משום מה לא קולטת. אנתוני משדר שהוא בן לחברה הגבוהה, עוסק בדיפלומטיה ומבין באמנות, בעוד ג׳ולי היא הארכיטיפ של סטודנטית לקולנוע מסוג ״אמנית אבודה וביישנית בראשית דרכה״. היא חסרת ביטחון ומלאת חששוֹת ופגיעוּת, נקודות עליהן משחק הגבר שמולה, כדי לגרום לה להרגיש מדהים או איום ונורא לסירוגין. משחק החיזור הופך לקשר ודירתה, שהייתה דירת שותפים, נהיית ביתם המשותף. גם הכסף שלה, או יותר נכון של הוריה, הופך להיות קצת הכסף שלו – ואנתוני תמיד נעלם לאנשהו ולחוץ במזומנים.

בזמן שאנחנו לומדים עוד על ג׳ולי, נדמה שגם היא מגלה את עצמה. זה כנראה הקשר הרציני הראשון שלה ולכן גם מערכת היחסים המתעללת המכוננת שלה, אם לשפוט על פי יחסיה עם ההורים כפי שהם מוצגים בסרט. הדמות של אנתוני מעניינת אף היא בהקשר של למידה עליו מתוך צפייה בהתנהגות שלו, משום שהקטע שלו ברור מאוד לכולם מלבד לגיבורה. היא האחרונה להבין מה קורה, מספר פעמים עד אחרי שזה כבר מאוחר מדי, והיא נוגסת בפתיונות שלו פעם אחר פעם. הדבר עלול להוביל לרתיעה או מיאוס משניהם במהלך שעתיים הנעות בקצב מדוד עד איטי. זה גם קל, אפילו מדי, לשפוט את הגיבורה הצעירה והנאיבית עד גיחוך לפרקים, אבל לבסוף מתבהר שהבמאית טמנה מלכודת בעשותה כך. כי כשג׳ולי פתאום שופטת אותנו, קהל הצופים, על שאנחנו שופטים אותה – אפשר לפתע להבין היטב איך זה מרגיש להיות בנעליה.

בנוסף, היוצרת חולבת סקרנות מהקהל במגוון דרכים אמנותיות. בראש ובראשונה זהו הצילום היפהפה והמגורען עליו חתום דייויד ריידקר. הקומפוזיציות כמעט תמיד יציבו עבורנו את הדמויות במרחק לא נוח מהמצלמה, רחוק מדי יחסית לאינטימיות השיחות המתנהלות והרבה פעמים כשהן מצולמות מהגב או מהצד. כשם שיש בעיית כנות במערכת היחסים של ג׳ולי ואנתוני, כך גם הם לא זוכים לטו-שוט נורמלי או לשיחה שערוכה כמקובל. הדבר נכון לכל העמדות המצלמה המשקפות יחסים בין דמויות, כאשר ג׳ולי היא זו שדמותה כאילו מתוודעת לכך יותר ויותר ככל שהיא מתקדמת בלימודי הקולנוע שלה. עכשיו דמיינו את כל זה בחללים מרהיבים למראה, בעיקר כשמדובר ביציאה לקפה או למסעדה. גם החיים שג׳ולי ואנתוני חיים מחוץ לביתם, או אפילו בדירה שתל-אביבים/ניו-יורקרים רגילים יכולים רק לחלום עליה, הכל זועק הסתרה והעמדת פנים.

סרקתי את עמודי הימד״ב של אנשי המקצוע שאחראים על איך שהסרט נראה ולא מדובר בהכרח בשורה הראשונה של תעשיית הקולנוע בבריטניה, אלא דווקא במי שעבדו בעיקר בקולנוע עצמאי. מבחינתי זה אומר שהקרדיט הולך גם אליהם אבל בעיקר לחזון של הבמאית, שבראה את הסרט הזה מדמה ונפשה. זה מביא אותי לדרך נוספת בה השיגה את האווירה שתיארתי לעיל, עליה למדתי רק אחרי הצפייה – כל השחקנים קראו את התסריט למעט זו שבתפקיד הראשי. במקום זאת היא קיבלה המון יומנים ומכתבים של הוג מן התקופה, נדרשת לברוא את הדמות מהיכרות עם הבמאית ומן החומרים שסופקו לה. לכן, בכל פעם שהיא מגיבה לאירועים בסרט בהפתעה, מדובר ברגש האותנטי פחות-או-יותר של השחקנית שמגיבה למתרחש סביבה. בעיניי זה עובד נהדר כי כאמור, מדובר בדמות שתמיד מאחרת לפענח את העולם ולרוב מגיבה במקום ליזום.

האמת היא ששיטת העבודה של הוג הייתה יותר טוטאלית מזה, למשל בבניית רפליקה מדוייקת של דירת הסטודנטים שלה עצמה בתור הסט בו מתנהל הסרט, או שחזור של פרויקטים בהם השתתפה בבית הספר. אבל היא יודעת האם ולמה זה תורם, מלבד אולי העצמת התחושה שמדובר באוטוביוגרפיה מבוססת זיכרון ולכן מראש אין טעם לשפוט את הגיבורה – בסוף הרי תצא ממנה במאית. הוג חתומה בעברה על סרטים כמו ״Unrelated״, ״Archipelago״, ו-״Exhibition״, רובם כוללים אלמנטים של אמנות, בורגנות ומשפחות/זוגיות במשבר. הסרט שלה מימי הלימודים הוא קצר בשם ״Caprice״ שנוצר ב-1986, מה שדי מסתדר עם הטיימליין הבדיוני. אבל מה שיותר מעניין הוא שהשחקנית הראשית בו הייתה לא אחרת מאשר טילדה סווינטון, בשנה הראשונה גם בפילמוגרפיה שלה. ככה זה כשאת מכירה את הבמאית מאז שהייתן בנות 10.

סווינטון מעניקה לחברת הילדות שלה את אחת ההופעות הרכות והאמהיות ביותר שלה, ולטענת כל המעורבות בדבר הליהוק המרכזי של בתה היה החלטה של הרגע האחרון. בגיל 21, זהו תפקידה הקולנועי הראשון של הונור סווינטון ביירן, שגם אבא שלה אמן (המחזאי ג׳ון ביירן). כלומר, להוציא הופעה ב״אני אהבה״ בו גילמה גרסה צעירה של כוכבת הסרט, אמא שלה, כשהייתה בת 12. הבמאית כמובן מכירה את הונור מילדות כבת של טילדה, אבל לא חשבה עליה לתפקיד עד ממש לפני הצילומים, כשלא הצליחה למצוא שחקנית שמזכירה לה את עצמה בגיל הזה. מצד אחד יש בה רעננות בוסרית של חוסר ניסיון, מצד אחר קשה לי לומר שהיא מבעירה את המסך כמו שאמא שלה יודעת, אפילו שזה לא הוגן להשוות. בכל מקרה, בפעם הבאה שנראה אותה זה יהיה כנראה בחלק השני מתוך ״המזכרת״ שאמורה להיות דיפטיך קולנועי, אז אפשר יהיה לצפות בה גדלה ומתבגרת כשחקנית במקביל לתהליך שעובר על הגיבורה ומהדהד את הבמאית.

מן העבר השני, טום ברק מעניק הופעה דוחה להפליא בתור גבר שאפשר אולי לקבל את זה שמישהי תיפול ברשת שלו, אבל קשה מאוד להבין איך הוא מקבל הזדמנות שנייה. או שלישית. הסכנה עם ליהוק נוכלים חלקלקים היא ששחקן חתיך מדי עלול לבטל את אפקט הרתיעה, בעוד מישהו שאינו מספיק מקסים מראש יתקשה לסחוף את הצופים באותה אשליה שהוא מוכר לדמות אשר מולו. נדמה לי שברק נופל איפשהו באמצע עם נטייה לאופציה השנייה, וההופעה שלו אכן הפכה לנהירה יותר עבורי ככל שהסרט התקדם. לצד כל השמות שהוזכרו לעיל, בהופעות מצמצת-פספסת אפשר למצוא פרצופים מוכרים כמו ריצ׳רד איואדי (באחת הסצנות הטובות בסרט בה הוא שולט ביד רמה) או אריאן לאבד (שלא מקבלת אפילו קלוז-אפ וחבל). ככלל, המשחק בסרט טוב כמצופה מדרמה בריטית אבל גם נטול שיאים.

ייתכן שגם זו החלטה מכוונת, שכן הבמאית נוטה לחסוך את נקודות הקיצון בנרטיב שבחרה. הסרט אמנם מקביל בין התמכרות, למשל לסמים או סיגריות, לבין מערכות יחסים שעושות נעים בטווח הקצר ומזיקות במבט אל האופק – אבל חוסכת הרבה מרגעי הקריז מחד או ההיטהרות מאידך. כשזה כן קורה, בעיניי הסרט מרוויח כמה מהרגעים המוצלחים, או לפחות הפחות צפויים שבו. אבל לרוב נדמה שיותר חשוב ליוצרת להתבוסס במצב הקיים והמעונן. נדמה לי גם שאפשר אולי לפרש את הסרט באופן שונה מזה שאני חוויתי, כפי שמשמעות הכותרת יכולה להיות מיני מזכרות: ציור שמדובר בו ביצירה ששמו כשמה, שיר שמושמע ברקע והמילה סובניר חוזרת בפזמון שלו, משקעים שקשרי עבר מותירים, הסרט עצמו כמזכרת שהיוצרת מעניקה לעצמה, או אולי בכלל משהו אחר שנותר. ככה זה כשמדובר בסרט אמנותי על אמנות ובזאת הוא מצטיין. מה שצריך לזכור הוא שזו גם דרמה נינוחה אך קרינג׳ית על נשים צעירות וגברים מרתיעים, ואת זה ״חוטים נסתרים״, אם לחזור אליו, עשה טוב יותר.

לכל הסרטים שחיכו או עדיין מחכים לתרגום, לחצו על התגית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.