• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: הדיווח הערבי-ישראלי
  • פסטיבל חיפה 2021: אור חוזר לדיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח רביעי והפעם של עופר
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

״ראן״ (Ran), סקירה לקלאסיקה של אקירה קורוסאווה בעקבות "קולנוע בין השורות"

31 בינואר 2021 מאת עופר ליברגל

דומה כי המועד בו נוכל שוב לצפות בסרטים בבתי הקולנוע מתרחק עוד יותר בכל פעם שנדמה לנו שהוא מתקרב. אולם הסינמטקים השונים עדיין מציעים לא מעט דברים משובחים במתכונת של צפייה ביתית שתהיה אלטרנטיבה איכותית לשירותי הסטרימינג. הפעם אתן את הדגש למסגרת המתקיימת השבוע (בין 31 לינואר ל-6 בפברואר) בסינמטק חולון, הנקראת "הבמה הקלאסית בעדשה מודרנית". היא כוללת עיבודים לא ממש ישירים למחזות קלאסיים, כאשר העלילה מולבשת בסביבה שונה תוך שינויים רבים. זהו סוג של תת-סעיף בתוך המסגרת "קולנוע בין השורות" לקולנוע וספרות שהסינמטק מציג. למען הגילוי הנאות, נשוב ונציין הסינמטק הוא מקום העבודה של אור סיגולי שכותב באתר הזה.

מבין הסרטים המוצעים השבוע כתבנו בעבר על "להרוג אייל קדוש" ו"קיסר חייב למות", ולכן מה שנותר זה רק לכתוב על היצירה הגדולה של אקירה קורוסאווה, "ראן" (Ran). זהו הסרט השלישי שהבמאי היפני הגדול עשה כעיבוד לשייקספיר, אחרי שהפך את "מקבת" ל"כס הדמים" ואת המלט ל"הרעים ישנים היטב". שני העיבודים הללו ערכו מספר שינויים בטקסט המקורי מעבר להעברת העלילה מאירופה ליפן בתקופות שונות, אולם "ראן" הוא העיבוד הרופף ביותר לשייקספיר. למעשה, אפשר להגיד כי פרט לחלק הראשון ולחלק המסיים, הסרט נודד למקורות השפעה אחרים, גם בספרות וגם בהיסטוריה. יחד עם זאת, מדובר בעיבוד מרהיב המחבר בין הנושאים של שייקספיר לבין נושאים אחרים אשר העסיקו את קורוסאווה לאורך כל הקריירה, ומגיעים בסרט זה לרמה חדשה של השקעה בהפקה ושל שאיפה לגדולה.

"ראן" אינו הסרט של קורוסאווה שאני הכי אוהב (התואר הזה שייך ל"איקירו") והוא גם לא הסרט הכי משפיע של קורוסאווה (זה כנראה "שבעת הסמוראים", או אולי "ראשומון"). אבל יכול להיות שהוא הסרט הכי גדול של הבמאי, מבחינת רוחב היריעה של הסיפור, השילוב של אלמנטים שונים שחזרו בגוף העבודה של הבמאי ובסרט זה מגיעים לכדי מיצוי, וגם בשילוב בין התקופות השונות. זהו הסרט האפי האחרון של קורוסאווה מבחינת החזרה לימי הביניים ביפן (למדקדקים, הוא שאב השראה ממצביא מתקופת סנגוקו) וכמות גדולה של ניצבים בסצנות קרב המוניות ומרהיבות. זהו גם הסרט שמתחיל מחזור של ארבעה סרטים בהם קורוסאווה סוג של מסכם את הקריירה שלו. כל אחד מהם נעשה בידיעה כי הוא עשוי להיות הסרט האחרון של הבמאי שפרץ את הדרך להצלחה של קולנוע יפני במערב, וגם עיצב מחדש לתקופה מסוימת את הדרך בה מביימים סצנות פעולה וההשפעה שלו ניכרת עד היום. למעשה, הסרט הזה מציג את קורוסאווה במיטבו בבימוי סצנות קרב, אבל גם מעמת את הקהל עם ההנאה ממחזות של אלימות ונותן דגש על ההשלכות המתמשכות של האקטים האלימים והאסתטיקה שלהם. הדיון של הסרט בהשלכות של האלימות קיים גם ברמה של הנראטיב וגם בטכניקה בה משתמש הבמאי לאורך הסרט הלא הקצר הזה (כשעתיים וחצי).

האירוע הפותח את הסרט הוא זה שקרוב יותר מכל ל"המלך ליר". השליט הוותיק הידטורה הפך להיות מלך על הטריטוריה בה מתרחשת העלילה, אחרי שלחם במשך כל חייו ונהג באכזריות כלפי אויביו. כעת, בהגיעו לגיל 70 הוא רוצה לנוח בשלווה בשנותיו האחרונות ולכן הוא מחליט לחלק, בעודו בחיים, את שלוש הטירות שלו בין שלושת ילדיו. בנו הבכור, טארו, מיועד לשלוט ולקבל את הטירה הבכירה ושני אחיו, ג'ירו וסאבורו, יקבלו את שתי הטירות הנותרות. כל עוד הם יהיו מאוחדים, הם יביסו את האויבים. הידטורה עצמו ימשיך לשמור על מעמד מסוים כראש משפחה והצבא האישי המלווה אותו לא מתפזר, כאשר לכל אחד מן הבנים יש צבא משלו וניתן להבחין בניהם בנקל בגלל צבע יסוד שמוצמד לכל אח ולכל צבא.

בעוד שני האחים הבכורים מקבלים ומודים לאב על חלוקת הירושה, הבן הצעיר מבקר את האב על ההחלטה ולועג לו, תוך שהוא מציין כי הבנים ירשו מן האב את הטבע האלים וכי ממלכה שהושגה באלימות לא תעבור בקלות למצב של שלווה. כתוצאה מכך, סאבורו מאבד את חלקו בירושה והאב נותר לנוע בין שני בניו הבכורים, אך מהר מאוד יגלה כי הם רוחשים לו פחות כבוד משנדמה לו, בעודם מחפשים עוד כוח, כל אחד מסיבתו. סיבה נוספת לכישלון הם האנשים ובעיקר הנשים שנותרו מאחור עם כל ההרס שהותיר הידטורה במהלך השנים. שני בניו שירשו בסופו של דבר טירות נשואים לנשים שכל משפחתן נרצחה בידיו והן מגיבות כלפיו בצורה שונה. הדבר נכון בעיקר לגבי דמותה של קאידה, אשתו של טארו וספק הגיבורה הראשית ביצירה לצד הידטורה. אם השלד הכללי של העלילה מקביל ל"המלך ליר", קאידה היא דמות שמזכירה בצורה גלויה דווקא את ליידי מקבת – היא רוצה לנקום ולהשיב לעצמה כח שנגזל מאביה.

זוהי נקודת המוצא לסרט ומכאן יש הרבה תפניות בעלילה, רובן קשורות יותר לאגדות יפניות מאשר לשייקספיר, אם כי אלמנטים מ"המלך ליר" חוזרים בשלבים מסוימים. לאורך כל הקריירה, הקולנוע של קורוסאווה נדד בין השפעות של תרבות המערב לבין קשר למורשת היפנית והדבר בולט במיוחד בסרט זה. לא רק בגלל שהוא משלב בין מחזה אנגלי להיסטוריה יפנית (את זה הבמאי כבר עשה בדרכים שונות בעבר), אלא גם בדרכי המבע. המוזיקה של המלחין טורו טקמיצו (מלחין מוערך ומשתף פעולה ותיק של קורוסאווה) משלבת בין כלים יפנים מסורתיים לכלים מערביים וללחנים המנסים לחכות את הסגנון של גוסטב מאהלר.

כמו בסרטים אחרים של קורוסאווה, כלי הנשק בהם נעשה שימוש במהלך הסרט נמצאים על סף של שינוי טכנולוגי. לצד שימוש בחצים כאמצעי לחימה, גם רובים משחקים תפקיד. התוצאה היא סרט שהוא גם היסטורי וגם הערה על-זמנית על אלימות ככוח שעוזר להשיג עוצמה, אבל גם מנתק בין האדם לבין עצמו. בסופו של דבר הוא מותיר אותו ללא כיוון בחיים, כאשר עיוורון הופך למוטיב בולט בסרט. התרגום המילולי של כותרת הסרט הוא "כאוס", והסרט מתאר את הכאוס שנוצר בממלכה שנראית מאוחדת בתחילה, אולם למעשה הייתה שרויה בכאוס כל הזמן. השליטה מושגת דרך קרבות גם בתוך המשפחה, לפני התקופה המתוארת בסרט ובמהלכו. בסרט בן שעתיים וחצי, צריך לחכות להערכתי בערך שעתיים עד שמקבלים סצנה כנה של אהבה ודאגה לאחר בתוך המשפחה. אם כי גם בדרך לשם, מול האלימות של רוב הדמויות הראשיות, גם מחילה כבחירה ערכית שבה ועולה בסרט במספר אופנים.

בסופו של דבר, מה שהופך את הסרט לכזה ששורד את מבחן הזמן הוא לא נושאי העיסוק, אלא הדרך בה הם חוברים לשליטה בטכניקה. קורוסאווה עורך בין העלילה לבין מבט על השמיים ומזג האוויר שלפתע משחק תפקיד, כאשר בסצנת הקרב הגדולה הראשונה, שעה לתוך הסרט, ערפל הופך לנוכחות מרכזית. באותה סצנה, קורוסאווה משתיק לחלוטין את הפסקול הדיאגטי לטובת מוזיקה המקנה מימד של קינה פואטית לחזיון האלימות עתיר הניצבים שבורא הבמאי בצורה מרהיבה וקלה להבנה. המוזיקה הזו נקטעת ברגע מפתח בו משתנה הכיוון של הקרב וגם אופי האלימות מכזה הכולל בעיקר הרג של חיילים לפגיעה של ממש בגיבורי הסרט.

בחירה זו מייצרת דיון ביחס של הקהל לסרטי מלחמה בכלל וקטעי פעולה בסרטי קורוסאווה בפרט. שכן, הסרט לא רק מציג את האלימות כטבע של הדמויות, אלא גם כטבע של הצופים. ההרס של הסצנה הזו משולב בטכניקות שקורוסאווה נחשב לאחד מן המבשרים שלהן בקולנוע, כמו הילוך איטי בקטעי קרב, המונים או קטנים. בין הסרטים הראשונים בהם קורוסאווה ביים בסגנון זה לבין "ראן" הוליווד אימצה במידה רבה את הטכניקה שלו לבימוי קרבות. על ידי הפרדת המוזיקה מחזיון המלחמה המוקפד שהוא ברא, קורוסאווה במידה רבה מפרק את הקולנוע שלו לגורמים שונים ומראה מה כל אחד מהם אמור להביע בנפרד: מצד אחד מוזיקה המביעה תחושה של עצב וביקורת על המתרחש, מצד אחר שטף של אלימות והרס. ובין שניהם, הנאה מיכולת העריכה המופלאה והברק החזותי שנובע מהעימות בין צבעי היסוד, הערפל המלווה את הסצנה והחצים המהווים יסוד נע לכל אורכה.

לדעתי, בסצנת הקרב הגדולה השנייה של הסרט, קורוסאווה יצר חזיון מרהיב אף יותר. הוא עשה זאת בכך שהוא שילב בתוכה את הלב הרגשי של הסרט, אשר נגלה פתאום באופן לא צפוי אך כזה המשיב גם את שייקספיר ליצירה. ולא בהכרח רק דרך המחזות שציינתי ככאלו שהשפיעו על סרט זה. לא אחשוף את פרטי העלילה, רק אגיד שאחרי כל הסרט המרהיב, את הסצנה שהיא תמצית הסרט מביים קורוסאווה על רקע בוץ בלבד, בעוד המצלמה לא זזה והשחקנים נותרים בסוג של מדיום שוט. בלי תצלום תקריב שילכוד את הפנים שלהם ברגע השיחה שיכולה להיות בסיס לנאום אוסקר בכל סרט אחר. הקרב הגדול מוכרע בחלקו מחוץ לפריים (אם כי ניתנו רמזים לגבי מה שכבר התרחש בו) ואחרי סרט שלם של צבעי יסוד בלבוש הצבאי וצמחיה המכסה את האדמה, קורוסאווה מפשיט את הקולנוע לאלמנטים הבסיסים ביותר. בעוד שוטים רבים בסרט הם קצרים ומהירים, ברגע השיא הוא מוותר על השימוש בעריכה ונותן לעלילה לדבר ולקהל לעכל את שאירע, דרך כאב כן של דמויות שלפחות אחת מהן נחשפה לאורך הסרט כאכזרית מאוד בעבר ובהווה. הרגע הפשוט הזה הוא לא סוף הסרט, שגם חוזר לדמויות אחרות הצריכות להתמודד עם הכישלונות שלהן, או חמור יותר – עם הצלחת השאיפות שלהן.

"ראן" הוא סרט מלחמה אפי וגם סרט משפחתי מצומצם, בדרכו. הגיבורים שלו לא סימפטיים והוא מונע בידי כאוס, יצר נקם, קנאה ודחף לשלוט וללעוג לאחר גם בניגוד להיגיון. יחד עם זאת, איכשהו הוא מרגיש כמו סרט שמלא ברגעים של חמלה. החמלה הזו מובעת גם דרך פילוסופיה בודהיסטית, המהווה גוון רוחני שחלק מן הדמויות הודפות. הסרט מעמת בינו לבין המציאות שכוללת מוות ובגידות, אבל העימות הזה לא מסתיים בתבוסה של האלמנטים הרוחניים בסרט. שכן, כפי שכבר ציינתי, הסרט כולל הרבה צילומים של השמיים ותנאי מזג האוויר. הטבע הוא סוג של גיבור שהקהל כבר יודע שישרוד אחרי התקופה המתוארת. לגבי תאוות הבצע, הקהל צריך להכריע עד כמה היא עברה בין התקופות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.