• ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 10
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

פרויקט האוסקר למפסידי הסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 6: "החבר'ה הטובים"

1 במאי 2020 מאת אור סיגולי

"מאז שאני זוכר את עצמי תמיד רציתי להיות גנגסטר"

לקח לנו חצי מעונת הניינטיז כדי להגיע לטקס שפתח את העשור הכל כך ספציפי הזה של האוסקר, אבל זה כי רציתי קצת לסלול את הדרך לפני "החבר'ה הטובים" (Goodfellas). ובזמן שבאמת כל אחד מארבעת המפסידים של 1990 הוא סרט די מרתק לחזור ולבחון מחדש, לא יכולתי לעמוד בפיתוי לכתוב על סרטו של מרטין סקורסזה.

"החבר'ה הטובים" הוא סרטו ה-11 של סקורסזה (בשבילי גדול הבמאים החיים כיום), שיצא לבתי הקולנוע ב-21 לספטמבר 1990 לאחר בכורה בפסטיבל ונציה שם חטף את פרס הבימוי. מבוסס על ספרו של ניקולס פילג'י, סקורסזה והסופר חתומים יחדיו על התסריט (בהמשך יעבדו יחד גם על "קזינו"), והוא מביא את עלייתו ונפילתו של הגנגסטר האמריקאי הנרי היל דרך נקודת מבטו שלו ושל אשתו קארן. על פני לא מעט שנים – וקצת מעל לשעתיים של זמן מסך – נפרשים לנו חיי הפשע של היל, המשולבים בשותפיו ג'ימי קונווי, טומי דה-ויטו ופול סיסרו, מהרגע שהיה בן 15 ועד תחילת שנות השמונים, כשכל העולם התחיל להתחרפן. הסרט הפך לאחד מסיפורי הפשע הקולנועיים המפורסמים והמצוטטים ביותר, העניק השראה לפחות או יותר כל סרט וסדרת גנגסטרים מאז, וסידר למרטין סקורסזה את מועמדתו השלישית לאוסקר הבימוי.

מסלול ההפסד של "החבר'ה הטובים"

המועמדים לאוסקר ה-63 הוכרזו ב-13 בפברואר 1991. זאת הייתה שנה מעניינת מאוד בהוליווד, והמועמדים היו רחוקים מלשקף את העושר והפלא שלה.
"רוקד עם זאבים" הוביל את החבורה עם 12 מועמדויות, כולל כל הקטגוריות החשובות, מה שהפך אותו אוטומטית למוביל לזכייה.
"הסנדק 3" ניצב במקום השני עם 7 מועמדויות, הישג מרשים בהתחשב בכך שהסרט לא נחשב כהמשך המדגדג את הרמה של שני קודמיו זוכי האוסקר. הוא גם היחיד מבין חמשת המועמדים שלא קיבל מקום בקטגוריית התסריט.
"החבר'ה הטובים" הועמד ל-6 קטגוריות, כולל בימוי, תסריט, שני פרסי משחק להופעות המשנה והעריכה.
"רוח רפאים" עם 5 מועמדויות היה הסרט הכי פחות אוסקרי של השנה – דרמת מתח רומנטית ועל טבעית. אבל, בכל זאת הסרט הכי מכניס של 1990 בארה"ב. כן, אפילו יותר מ"אישה יפה" במקום השני. הסרט לא היה מועמד לפרס הבימוי, אבל נכח בתסריט המקורי, שחקנית המשנה, העריכה והמוזיקה.
"התעוררות" הוא אולי ההפתעה הגדולה של פרס הסרט, אם מסתכלים על 3 המועמדויות שקיבל: סרט, שחקן ראשי (רוברט דה נירו, למרות שבמהלך העונה רובין וויליאמס בלט יותר) ותסריט מעובד. זה היה המועמד השני בתולדות האוסקר לפרס הסרט שביימה אישה (פני מארשל) וכמובן שהיא לא זכתה להיות בין המועמדות על בימוי. מי שתפס את מקומה היה סטיבן פרירס של "הנוכלים".

כמה סרטים חשובים מ-1990 שקיבלו איזו עצם מהאקדמיה, אבל לא ממש בכיוון של הקטגוריה הראשית: "לב פראי", "המספריים של אדוארד", "תהפוכות הגורל", "מיזרי", "אישה יפה", "ידידו הוותיק", "מטרופוליטן" ו"זיכרון גורלי".

בתחילת הניינטיז הקונספט של "קמפיין האוסקר" עדיין לא הפך לתעשייה שהוא כיום, וגם המרוץ עצמו היה יחסית מצומצם ממה שאנחנו חווים לאחרונה. האירועים המקדימים היו ממוקדים לפרסי גלובוס הזהב, איגוד הבמאים והמפיקים (השחקנים עוד לא הרימו פרס משל עצמם) וחופן פרסי מבקרים. אבל עדיין, עם 12 מועמדויות, לא היה ספק ש"רוקד עם זאבים" של קווין קוסטנר כמפיק, במאי ושחקן ראשי (הוא היה אחד הכוכבים הגדולים של התקופה. אולי אפילו הגדול שבהם) הולך לקחת את כל הקופה.
לטקס שהתקיים ב-25 במרץ 1991 הגיע "רוקד עם זאבים" עם פרס מטעם איגוד הבמאים, התסריטאים והמפיקים (שהוענק זו השנה השנייה, ללא מועמדים), ושלושה פרסי גלובוס הזהב כולל הסרט-דרמה (את הקומדיה/מחזמר לקח "גרין קארד"). היה מטופש להמר על כל דבר אחר.
"החבר'ה הטובים", עם זאת, היה לחלוטין בחירת המבקרים של אותה שנה. הוא אמנם הפסיד את כל חמש המועמדויות שלו בגלובוס ואת כל פרסי האיגודים, אבל זכה בכבוד של מבקרי לוס אנג'לס, ניו יורק, בוסטון, שיקאגו, והוכרז כסרט השנה מטעם "מחברות הקולנוע" בצרפת.
כמו "הרשת החברתית" מול "נאום המלך", "ספרות זולה" מול "פורסט גאמפ" או "הר ברוקבק" מול "התרסקות" – בקרב בין התעשייה למבקרים, זו הראשונה שמנצחת.

ואכן, המערבון האפי "רוקד עם זאבים" יצא מהטקס עם שבעה פרסים כולל הסרט, הבימוי, התסריט המעובד, הצילום, הסאונד, העריכה והמוזיקה. אחריו, עם שלושה פרסים, עוטר סרט שכלל לא היה מועמד לפרס הגדול – "דיק טרייסי" של במאי/שחקן אחר, וורן בייטי. הוא ניצח בפרסי העיצוב האומנותי, השיר והאיפור.
שני אוסקרים הגיעו דווקא לסרט המשונה של החמישייה – "רוח רפאים": תסריט מקורי ושחקנית משנה לוופי גולדברג. "החבר'ה הטובים" היה המועמד הנוסף מקטגורית הסרט שיצא עם משהו, כאשר זכה בפרס שחקן המשנה. "הסנדק 3" ו"התעוררות" נותרו בידיים ריקות.

מדוע הפסיד "החבר'ה הטובים" את האוסקר

נתחיל בזה ששש המועמדויות לסרט הזה היו, בעיני, בחזקת חרפה. ל"החבר'ה הטובים" הגיעו מועמדויות גם בפרס השחקן הראשי לריי ליוטה (בטח על חשבון קווין קוסטנר, אבל זה היה עדר באפלו שאי אפשר היה לעצור), לצילום המעולה של מייקל בולהאוס, לעיצוב האומנותי (את המשבצת היחידה שלרוב מוקדשת לסרט שמתרחש בתקופה עכשווית חמס "הסנדק 3"), לתלבושות ולסאונד.
אבל בכל זאת, זכייה של "החבר'ה הטובים" באקלים של תחילת הניינטיז הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, בטח כאשר מסתכלים על נבחרי הוליווד שהובילו אליו: "הקיסר האחרון", "איש הגשם" ו"הנהג של מיס דייזי". סרט שמתחיל באחת מסצנות האלימות ביותר של הקולנוע באותה שנה, שעוסק בפושעים ורוצחים, ולא מעביר את צופיו קטרזיס בסופו, היה כנראה יותר מדי לעכל להרבה מצביעים ומצביעות שנרתעו ממנו. סרטים מודרניים ואלימים בהחלט השתלבו במועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר לפניו ("מיסיסיפי בוערת", "חיזור גורלי", "הכבוד של פריצי") אבל הם תמיד הפסידו להפקות ענק ו/או סרטים בעלי מסר מרגש.
שנה לאחר "החבר'ה הטובים", כזכור, האיזון יופר עם הניצחון הלא סביר של "שתיקת הכבשים" וימשיך לטרילוגיית האוסקר "הצד האפל של האנושות" שכוללת גם את "בלתי נסלח" ו"רשימת שינדלר". אחר כך קלינטון ייבחר לנשיאות וכולם יירגעו קצת.

אני לא יודע האם אפשר לייחס את זה ל"החבר'ה הטובים" שסלל איזושהי דרך (כנראה שאני עושה פה דילוג גדול מדי) אבל לאחריו נדמה שהאקדמיה קצת החלה להיפתח לסרטי פשע אלימים יותר, וכך קיבלנו מועמדויות ל"שתיקת הכבשים" ו"בלתי נסלח" שזכו, וגם "באגסי", "הנמלט", "ספרות זולה", "פארגו" ו"סודות אל.איי".

מה שהיה משמעותי בעיקר בהפסד של "החבר'ה הטובים" הוא קעקוע הקונספט שמרטין סקורסזה הוא מפסידן אוסקר סדרתי, ונקבע הנראטיב שילווה אותנו הרבה מאוד זמן של "הבמאי שחייב כבר לזכות באוסקר". למרות שכשמסתכלים על זה, האקדמיה תמיד הייתה יחסית פתוחה ומחבקת למרטי.

סרטו הראשון של סקורסזה שהיה מועמד לאיזשהו אוסקר היה "אליס לא גרה כאן יותר", שהיה ל"דרמה" הראשונה שלו, אחרי שלושה סרטים מאוד מחוספסים שביניהם ובין האקדמיה אין שום קשר. ב-1974 הסרט היה מועמד לפרסי התסריט ושחקנית המשנה, ואפילו זכה בפרס השחקנית הראשית – אם כי סביר להניח שזה היה יותר רצון של הוליווד להכתיר את אלן ברסטין סוף סוף מאשר חיבה לבמאי.
סרטו הבא, שנתיים לאחר מכן, היה "נהג מונית" שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר (מרטי עצמו לא היה מועמד כבימוי) והנאחס היחידי שלו היה התזמון – תאריך יציאתו התרחש דקה אחרי תום מלחמת ויטנאם, כאשר אמריקה עברה פאזה. התעשייה מאסה בסרטים המשקפים את מצב הרוח האומלל שלה ופנתה לכיוון סיפורים מרגשים על החלום האמריקאי – "רוקי" הגיע בדיוק בזמן.
שנה לאחר מכן יצא "ניו יורק, ניו יורק" שהיה כישלון מוחלט ולכן האקדמיה לא טרחה בעניינו, אבל כשמרטי יצא מגמילה וחזר לעבוד, האקדמיה אימצה את סרטו הבא, "השור הזועם" עם שמונה מועמדויות. אמנם נמנע ממנו פרס הסרט, אבל כן ניתנו לו שתי זכיות עם השחקן הראשי (רוברט דה נירו) והעריכה.
הבאים בתור, "מלך הקומדיה" ו"שיגעון של לילה", לא קיבלו שום יחס מהאוסקר, אבל קשה לומר שזו הפתעה גדולה (הראשון הוא סרט לא פשוט, שגם היה כישלון; והשני הוא קומדיה סהרורית ומשונה).
"צבע הכסף" ב-1986 זכה בפרס השחקן הראשי (פול ניומן), "הפיתוי האחרון של ישו" החזיר את סקורסזה שוב לקטגורית הבימוי הטוב ביותר (המועמדות הבודדת של הסרט, רק כדי להראות שהאקדמיה כן התאמצה לעמוד לצדו), ושנתיים לאחר מכן – 1990 – "החבר'ה הטובים" כבר היה שחקן מן המניין.

מאותו הרגע, לאורך כל העשור, למרות שזו נחשבת (בצדק או שלא) אחת התקופות החלשות שלו, כל אחד מסרטיו של סקורסזה היה מועמד ללפחות אוסקר אחד ("פסגת הפחד", "עידן התמימות", "קזינו", "קונדון") כאשר היה זה "לגעת במוות" ב-1999 ששבר את הרצף עם אפס מועמדויות.
למעשה, נראטיב "מרטי המקופח" התחיל בעצם לקבל מימדים רציניים יותר רק ב-2002 כאשר "כנופיות ניו יורק" הפסיד את כל עשר המועמדויות שלו, ו"הטייס" ב-2004 הפסיד במפתיע ל"מיליון דולר בייבי".
ב-2006 כבר זכה עם "השתולים".

כך שבעניין "החבר'ה הטובים" לא היה אפילו את קלף ה"מגיע לו", והאהבה לקווין קוסטנר הייתה גדולה מדי. אם היה יוצא שנה לפני או שנה אחרי, ומתמודד מול "הנהג של מיס דייזי" או "שתיקת הכבשים", יכול להיות שהמצב היה אחרת לגמרי.

האם ההפסד היה מוצדק?

יש מעט מאוד סרטים בתולדות הקולנוע שעליהם אפשר להגיד שהם טובים יותר מ"החבר'ה הטובים". הפקת הענק "רוקד עם זאבים" בהחלט איננה אחת מהם. לא מדובר בסרט רע כלל ועיקר (אם כי הוא מעט התיישן, וכיום איננו צפייה סוחפת כשהיה), אבל מול המאסטרפיס של סקורסזה, זה בעיני אחד הרגעים המבאסים של האקדמיה. גם אם יש לה המון נסיבות מקלות.

להוציא, אולי, את פרס שחקנית המשנה, לא היה אפילו אוסקר אחד ש"החבר'ה הטובים" היה צריך להפסיד: לא הסרט והבימוי – בטח ובטח לא התסריט המעובד והעריכה – ל"רוקד עם זאבים", כבודו במקומו מונח. התסריט של פילג'י וסקורסזה הסרט מבריק לרמת הגאוני, גם בדרך בה הוא פורש את העלילה הרחבה מבלי לאבד פוקוס וגם בדיאלוגים ובעיצוב הדמויות; העריכה הכמעט אקספרימנטלית-לפרקים של תלמה סכונמייקר היא בית ספר לקולנוע (נסו, בצפייה חוזרת, לספור כמה קאטים "לא נכונים" של המשכיות יש בסרט, שפשוט אי אפשר לקלוט בפעם הראשונה), ועבודת הבימוי של מרטי, אז בן 48, היא קולנוע טהור ומבריק שהזמן לא נגע אפילו במילימטר. הסרט הזה עובד גם היום בלי לזייף בתו אחד. הוא על זמני.
אני לא יודע אם זה הסרט הכי טוב של סקורסזה (במוח שלי מתגוששים "החבר'ה הטובים", "עידן התמימות", "נהג מונית", "השור הזועם" ו"האירי" עד זוב דם, לרוב לצלילי "ג'אמפ אינטו ד'ה פייר" של הארי נילסן) אבל זה בטח אחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם.

קשה לי לספור את כמות הפעמים שצפיתי בסרט הזה מההתחלה ועד הסוף, מספר שאני די בטוח שיכפיל את עצמו אם אאריך ימים. משהו בקצב שלו, באהבה שהוא גורם לי לפתח לדמויות הנלוזות שבו, האנושיות שסקורסזה מצליח להוציא משחקניו בניואנסים הכי קטנים (יש שוט אחד של רוברט דה נירו הנפלא מרים חצי גבה, שגורם לי למחוא כפיים בכל פעם) וגם בסצנות היסטריה שלא עוברות כצורמות.
בגלל זה אני אף פעם לא מצליח להתמודד עם המועמדות החסרה של ריי ליוטה בתפקיד הראשי. הוא פשוט ענק, והמשימה שלו בסרט הזה היא עצומה. זה עוד יותר נורא כאשר למעשה כל שאר הצוות היה מועמד (ג'ו פשי שכמובן זכה ולוריין בראקו על הסרט הזה, כאשר רוברט דה נירו היה מועמד לפרס השחקן הראשי על סרט אחר, "התעוררות"), והוא נותר בחוץ. זה קורה באוסקר מדי פעם, כאשר הקטר של הסרט נופל בקו הסיום – כמו למשל ג'וזף פיינס ב"שייקספיר מאוהב", דונלד סאת'רלנד ב"אנשים פשוטים" והיי, רוברט דה נירו ב"האירי" – אבל זה תמיד צורב.

האוסקר של 1990 הוא אחד מאלו שבו האקדמיה פספסה בגדול. לא הכל היה נורא, כמובן. "רוקד עם זאבים" רחוק מלהיות סרט גרוע, המועמדים והזוכים בכל ארבע קטגוריות המשחק הם באמת משהו משהו, לדברי הימים אפילו, וגם הזכייה של "דיק טרייסי" על השיר המצוין של סונדהיים, היכולת שלנו להגיד "המועמד לאוסקר ג'ון בון ג'ובי" (זה טוב, אני מניח) בזכות "אקדוחנים צעירים 2", והמועמדות לאוסקר של וויט סטילמן, הן סיבה לחגיגה. אבל את ההפסד של "החבר'ה הטובים" לי עדיין קשה לעכל. אולי בעוד שלושים שנה נוספות אצליח.

בפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"