• סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2017
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 63
  • חלק אחרון ומסכם לפרויקט סרטי אלכס דה לה איגלסיה
  • ״האופה מברלין״, סקירה וניתוח
  • אוסקר 2017/18: מחשבות לקראת הימורי המועמדים
  • אובמה השנה האחרונה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 62
  • ״העיתון״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״העיתון״ של סטיבן ספילברג
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 61
  • מבט מחודש על סרטי האחים כהן: ״רציחות פשוטות״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 60
  • המלצות סינמטקים: מהדורה ראשונה, ינואר 2018
  • ״על גוף ונפש״, סקירה
  • ״כל הכסף שבעולם״, סקירה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 62: "הנהג של מיס דייזי" (1989)

12 בינואר 2018 מאת אור סיגולי

את שנות השמונים באוסקר סגרה הדרמה הסנטימנטלית "הנהג של מיס דייזי" (Driving Miss Daisy) שהייתה בשנת 1989 לסרט היחיד בין "גראנד הוטל" (1932) ו"ארגו" (2012) שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בלי מועמדות לבימוי. זה עוד יותר מוזר בהתחשב בכך שהסרט שביים ברוס ברספורד הוביל את רשימת המועמדים של האוסקר ה-62 עם לא פחות מתשע קטגוריות שונות. הוא הביס את "נולד בארבעה ביולי" (שניצב במקום השני מבחינת סך המועמדויות, 8, וגם לקח את פרס הבימוי), "ללכת שבי אחריו", "שדה החלומות" ו"כף רגלי השמאלית", כולם נחשבים ברטרוספקטיבה לטובים יותר ממנו.
באופן שאני נוטה להאמין שהוא צירוף מקרים בלבד, שני זוכי האוסקר האחרונים של שנות השמונים, זה הנוכחי ו"איש הגשם", היו למעשה סיפורים על שני אמריקאים מאוד שונים זה מזה המתחברים זה לזה, חלק משמעותי מכך מאחורי ההגה, ושניהם חלקו את אותו המלחין.

האייטיז היה עשור מוזר מבחינת האוסקר כי הוא התחלק כמעט שווה בשווה בין שתי קצוות של קולנוע. מצד אחד, הפקות ענק של ביוגרפיות קולנועיות ("מרכבות האש", "גנדי", "אמדאוס", "זיכרונות מאפריקה", "פלאטון" בערך, ו"הקיסר האחרון") ומצד שני היה גם העשור שנתן את היוקרה הגדולה ביותר של הוליווד לדרמות משפחתיות צנועות ("אנשים פשוטים", "תנאים של חיבה", "איש הגשם"). "הנהג של מיס דייזי" הוא בדיוק באמצע.
האייטיז גם נחשבות לעשור המושמץ ביותר באוסקר, כזה שרוב הסרטים שזכו במהלכו לא באמת נחשבים לתוצרת המיטבית ביותר של הקולנוע האמריקאי וכאלה שהזמן זנח. אבל לא רק שהמשפט הזה נכון, בגדול, לכמעט כל העשורים של האוסקר (להוציא את שנות השבעים ואולי השישים), עכשיו כשסיימתי לראות את כולם אני יכול להגיד שרצף זוכי פרס הסרט הטוב ביותר ממש לא היה כזה גרוע כפי שעושים ממנו. הוא אמנם התחיל באופן מקרטע עם ההפסד של "השור הזועם" (אם כי לסרט מצוין בפני עצמו) והמשיך עם "מרכבות האש" ו"גנדי" הלא מוצלחים, אבל מאותו הרגע קשה לומר שהיו סרטים ממש איומים שהגיעו למעמד הזכייה. אפילו "הנהג של מיס דייזי", שראיתי בפעם הראשונה לפני שנים והחזקתי ממנו אחד הסרטים המשעממים שראיתי בימי חיי, התגלה בצפייה נוספת כסרט חביב ולא מזיק. שום דבר שאמור לקבל פרסים, זה בטוח, אבל בהחלט לא משהו מייסר במיוחד.

"הנהג של מיס דייזי" מבוסס על מחזה אוף-ברודווי שנכתב על ידי אלפרד יוהרי, שגם עיבד אותו למסך. זה היה התסריט השני שכתב אחרי "מיסטיק פיצה" שפרסם לראשונה את ג'וליה רוברטס. את תפקיד הבמאי לקח, כאמור, ברוס ברספורד האוסטרלי, אז בן 49, שכמה שנים לפני זה סרטו "רגעים קטנים של חסד" היה מועמד לפרס הגדול וזכה באוסקרים לשחקן הראשי (רוברט דובאל) והתסריט המקורי. מכיוון שברספורד לא היה חתום על הפקת "הנהג של מיס דייזי" וכאמור פספס מועמדות לבימוי, יצא שהוא לא הוזכר בכלל ברשימות המועמדים של 1989 על אף שסרטו היה לזוכה הגדול. שתי מועמדויותיו היחידות לאוסקר היו על כתיבת "ברייקר מוראנט" בשנת 1980 ועל בימוי "רגעים קטנים של חסד" ב-1983. ברספורד ממשיך לעבוד ולביים גם היום בקצב לא רע בכלל.
על פני בסך הכל שעה וחצי, הסרט מביא סיפור המתפרש על פני שני עשורים (מסוף שנות הארבעים ועד שנות השישים) ובמרכזו מערכת היחסים בין דייזי, אלמנה יהודייה ומבוגרת מג'ורג'יה, והנהג השחור שלה הואק. דייזי היא אישה עקשנית וגאוותנית שמסרבת לקבל עזרה, ולכן הקשר ביניהם מתחיל ברגל שמאל אך ככל שנוקפות השנים לומדים השניים להכיר זה את זה ולהפוך לחברים טובים מאוד. איזה כיף שיהודונים וכושים יכולים להסתדר כל כך טוב.

אבל ציניות בצד, ל"הנהג של מיס דייזי", על אף שמבחינת המבע הקולנועי שלו הוא לא יותר מסרט טלוויזיה נעים לצפייה, כן יש חשיבות בנוגע לייצוג מיעוטים. למשל, זהו זוכה האוסקר הראשון מאז "כחום הלילה", 22 שנים לפני כן, שעוסק בדמות ראשית של אפרו-אמריקאי, והסרט הראשון מאז "מרכבות האש" מ-1981 שמציב במרכזו דמות שהיהדות שלה הוא חלק אינטגרלי לעלילה. הבעיה היא שהסרט הזה כל כך מתנחמד ומתחנף, שהוא מרגיש בעיקר כמו תוצאה של רגשי אשם קתולים לבנים, שנורא רוצים להראות שהיהודים והשחורים הם "אנשים כמו כולם" ובסופו של דבר יוצאים בתחושה מאוד טובה מהסרט, כי הרי אין אנטישמיות וגזענות אמיתית בעולם. הנה, תראו הוכחה – הצבענו בעדם לאוסקר.
אני מאמין שהזכייה שלו בפרס הסרט היא תוצר של זה, שהאקדמיה העניקה לו את הכבוד הגדול ביותר שיש לה לתת כי זה גרם לה להרגיש מתקדמת ונאורה אבל בתנאים שלה. זה בעיקר יוצא עקום, כי הסרט הכי טוב שעסק בנושא של גזענות באותה שנה, או בכל שנה לצורך העניין, היה "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, שהצליח לקבל בדוחק שתי מועמדויות לפרס התסריט המקורי ושחקן המשנה, והפסיד את שניהם. המעשייה הניו יורקית הדחוסה של לי הייתה ללא ספק נשכנית וחצופה מדי בשביל שכל האקדמיה תוכל לעמוד מאחוריה, ועל כן גרסת הגבינה הלבנה שלוש אחוז שלה זכתה במקומו.

זה הופך את "הנהג של מיס דייזי" לסיפור גזענות למתחילים, ובהקשר הזה בולטת סצנה אחת בעייתית ומוזרה נורא איפשהו לקראת תום השעה הראשונה, בו דייזי והנהג שלה הואק, נוסעים לאלבמה ונעצרים על ידי זוג שוטרים לבנים ודרומיים בפטרול. זו סצנה שהתפקיד שלה נורא ברור ונורא מתוסרט – להראות שהגזענות כן קיימת ושאכן יש איום בשוליה של אמריקה על הקידמה והסבלנות, אבל הרגע הזה כל כך נטול עוקץ או מתח, שהוא מרגיש כמו הזדמנות שפוספסה. הסרט כל הזמן נראה שמפחד להגיד משהו לא נוח על החברה האמריקאית ורק עובד כל הזמן על ליטופים וחיוכים. לכן, בסופו של דבר, הרגעים הטובים והזכורים בסרט הם בהחלט לא אלו שעוסקים בנושאים "החשובים", אלא דווקא הרגעים האנושיים והספציפיים יותר, אלו שעוקבים אחרי הדינמיקה של דייזי והואק.

ההצלחה העיקרית, ויש שיגידו היחידה, של הסרט, היא הופעותיהם של ג'סיקה טנדי בתפקיד דייזי, מורגן פרימן בתפקיד הואק הנהג, ודן אקרויד כבנה היחיד של דייזי. הם שלושתם היו מועמדים על הופעותיהם.
בקרדיטים שפותחים את הסרט שמו של מורגן פרימן, אז בן 52, מקדים את שאר הצוות, מה שמציב אותו כשחקן המרכזי ביותר מבחינת היחס של ההפקה. פרימן כבר היה שחקן טלוויזיה וקולנוע עסוק מאז תחילת שנות השמונים, אבל בעיקר בהופעות משנה. בשנת 1987 היה מועמד לראשונה לפרס האוסקר כסרסור המרושע ב"חוכמת רחוב", ושנתיים לאחר מכן חזר לאוסקר עם "הנהג של מיס דייזי", הפעם בקטגוריה הראשית. באותה שנה כיכב גם בסרט תקופתי אחר העוסק בנושא הגזע, סרט המלחמה "גלורי", שהעניק לדנזל וושינגטון את האוסקר הראשון שלו. פרימן הפך להיות מאז אחד השחקנים האהובים ביותר, ואולי הקול הכי מפורסם בקולנוע. הוא היה מועמד שוב בשנת 1994 כשחקן ראשי על "חומות של תקווה", זכה עשור לאחר מכן בזכות "מיליון דולר בייבי", וחזר שוב ב-2009 הפעם כלא פחות מאשר נלסון מנדלה, בביוגרפיה הקולנועית המביכה של קלינט איסטווד, "אינביקטוס". פרימן כיכב בלא פחות משלושה זוכי פרס הסרט הטוב ביותר ("הנהג של מיס דייזי", "בלתי נסלח" ו"מיליון דולר בייבי") ובפילמוגרפיה הבלתי נגמרת שלו אפשר גם למצוא את "שבעה חטאים", טרילוגיית "האביר האפל", "רובין הוד: נסיך הגנבים", "ברוס הגדול מכולם" ושיתופי פעולה נוספים עם ברוס ברספורד כמו "החוזה" ו"סיכון כפול" הזניחים.
ב"הנהג של מיס דייזי" פרימן בהחלט הרוויח את השבחים ואת המועמדות, אם כי באמת שהתסריט מכריח אותו להיות חביב וצחקקן כל הזמן, וגם ברגעים בהם הוא עומד מול המעסיקה שלו ודורש כבוד ויחס אנושי, הסרט מתחמק כהרגלו מלהיות אינטנסיבי באיזושהי רמה ולכן דמותו עוברת כנעימה מדי, מה שמעט פוגם במורכבות שלה. ועדיין, פרימן יוצא מזה מעולה.

1994, השנה שהפכה את מורגן פרימן לשחקן השחור השני שהיה מועמד פעמיים לפרס השחקן הראשי (אחרי סידני פואטייה) ושלוש פעמים באופן כללי (אחרי דנזל וושינגטון), היא גם השנה בה הלכה לעולמה ג'סיקה טנדי, שזכייתה על "הנהג של מיס דייזי" בגיל 80 הפכה אותה לשחקנית המבוגרת ביותר שזכתה באוסקר, תואר שהיא עדיין מחזיקה לעצמה עד היום. יותר מכך, על אף שהתחילה לשחק בתחילת שנות העשרים שלה, טנדי נאלצה לחכות עד הגיל המופלג הזה כדי להתקבל לראשונה למועדון האוסקר. היא תחזור אליו שוב שנתיים לאחר מכן כמועמדת משנה ב"עגבניות ירוקות מטוגנות". סרטה האחרון יהיה "לא פראייר של אף אחד" לצדם של פול ניומן וברוס וויליס. סרטים בולטים אחרים בהשתתפותה היו "הציפורים" של היצ'קוק ו"קוקון".
קל להסתכל על זכייתה של טנדי בשנת 1989 כמין פרס מפעל חיים מטעם האקדמיה, אבל דווקא במקרה שלה אני לא חושב שזה המצב. קודם כל ככלל אצבע, האוסקר מאוד אוהב לתת מועמדויות מאוחרות לשחקנים אבל לא ממהר להעניק להם את הפסלון (ע"ע גלוריה סטוארט, רובי די, סילבסטר סטאלון, פיטר או'טול, עמנואל ריבה, ברוס דרן ועוד), ובנוסף לזה, טנדי באמת מצוינת בסרט עליו זכתה, ופתחה פער די גדול מהמתחרות שלה באותה שנה.
מועמד המשחק השלישי מהסרט, הקומיקאי דן אקרויד שעד אז היה בעיקר מוכר מהתכנית "סאטרדיי נייט לייב" ומקומדיות פרועות יחסית כדוגמת "מכסחי השדים", "האחים בלוז" ו"משנה מקום משנה מזל", הוכיח שהוא גם שחקן דרמטי מעולה. אני לא בטוח כמה אנשים זוכרים שאקרויד אשכרה היה מועמד לאוסקר (זאת הייתה מועמדותו היחידה), אבל הוא הרוויח את מקומו בקטגוריה ביושר רב. האמת היא שגם אחת ההברקות הבודדות של ברוס ברספורד כבמאי הסרט הזה, קשורה באופן ישיר לדמותו של אקרויד – במהלך הסרט אין כותרות המבשרות לנו בדיוק באיזו שנה אנחנו נמצאים, והאינדיקציה היחידה לזמן החולף היא על פי מצב ההתקרחות של דמותו של אקרויד, ועלייתו במשקל. זו יופי של דרך ויזואלית ומשעשעת לתת לצופים להבין לבדם שאנחנו כבר לא באותה נקודת הזמן של הסצנה הקודמת. העניין הזה הביא לסרט את האוסקר בקטגורית האיפור הטוב ביותר.

את "הנהג של מיס דייזי" הלחין האנס זימר, שעבד גם על זוכה השנה שעברה "איש הגשם" (התעכבתי עליו לא מעט בפרק הקודם, אז אתם מוזמנים לבדוק אם טרם קראתם) אבל הוא אחד מאנשי הצוות שדווקא לא קיבלו מועמדות על הסרט הזה. כמוהו גם הצלם הסרט פיטר ג'יימס והעורך מארק וורנר. בשנת 1989 הוא היה להצלחה קופתית נאה למדי והיה לדרמה הריווחית ביותר באותה שנה בארה"ב. הוא סיים במקום השמיני בטבלת הסרטים המרוויחים באותה שנה אחרי "מכסחי השדים 2", "בחזרה לעתיד 2", "מותק, הילדים התכווצו", "תראו מי שמדבר", "נשק קטלני 2", "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", וכמובן הסרט שלקח בלי מתחרים את המקום הראשון – "באטמן".

מעבר לאלו שהוזכרו כבר, 1989 הביאה לנו גם את "פשעים ועבירות קלות" של וודי אלן, "מצולות" של ג'יימס קאמרון, "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" של טרי גיליאם, "הנרי החמישי", "טנגו וקאש", אחד מסרטי האימה המפחידים של כל הזמנים "בית קברות לחיות", "כשהארי פגש את סאלי", "מגנוליות מפלדה", "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" שנחשב לאבן דרך בתולדות הקולנוע האמריקאי העצמאי, "דראגסטור קאובוי" והשיב את דיסני חזרה לפסגת עולם האנימציה עם "בת הים הקטנה". מחוץ לארה"ב בלטו "הטבח, הגנב, אשתו והמאהבת" של פיטר גרינוואי, "סינמה פרדיסו", והסרט שאני חושב שהוא האהוב עלי ביותר מאותה שנה – "עיר של עצבות" ההונג-קונגי של הו סיאו-סיין.
ישראל ניסתה את מזלה עם הבמאי האחרון לאותה נקודה שהכניס אותה לשערי האוסקר המוזהבים, אורי ברבש. הפעם היה הסרט "אחד משלנו", והפעם זה לא הצליח.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-62:
הסרט הטוב ביותר: ריצ'רד ולילי פין זאנוק – "הנהג של מיס דייזי"
הבימוי הטוב ביותר: אוליבר סטון – "נולד בארבעה ביולי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דניאל דיי לואיס – "כף רגלי השמאלית"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'סיקה טנדי – "הנהג של מיס דייזי"
שחקן המשנה הטוב ביותר: דנזל וושינגטון – "גלורי"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ברנדה פריקר – "כף רגלי השמאלית"
התסריט המקורי הטוב ביותר: טום שולמן – "ללכת שבי אחריו"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אלפרד יוהרי – "הנהג של מיס דייזי"
הצילום הטוב ביותר: פרדי פרנסיס – "גלורי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: פיטר יאנג – "באטמן"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: פיליס דלטון – "הנרי החמישי"
הסאונד הטוב ביותר: דונלד מיטשל, גרג רודלוף, אליוט טייסון וטוד מייטלנד – "גלורי"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: בן ברט וריצ'רד הימס – "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון"
העריכה הטובה ביותר: דיויד ברנר וג'ו האטשינג – "נולד בארבעה ביולי"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ון ברונו, דניס מורן, הויט ייטמן ודניס סקוטק – "מצולות"
השיר הטוב ביותר: אלן מינקין והווארד אשמן – "בת הים הקטנה" (בתוך הים)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: אלן מינקין – "בת הים הקטנה"
האיפור הטוב ביותר: מנליו רוצ'טי, לין בארבר וקווין הייני – "הנהג של מיס דייזי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ג'וזפה טורנטורה – "סינמה פרדיסו" (איטליה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: רוברט אפשטיין וביל קוטורי – "Common Threads: Stories from the Quilt"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: צ'רלס גוגנהיים – "הצפת ג'ונסטאון"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: כריסטוף ו-וולפגנג לאונשטיין – "איזון"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'יימס הנדרי – "ניסיון תעסוקתי"
פרס מיוחד: אקירה קוראסווה, איגודי ההנדסאים של הקולנוע
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: הווארד קוץ'

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "פלאטון" (1986)
22. "אנשים פשוטים" (1980)
23. "כחום הלילה" (1967)
24. "אמדאוס" (1984)
25. "אוליבר!" (1968)
26. "רבקה" (1940)
27. "כנפיים" (1927)
28. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
29. "איש הגשם" (1988)
30. "גבירתי הנאווה" (1964)
31. "הקיסר האחרון" (1987)
32. "סיפור הפרברים" (1961)
33. "קרמר נגד קרמר" (1979)
34. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
35. "אדם לכל עת" (1966)
36. "כל אנשי המלך" (1949)
37. "סוף השבוע האבוד" (1945)
38. "גברת מיניבר" (1942)
39. "טום ג'ונס" (1963)
40. "תנאים של חיבה" (1983)
41. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
42. "העוקץ" (1973)
43. "גראנד הוטל" (1932)
44. "מרטי" (1955)
45. "ג'יג'י" (1958)
46. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
47. "המרד על הבאונטי" (1935)
48. "הדירה" (1960)
49. "גנדי" (1982)
50. "המלט" (1948)
51. "פאטון" (1970)
52. "מרכבות האש" (1981)
53. "סימארון" (1931)
54. "תהלוכה" (1933)
55. "זיגפלד הגדול" (1936)
56. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
57. "ברודווי מלודי" (1928)
58. "החיים של אמיל זולא" (1937)
59. "אמריקאי בפריז" (1951)
60. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
61. "הולך בדרכי" (1944)
62. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)