פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 58: "זיכרונות מאפריקה" (1985)
12 בדצמבר 2017 מאת אור סיגוליעכשיו כשהגענו לפרק ה-58 בפרויקט כל זוכי האוסקר של כל הזמנים, אפשר לעמעם את האורות, להוציא את היין האדום, ולדבר קצת רומנטיקה. רומנטיקה באוסקר, כלומר. ובכך אני לא מתייחס לדרך עשייה רומנטית, כלומר לסרטים עם צילומי נופים מרהיבים ומוזיקת כינורות. אני מתכוון לסרטים שעוסקים ברומנטיקה, אלו שהחלק העיקרי בעלילה שלהם סובב סביב סיפור אהבה בין שתי דמויות או יותר.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל לדעתי התפיסה הרווחת היא שהאוסקר מאוד אוהב סרטים עם עלילות רומנטיות. זה בוודאי קיבל משנה תוקף בזכות הרצף הרומנטי של אמצע שנות התשעים שהתחיל עם "פורסט גאמפ" והמשיך עם "לב אמיץ", "הפצוע האנגלי", "טיטניק" ו"שייקספיר מאוהב". אבל הרצף הזה, שהתקיים בין השנים 1994 ל-1998, הוא הפעם היחידה בתולדות הפרס שחמישה סרטים שבהם אהבה ורומנטיקה הם הדבר המרכזי המוביל את הגיבור זכו בזה אחר זה.
למעשה, אם עוברים על כל 89 זוכי פרס הסרט הטוב ביותר עד כה, מדהים כמה מעט מהם באמת עונים להגדרה הרעועה שהצבתי בפסקה הראשונה. אני יכול לספור 16. רק 16 מתוך 89 סרטים שאהבה הייתה במרכז הסיפור שלהם לקחו את הפרס הגדול: "גראנד הוטל", "זה קרה לילה אחד", "חלף עם הרוח", "רבקה", "קזבלנקה", "אמריקאי בפריז", "מרטי", "ג'יג'י", "הדירה", "סיפור הפרברים", "הרומן שלי עם אנני", ורצף הניינטיז שהוזכר. כמובן שיש מקרי ביניים שאפשר להתווכח עליהם: "כנפיים", "ברודווי מלודי", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה", "רוקי", "נער החידות ממומבאי" ו"אור ירח" (שהביס את ההימור המרכזי, והמאוד רומנטי של אותה שנה, "לה לה לנד"), אבל לתפיסתי, הרומנטיקה בהם הייתה משנית, והעלילה עצמה שמה דגש על דברים אחרים מאשר סיפור האהבה שמופיע בהם. וגם אם מוסיפים אותם למכלול זה יוצא רק 21 סרטים, סוג של רבע מההיסטוריה של האוסקר, מעידה על כך שהאקדמיה לא לגמרי הולכת שולל אחרי האהבה. למעשה, המקום הכי רומנטי של הפרס הוא כנראה קטגורית השיר הטוב ביותר, שם שירי אהבה לרוב יוצאים מנצחים.
זוכה האוסקר של 1985, "זיכרונות מאפריקה" (Out of Africa), אותו ראיתי לראשונה לקראת הפרויקט, ידוע כאחד מזוכי האוסקר הרומנטיים ביותר, וזה רק מראה כמה התפיסה הקולקטיבית שלנו משובשת. התמונה המפורסמת ממנו היא של שני השחקנים הראשיים שבו, מריל סטריפ ורוברט רדפורד, יושבים להם בסוואנה האפריקאית והפוטוגנית להפליא, הם לבדם בעולם, צעירים ומאוהבים. הסצנות המוכרות ביותר מהסרט הן זו בה קארן (סטריפ) ניצלת מלביאה בזכות הצ'ארם של דניס (רדפורד), סצנת הטיסה הזוגית, והנשיקה במסיבת ערב השנה החדשה. גם העשייה הרומנטית של הסרט בוודאי עזרה לזיכרון הקולקטיבי. הסרט משופע צילומי נוף יפייפים והמוזיקה שלו מורכבת מכל כלי המיתר שבעולם.
אז נכון, בהחלט יש פה סיפור אהבה, ונכון יש פה לא מעט החלפות מבטים רבות משמעות בין שני השחקנים הראשיים, אבל בצפייה ב"זיכרונות מאפריקה" מתגלה סרט אחר לגמרי מהציפיות איתן הגעתי אליו. לא רק שאין זה סרט אשר במרכזו סיפור אהבה בין אישה אירופאית אבודה ביבשת זרה ובין אמריקאי שיסחף אותה, אלא מדובר באחד מהסרטים הפמיניסטיים ביותר שזכו באוסקר.
אז נכון, קארן ניצלת מחיה טורפת בזכות דניס, ונכון שהיא מתאהבת בו עד מעל לאוזניים. אבל אתם יודעים אילו עוד דברים עושה קארן במהלך שני העשורים בהם מתרחש הסרט? לקראת מלחמת העולם השנייה (סרטים המנשבים בהם רוחות מלחמה עוקפים את הסרטים בהם נושבות רוחות התאהבות די בקלות כשזה מגיע לאוסקר) היא עוזבת את הנוחות של ביתה לטובת הרפתקה ביבשת זרה, היא נאלצת לעשות בעצמה החלטות עסקיות כי בעלה לא נורא בעניין, עומדת איתנה מול בירוקרטיה גברית, יוצאת למסעות מסוכנים בשטחי פרא כדי להביא אספקה לחיילים, מתעקשת לדאוג למקומיים שאדמותיהם נגזלות מהן על ידי בני התרבות שלה, מצליחה להקים עסק משגשג כנגד כל הסיכויים, ובונה לעצמה חיים עצמאים במקום שבו היא לא אמורה לשרוד יותר מיום אחד.
על זה הסיפור של "זיכרונות מאפריקה" – על אישה דנית שעושה את הבלתי יאומן באפריקה, בלי עזרה של אף אחד. למעשה, הגברים רק מפריעים לה. אם צריך הוכחה נוספת פשוט אפשר לבדוק את הקשר בין הסצנה המוקדמת בסרט, בה קארן מגיעה לאפריקה ונזרקת בבושת פנים ממועדון הגברים שאליו נכנסה בטעות כדי לחפש את בעלה, עד הסצנה לקראת הסוף בו מזמינים אותה פנימה כאישה הראשונה שתלגום וויסקי בתוך הקבוצה הגברית הסגורה – כי היא הוכיחה את עצמה כשווה להם. היא הפסידה את כל הונה, אבל הרוויחה את הכבוד שמעולם לא היה לה. זה התהליך שניצב במרכז הסרט.
יותר מכך, במהלך הצפייה עקבתי אחרי המוטיב הרומנטי כי הבנתי שיש פה משהו אחר שלא ציפיתי לו. התוצאות די הפתיעו אותי, כי אמנם יש מתח רומנטי בין קארן הנשואה לדניס הרווק הנצחי (בכל זאת, מדובר ברוברט רדפורד. להתאהב בו זה רק אנושי), אבל הרומן שלהם מעביר להילוך שני רק שעה ורבע לתוך הסרט, וגם אז הוא לא מקבל את מירב תשומת הלב. בהמשך יגיעו סצנות רבות המתייחסות לסיפור האהבה שלהם, אבל הן רק חלק ממארג. לא רק זה, בעיני החלקים הרומנטיים הם הפחות מוצלחים בסרט הזה, שבאופן כללי מאוד הפתיע אותי לטובה. דניס, שלא רק שהוא פחות מאופיין מהדמות של קארן, הוא בכלל משני בסיפור. בגלל זה גם נדהמתי מכך שרדפורד מופיע לפני סטריפ בכתוביות הפתיחה. זה הרגיש כמו איזשהו סעיף חוזי של רדפורד הרבה יותר מאשר הסדר הנכון של חשיבות השחקנים בסרט.
בשנת 1985 "זיכרונות מאפריקה" ניצח את "צבע הארגמן", "נשיקת אשת העכביש", "הכבוד של פריצי" ו"העד" (אמנם ראיתי את כולם, אבל אני חייב להודות שאת "העד" ראיתי לפני יותר מדי זמן בשביל לבחור את הפייבוריט שלי). כמו כמעט בכל אחד מטקסי האוסקר של שנות השמונים, הסרטים הטובים ביותר בכלל לא התקרבו לקטגוריה הראשית, אבל בתוך גבולות הגזרה המצומצמים האלו, אני שמחתי לגלות שהזוכה ה-58 הוא סרט ממש טוב. כמובן שהוא לא זקוק לכל השעתיים וחצי שלו, אבל גם ברמת העשייה של הסרט, הצילום, המוזיקה והעיצוב, וגם ברמת הסיפור, מדובר בסרט שרובו המכריע סוחף ואפילו מרגש. כאמור, אני מצאתי את 35 האחוזים הרומנטיים שמרכיבים את הסרט כפחות מוצלחים בו, בעיקר כי הדמות של דניס לא קיבלה טיפול תסריטאי מעניין במיוחד, אבל בכל מה שקשור לקורותיה של קארן, הבנתי שאני נהנה הרבה יותר ממה שחשבתי שיקרה.
"זיכרונות מאפריקה" הוא לא אחד הסרטים הגדולים ביותר מבין זוכי האוסקר, אבל הוא בהחלט אחת ההפתעות הנעימות יותר של הפרויקט. בתחילתו אפילו חששתי שזה בדרכו להיות עוד סרט על אדם מערבי ולבן שמגיע לאיזור נחשל של שחורים ושם מציל אותם מעצמם, אבל שמחתי לגלות שהסרט מתייחס לעניין הקולוניאליזם בצורה יותר מורכבת ממה שנדמה בהתחלה. הדמות של דניס היא זו שמציגה את הקונטרה (מדהים כמה הדמות הזו פונקציונלית), וטוענת שלא בהכרח צריך ללמד את המקומיים קרוא-וכתוב או לכפות עליהם את דרך החיים המערבית. הסרט לא עונה על השאלות האלה, אלא רק מציג אותן, שזה גם ממש בסדר גמור.
את הסרט כתב קורט לודטקה (כך נראה לי שכותבים את שמו), שחתום רק על עוד שני תסריטים נוספים: "ללא כוונת זדון" ו"אהבה מקרית", כולם של סידני פולק, הבמאי של הסרט הנוכחי. פולק היה בן 51 כשביים את זוכה האוסקר היחיד שלו (הוא גם זכה בפרס הבימוי), ומאחוריו כבר קריירה ארוכה כבמאי וכשחקן. מועמדותו הראשונה הייתה בשנת 1969 בזכות מה שאני חושב שהוא סרטו הטוב ביותר, "הם יורים גם בסוסים". הוא היה מועמד כבמאי, אך הסרט עצמו לא היה מועמד לפרס הגדול. 13 שנים לאחר מכן חזר לאוסקר עם מועמדות כפולה על הפקת ובימוי "טוטסי". לאחר "זיכרונות מאפריקה", פולק היה מועמד לאוסקר פעמיים נוספות, אבל כמפיק, עם "מייקל קלייטון" ו"נער קריאה", מועמדות שהוענקה לו לאחר מותו מוקדם יותר באותה שנה.
בשנים שלאחר "זיכרונות מאפריקה" פולק המשיך להיות מפיק מכובד ("מרגרט", "בחזרה לקולד מאונטיין") ושחקן לעת מצוא ("עיניים עצומות לרווחה", "בעלים ונשים"), אבל סרטיו כבמאי פחות הצליחו, להוציא את "הפירמה" בשנת 1993. שני סרטיו האחרונים, "מזימות זרות" ו"אהבה מקרית" היו חלשים במיוחד.
את שני הכוכבים של "זיכרונות מאפריקה" פגשנו בפרויקט הזה מספר פעמים עד כה. על רוברט רדפורד דיברנו כאשר זכה הסרט בכיכובו "העוקץ" (שהביא גם למועמדות המשחק היחידה שלו) וכאשר ניצח כבמאי של "אנשים פשוטים", חמש שנים לפני הסרט הנוכחי. ב"זיכרונות מאפריקה", בו הדמיון הפיזי בינו ובין בראד פיט מגיע לשיא, רוברט נשען בעיקר על הכריזמה והיופי שלו, בעיקר כי הדמות שלו לא לגמרי מפותחת ולא יותר מאשר מייצגת עולם מסעיר ושונה מזה שהגיעה קארן. קשה לומר שאני מתלונן על זה. הנוכחות הקולנועית של רדפורד, אז כמו היום, היא משהו שתמיד צריך לברך עליו.
גם מריל סטריפ הוזכרה כבר פעמיים בפרויקט. לראשונה כשהשתתפה בזוכה האוסקר של 1978 "צייד הצבאים" ושנה לאחר מכן עם "קרמר נגד קרמר" עליו גם זכתה. ההבדל הוא שבשני הסרטים האלו סטריפ הייתה שחקנית משנה, והפעם הסרט סובב כולו סביבה. נכון לעכשיו, "זיכרונות מאפריקה" הוא הסרט האחרון עם סטריפ (או עם רדפורד) שזכה בפרס הסרט, אם כי זה עלול להשתנות ממש בחודשים הקרובים בזכות "העיתון" של ספילברג.
דמותה של קארן היא אחד מהתפקידים הכי מאפיינים של סטריפ – כלומר, כזה שנשען בעיקר על תלבושות ומבטא. בהקשר הזה אני חייב להעלות איזושהי הסתייגות מהופעתה פה. אני לא מומחה למבטאים, והאוזן שלי איננה החדה בעולם, אבל משהו נשמע לא כל כך עקבי במבטא הדני של סטריפ. היא עדיין יכולה להעביר קשת של רגשות במבט אחד ולברוא דמות מרתקת שקל לאהוב, אבל לא הרגשתי עקביות גדולה במבטא שלה. אבל אולי אני טועה.
סטריפ הייתה, כמובן, מועמדת על הופעתה פה בפעם השישית מאז זו הראשונה שלה ב-1978. כיום היא כבר שילשה את המספר הזה. שחקן נוסף שזכה להיכלל ברשימת המועמדים מתוך הסרט הוא קלאוס מריה ברנדאוור, בתפקיד בעלה המזניח של קארן. אני חייב להודות שמדובר במועמדות תמוהה למדי, כי לא הבנתי מה הוא עשה שם שהיה יוצא דופן או אפילו זכיר. לא בטוח איך הוא עקף שחקנים כמו דני גלובר ב"הצבע ארגמן" או אריק סטולץ ב"מסכה", אם כי ייתכן ששניהם קיבלו קמפיין של שחקנים ראשיים.
"זיכרונות מאפריקה" אולי זכה בפרס הסרט (ובשבעה אוסקרים באופן כללי), אבל ההיסטוריה העדיפה רבים אחרים על פניו. סתם בשביל לשחק בנדמה לי, אם 1985 הייתה עולה לשיח אוסקרי היום, חמשת הסרטים המועמדים היו ודאי "העד", "ברזיל" של טרי גיליאם, "שושנת קהיר הסגולה", "ראן" של קוראסווה וכמובן "בחזרה לעתיד". אם אני הייתי צריך לבחור חמישייה הייתי ללא ספק בוחר את "ראן" ו"ברזיל", אבל גם את "מועדון ארוחת הבוקר", "רציחות פשוטות" שהציג לנו את האחים כהן לראשונה, ו"צא וראה".
סרטים אחרים מאותה שנה היו "כיפת הרעם" (החלק השלישי, והמצטיין ביותר לדעתי של טרילוגיית "מקס הזועם" טרום "כביש הזעם"), "מסכה" שהעניק לשר את פרס השחקנית בקאן, "קומנדו", "מכבסה יפייפיה שלי", "סילברדו", "Re-Animator", "אגדה", "ליידי נץ" הבלתי צפי, "הגוניס", "רמז – הסרט", "יום המתים" של רומרו, "שגעון של לילה" מבית מדרשו של סקורסזי, וסרט הביכורים של גאס ואן סנט "לילה רע".
"עד קצה הלילה" של איתן גרין ייצג את ישראל באוסקר של אותה שנה, אך ללא הצלחה.
רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-58:
הסרט הטוב ביותר: סידני פולק – "זיכרונות מאפריקה"
הבימוי הטוב ביותר: סידני פולק – "זיכרונות מאפריקה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: וויליאם הארט – "נשיקת אשת העכביש"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: ג'רלדין פייג' – "מסע לבאונטיפול"
שחקן המשנה הטוב ביותר: דון אמיצ'י – "קוקון"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: אנג'ליקה יוסטון – "הכבוד של פריצי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ארל וואלאס, וויליאם קלי ופאמלה וואלאס – "העד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: קורט לודטקה – "זיכרונות מאפריקה"
הצילום הטוב ביותר: דיויד ווטקין – "זיכרונות מאפריקה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: סטיבן גריימס וג'וזי מקאווין – "זיכרונות מאפריקה"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: אמי וואדה – "ראן"
העריכה הטובה ביותר: תום נובל – "העד"
האיפור הטוב ביותר: מייקל ווסטמור וזולטן אלק – "מסכה"
השיר הטוב ביותר: ליונל ריצ'י – "לילות לבנים" (תאמרי אתה תאמרי אני)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'ון בארי – "זיכרונות מאפריקה"
הסאונד הטוב ביותר: כריס ג'קינס, גארי אלכסנדר, לארי סטנסוולד ופיטר האנדורף – "זיכרונות מאפריקה"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: צ'רלס קמפבל ורוברט רוטלדג' – "בחזרה לעתיד"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: קן רלסטון, ראלף מקווארי, סקוט פרר ודיויד ברי – "קוקון"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: לואיז פואנזו – "הגרסה הרשמית" (ארגנטינה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: מריה פלוריו ו-ויקטוריה מאד – "קשת שבורה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: דיויד גודמן – "עד מלחמה: דוקטור צ'רלי קלמנטס"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: סיליה ואן דיק – "אנה ובלה"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ג'פרי בראון וכריס פלצר – "המסע של מולי"
פרס מיוחד: פול ניומן, אלכס נורת'
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: צ'רלס באדי רוג'רס
הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "הכל אודות חווה" (1950)
4. "לורנס איש ערב" (1962)
5. "הסנדק 2" (1974)
6. "חופי הכרך" (1954)
7. "במערב אין כל חדש" (1930)
8. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
9. "קן הקוקיה" (1975)
10. "זה קרה לילה אחד" (1934)
11. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
12. "חלף עם הרוח" (1939)
13. "קזבלנקה" (1943)
14. "קאובוי של חצות" (1969)
15. "הקשר הצרפתי" (1971)
16. "מה יפית עמק נוי" (1941)
17. "צלילי המוסיקה" (1965)
18. "בן-חור" (1959)
19. "מעתה ועד עולם" (1953)
20. "רוקי" (1976)
21. "אנשים פשוטים" (1980)
22. "כחום הלילה" (1967)
23. "אמדאוס" (1984)
24. "אוליבר!" (1968)
25. "רבקה" (1940)
26. "כנפיים" (1927)
27. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
28. "גבירתי הנאווה" (1964)
29. "סיפור הפרברים" (1961)
30. "קרמר נגד קרמר" (1979)
31. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
32. "אדם לכל עת" (1966)
33. "כל אנשי המלך" (1949)
34. "סוף השבוע האבוד" (1945)
35. "גברת מיניבר" (1942)
36. "טום ג'ונס" (1963)
37. "תנאים של חיבה" (1983)
38. "העוקץ" (1973)
39. "גראנד הוטל" (1932)
40. "מרטי" (1955)
41. "ג'יג'י" (1958)
42. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
43. "המרד על הבאונטי" (1935)
44. "הדירה" (1960)
45. "גנדי" (1982)
46. "המלט" (1948)
47. "פאטון" (1970)
48. "מרכבות האש" (1981)
49. "סימארון" (1931)
50. "תהלוכה" (1933)
51. "זיגפלד הגדול" (1936)
52. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
53. "ברודווי מלודי" (1928)
54. "החיים של אמיל זולא" (1937)
55. "אמריקאי בפריז" (1951)
56. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
57. "הולך בדרכי" (1944)
58. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
תגובות אחרונות