• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 49: "רוקי" (1976)

30 באוקטובר 2017 מאת אור סיגולי

שנה לאחר התבוסה במלחמת ויטנאם, ניצח באוסקר סרט שהשורה התחתונה שלו היא שלא בהכרח צריך לנצח בשביל להיות ווינר. טוב, האמת שגם אני יכול להודות שההיקש הזה קל מדי, וקצת אחד-על-אחד אפילו בשביל אלו שממש מחפשים סיבות והקשרים לכל דבר שקורה, אז יכול להיות שצריך לקחת בחשבון אי אילו אחוזים של מקריות. אבל יש פה בכל זאת כמה עובדות שאי אפשר להתעלם מהן, שמעידות שמשהו השתנה ממש בתום מלחמת ויטנאם.
הזכייה של "רוקי" (Rocky) בטקס האוסקר ה-49 שברה את רצף "המידות הרעות" – שבעה זוכי אוסקר בזה אחר זה שעסקו בעולם חסר תקווה, בגברים בצד הלא נכון של המוסר, בקיום שבו המטרה מקדשת את האמצעים, והאמצעים הם ממש לא משהו להתגאות בו. והנה פתאום, ב-1976, זכה סרט טוב לב על אמריקאי טוב לב לא פחות, שמקבל הזדמנות משום מקום להוכיח את עצמו, ומשקיע את כל מה שיש בו כדי לזכות בגאולה. זה קרה, שוב, אולי במקרה, בשנה הראשונה מזה עשרים וחמש בה ארה"ב לא מעורבת רשמית בשום מלחמה, והבנים הפסיקו למות מעבר לים. יותר מכך, בשלב שבו התקיים הטקס של סרטי 1976 (במרץ 1977), ג'ימי קארטר הדמוקרטי קיבל את הבית הלבן מידיו של הנשיא המתפטר ריצ'רד ניקסון.
מה אגיד לכם? אמנם לא הסתובבתי בעולם באותה תקופה, אבל אני מניח שיחסית הייתה תחושה די נחמדה אז. וממש, כאמור בלי קשר שאפשר להוכיח אבל כבר הבנתם לאן אני הולך, סיפור הסינדרלה על המתאגרף משכונת המצוקה בפילדלפיה שמקבל הזדמנות להגשים את החלום האמריקאי, קיבל את הכתר ההוליוודי ומושב רשמי של כבוד בהיכל התהילה שלה. הוא התמודד, כמו בכל שנה, מול ארבעה סרטים. היו אלו: "נועד לתהילה", "כל אנשי הנשיא", "נהג מונית" ו"רשת שידור". שלושת האחרונים לא רק שנחשבים "איכותיים" יותר מהסרט הזוכה, אלא גם יכלו להיות המשך ישיר לרצף המידות הרעות של זוכי האוסקר של העשור. אבל לא. הוליווד אמרה שדי לה כבר. מעכשיו הם יכולים ליהנות קצת, ו"רוקי" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ובעוד שני אוסקרים מתוך עשר מועמדויות.

"רוקי" הוא אולי סיפור סינדרלה, אבל הוא ממש לא אגדה, ולכן מרגיש כמו מעבר נהדר מתקופה אחת לאחרת. עשייתו הקולנועית היא המשך ישיר של הוליווד החדשה, זו שנראתה לראשונה באוסקר בשנת 1967 והלכה ותפסה לעצמה יותר ויותר מקום. אי אפשר שלא לראות בה גם השפעות של סנוניות אחרות שהעידו על שינוי ישן יותר בהוליווד, זוכי האוסקר של 1954 ו-1955, "חופי הכרך" ו"מרטי" בהתאמה, ש"רוקי" נראה כמו שילוב של שניהם בתוך העולם הויזואלי של "הקשר הצרפתי".
הסרט, כולכם כבר יודעים אבל בואו נעשה את רשמית, הוא סיפורו של רוקי בלבואה, לוזר פילדלפי בתחתית שרשרת המזון שאולי היה יכול להיות מתאגרף גדול פעם אבל החיים לא לגמרי תמכו בו (בדומה לטרי מאלוי של "חופי הכרך"). הוא משתתף בקרבות נידחים במועדונים עלובים ומשתכר בעיקר כגובה חובות של מאפיונר מקומי. אבל לרוקי יש נשמה של ילד טוב, ואת זה רואים בחיבה שלו לחיות המחמד שבבעלותו (שני צבים ודג) ובמיוחד לזבנית בחיות החיות השכונתית, אדריאן.
אני מת לדעת כמה מכם צעקו כרגע "אדריאן!!!", בקול או בלב.
חייו של רוקי עומדים להשתנות כאשר האלוף במשקל כבד, אפולו קריד (קארל וות'רס), פטריוט אמריקאי ושחור-עור (והנה אנו חוגגים גיוון אתני), מחליט להשיג לעצמו קצת יחס תקשורתי חיובי על ידי קיום קרב על התואר עם איזשהו אזרח נטול עתיד כלשהו, כדי להוכיח שלכל אמריקאי מגיעה הזדמנות. בסצנות הראשונות עם קריד, הבודדות בסרט בהן רוקי לא נמצא, מתגלה הליבה של הסרט ותחושות הגאווה האמריקאיות עם רק קומץ קטן של אירוניה. כאשר קריד מספר למנהל שלו על הרעיון, זה משיב לו "אני אוהב את זה. זה חכם." לכך עונה קריד, "זה לא חכם. זה אמריקאי".
קריד בוחר את רוקי מתחתית רשימת המתאגרפים, כי הוא חושב שהוא הקנדידט הטוב ביותר. רוקי לוקח על עצמו את האתגר, ומנסה לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות הראשונה שקיבל בחייו.

הזוכה ה-49 נחשב לא רק לסרט הספורט הראשון שזוכה באוסקר, אחד מתוך רק שלושה מתת-הז'אנר שלקחו את הפרס הגדול (יחד "מרכבות האש" ב-1981 ו"מיליון דולר בייבי" ב-2004), אלא גם לאחד מסרטי הספורט האהובים ביותר בכל הזמנים. כל כך אהוב שהוא הרוויח בשנת יציאתו 225 מיליון דולר מתקציב של מיליון אחד בלבד, וממנו בקעו שישה המשכים, האחרון שבהם היה "קריד" ב-2016, והבא כבר בשלבי בישול. מותג ששורד ארבעים שנה זה בכלל לא משהו מובן מאליו. אבל בהקשר הזה מתגלה משהו מאוד מעניין בצפייה בסרט (לקראת הפרויקט צפיתי בו בפעם השלישית) – יחסית לסרט ספורט, ב"רוקי" אין ספורט. זה די מדהים.
הסרט אמנם נפתח בסצנת קרב איגרוף של כמה דקות, אבל לאחריה תעבור שעה תמימה עד שרוקי יתחיל להתאמן לאט לאט, שעה וחצי עד מונטאז' האימונים המפורסם, והקרב הבא (והשני בסך הכל) יגיע ממש כמה דקות ספורות לפני תומו. מתוך שעה וחמישים של סרט, הספורט תופס ב"רוקי" פחות מעשרים דקות להערכתי. אני מאמין שאלו סרטי ההמשך ששיבשו את הזיכרון הקולקטיבי של כולנו וגרמו לנו לחשוב שמדובר בסרט שהספורט הוא חלק מהותי ממנו.
אני לא כותב את זה לשלילה. רחוק מזה. אחת מהגדולות של "רוקי" היא שהדרמה בו חזקה ומרגשת אפילו בלי האלמנטים המוכרים ולעתיד-קלישאתיים של סרטי הספורט. זה סרט עם דמויות נפלאות במיוחד, אנשים פגומים שבאמת אי אפשר שלא להתאהב בהן, יש בו את אחד מהעלילות הרומנטיות החביבות עלי בקולנוע, סצנת סיום מושלמת, ואי אפשר שלא להזיל דמעות של התרגשות במספר רגעים במהלכו. "רוקי" הוא סרט נוגע ללב עם שתי רגליים על הקרקע, ויש לזה כוח עצום.

בכל אחת מהצפיות הפתיעה אותי מחדש העובדה שסילבסטר סטאלון נותן עבודת משחק נפלאה פה. הוא אמנם נחשב לאחד הכוכבים היותר מוגבלים מבחינת יכולות בהוליווד, אבל כשהוא מקבל את התפקיד הנכון הוא יכול לעשות פלאים. כך קרה ב"רוקי", וכמובן ב"קריד" שהעניק לו את המועמדות האחרונה שלו (בינתיים?) לאוסקר, אבל גם בכמה סרטים במהלך הקריירה שלו כמו "קופלנד". זה נכון שהופעותיו הקאמפיות מעפילות על המוצלחות שלו, אבל הפופולריות העצומה של סטאלון בקרב דורות של מעריצים מוכיחה שזה לא תמיד משנה.
ב"רוקי", סטאלון היה יותר מהשחקן הראשי, הוא היה הכוח מאחורי הסרט הזה. הוא כתב את התסריט (על פי השמועות בשלושה וחצי ימים בלבד) כדי להציל את הקריירה שלו, והתנגש עם המפיקים לגבי ליהוקו לתפקיד הראשי. הוא היה בן 30 אז והועמד לאוסקר באותה שנה על שני הכובעים. את שניהם הפסיד ל"רשת שידור". שש שנים אחרי "רוקי", סטאלון מצא לעצמו תפקיד מגדיר קריירה נוסף, כג'ון רמבו ב"משחק הדמים", וכך פתח עוד מותג אהוד וארוך ימים. המותג השלישי עליו חתום הכוכב הוא "הבלתי נשכחים", שמורכב משלושה סרטים בין השנים 2010 ל-2014.

האיש הנוסף מאחורי "רוקי" הוא הבמאי האמריקאי ג'ון ג'י. אווילדסן, שהחל את קריירת הבימוי שלו בסוף שנות השישים, כאשר עד "רוקי" שיאו היה ב"להציל את הנמר" שסידר לג'ק למון אוסקר לשחקן ראשי. אווילדסן לא המשיך הלאה עם המותג של המתאגרף, אבל חזר לגיחה אחת בשנת 1990 עם "רוקי 5". לפני זה הוא הספיק להרים מותג ספורט אחר, וביים את שלושת סרטי "קראטה קיד".
את הסרט הפיקו רוברט צ'רטוף ואירווין ווינקלר. סרטו הראשון כמפיק של צ'רטוף היה "פוינט בלאנק" ב-1967 והיה מועמד לאוסקר בזכות סרט איגרוף נוסף, טוב בהרבה מ"רוקי", והוא "השור הזועם" בשנת 1980, ואז שוב עם "הצוות המובחר". הוא גם חתום על "המשחק של אנדר", "הם יורים גם בסוסים" וכל סרטי רוקי עד 1990. הוא נפטר בשנת 2015. ווינקלר עדיין חי, והוא נכנס לשנתו ה-86 על פני האדמה. הוא חולק בדיוק את אותן מועמדויות עם שותפו צ'רטוף, מלבד אחת נוספת על הפקת "החבר'ה הטובים". ווינקלר גם חטא בבימוי שבע פעמים, ביניהן "החיים כבית" ו"הרשת", מותחן האינטרנט הראשון. המוזיקה המפורסמת מהסרט היא של ביל קונטי.

מעבר לסטאלון, עוד שלושה שחקנים מהקאסט המצומצם של הסרט זכו למועמדויות באותה שנה. בקטגורית שחקן המשנה הופיעו שניים מהם, בורג'ס מרדית' כמאמן המזדקן של רוקי, וברט יאנג כחברו הטוב שעובד באיטליז. הצלע הנשית של הסרט, אדריאן!!!!, בגילומה של טליה שאייר, הייתה מועמדת בקטגוריה הראשית למרות שמדובר בהופעת משנה לכל דבר ועניין. אם אתם עוקבים אחרי הפרקים הקודמים, אתם ודאי זוכרים ששאייר הוזכרה כבר פעמיים לאחרונה, עם זכיותיהם של "הסנדק" ו"הסנדק 2", בהם גילמה את האחות קוני לבית קורליאונה. כך השתתפה שאייר בשלושה מזוכי האוסקר של הסבנטיז, ועל השני והשלישי גם הייתה מועמדת בעצמה.
בהקשר של שאייר, אני חייב להודות שאם לא הייתי יודע את תאריכי ההפקה, הייתי יכול להישבע ש"רוקי" צולם כמה שנים לפני "הסנדק 2". אמנם לא נורא התלהבתי מהופעתה של שאייר באופרת הפשע הידועה, אבל ב"רוקי" היא מוכיחה יכולות גיוון מרשימות עד מאוד. יש אוקיינוסים שלמים בין קוני לאדריאן!!!!. קוני קורליאונה היא היסטרית, כולה רעש וצילצולים, לעומת דמותה ב"רוקי" שהיא עכברית מלהכיל, ביישנית ורגישה מאוד ובכלל נראית צעירה בכמה שנים מקוני קורליאונה. הכימיה בינה ובין סטאלון מצוינת, ובהקשר שלהם חשבתי המון על זוכה האוסקר "מרטי" שהזכרתי בשלבים מוקדמים יותר של הפרק. זה מרגיש ממש כמו אותה מערכת יחסים רק בגרסת הסבנטיז. והנה אנקדוטה סתם כדי לעשות קישור – את התסריט של "מרטי" כתב פאדי צ'אייבסקי, שבאותה שנה זכה באוסקר השלישי שלו על "רשת שידור".

"רוקי" הוא אולי פחות מרשים וגדול מאלו שניצח באותה שנה (אתוודה שלא צפיתי ב"נולד לתהילה", אז אני לא יכול להתייחס אליו), אבל הוא ללא צל של ספק המרגש ביניהם, ומעיד על החיבה של האקדמיה לסרטים שנוגעים בלב הרבה יותר מאשר בראש. מבחינתי "כל אנשי הנשיא", "נהג מונית" ו"רשת שידור" הם ללא ספק מפסגות השנה הזו, אבל היו לא מעט דברים נפלאים אחרים, כמו למשל האפוס המרשים "1900" של ברנרדו ברטולוצ'י ו"אות משמיים", אחד מסרטי האימה הטובים ביותר בכל הזמנים. באותה שנה יצאו לעולם "פנים אל פנים" של ברגמן, "מותו של סוכן הימורים סיני" הנהדר של קסאווטס, "קארי" של בריאן דה פלמה על פי ספר הביכורים של סטיבן קינג, "פורע החוק ג'וסי וולס", הסרט החשוב ביותר שנעשה על משטר וישי "מר קליין" של ג'וסף לוסי, "הדייר" של רומן פולנסקי, "קריאת העורב" של קרלוס סאורה, "אימפריית החושים" שהיה לסרט הסנסציוני ביותר באותה שנה, "האיש שנפל מכוכב אחר" עם דיויד בואי, "כסף כיס" של טריפו ו"איש המרתון" של ג'ון שלזינגר. בתחום התיעודי בלט "גנים אפורים" של האחים מייזלס, שנחשב לפסגת עשייה, אבל האמת היא שאני לא על הרכבת הזאת.
ישראל לא שלחה סרט לאוסקר באותה שנה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-49:
הסרט הטוב ביותר: רוברט צ'רטוף ואירווין קירשנר – "רוקי"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ון ג'י. אווילדסן – "רוקי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: פיטר פינץ' – "רשת שידור"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: פיי דאנווי – "רשת שידור"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ייסון רוברדס – "כל אנשי הנשיא"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ביאטריס סטרייט – "רשת שידור"
התסריט המקורי הטוב ביותר: פאדי צ'אייבסקי – "רשת שידור"
התסריט המעובד הטוב ביותר: וויליאם גולדמן – "כל אנשי הנשיא"
הצילום הטוב ביותר: הקסל ווקסלר – "נועד לתהילה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: ג'ורג' ג'נקינס וג'ורג' גיינס – "כל אנשי הנשיא"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: דנילו דונאטי – "קזנובה"
הסאונד הטוב ביותר: דיק אלכסנדר וג'ים ווב – "כל אנשי הנשיא"
העריכה הטובה ביותר: ריצ'רד הלסי וסקוט קונארד – "רוקי"
השיר הטוב ביותר: ברברה סטרייסנד ופול וויליאמס – "כוכב נולד" (ירוק עד – שיר הנושא מתוך כוכב נולד)
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: ג'רי גולדסמית' – "אות משמיים"
המוזיקה והשירים הטובים ביותר, מקוריים או מעובדים: לאונרד רוזנמן – "נועד לתהילה"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ז'אן-זאק אנו – "שחור ולבן בצבע" (חוף השנהב)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ברברה קופל – "מחוז הארלם, ארה"ב"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: לין ליטמן – "מנה את ימינו"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: סוזן בייקר – "זמן פנוי"
הסרט הקצר הטוב ביותר: אנדרה גוטפרוינד ופיטר וורנר – "במחוז הקרח"
פרס מיוחד על אפקטים ויזואלים: קרלו רמבלדי, גלן רובינסון ופרנק ון דר ויר – "קינג קונג" + ל.א. אבוט, גלן רובינסון ומתיו יוריסיץ' – "מרוץ לחיים"
פרס מיוחד על מפעל חיים: פנדרו ס. ברמן

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הסנדק" (1972)
2. "הכל אודות חווה" (1950)
3. "לורנס איש ערב" (1962)
4. "הסנדק 2" (1974)
5. "חופי הכרך" (1954)
6. "במערב אין כל חדש" (1930)
7. "קן הקוקיה" (1975)
8. "זה קרה לילה אחד" (1934)
9. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
10. "חלף עם הרוח" (1939)
11. "קזבלנקה" (1943)
12. "קאובוי של חצות" (1969)
13. "הקשר הצרפתי" (1971)
14. "מה יפית עמק נוי" (1941)
15. "צלילי המוסיקה" (1965)
16. "בן-חור" (1959)
17. "מעתה ועד עולם" (1953)
18. "רוקי" (1976)
19. "כחום הלילה" (1967)
20. "אוליבר!" (1968)
21. "רבקה" (1940)
22. "כנפיים" (1927)
23. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
24. "גבירתי הנאווה" (1964)
25. "סיפור הפרברים" (1961)
26. "אדם לכל עת" (1966)
27. "כל אנשי המלך" (1949)
28. "סוף השבוע האבוד" (1945)
29. "גברת מיניבר" (1942)
30. "טום ג'ונס" (1963)
31. "העוקץ" (1973)
32. "גראנד הוטל" (1932)
33. "מרטי" (1955)
34. "ג'יג'י" (1958)
35. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
36. "המרד על הבאונטי" (1935)
37. "הדירה" (1960)
38. "המלט" (1948)
39. "פאטון" (1970)
40. "סימארון" (1931)
41. "תהלוכה" (1933)
42. "זיגפלד הגדול" (1936)
43. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
44. "ברודווי מלודי" (1928)
45. "החיים של אמיל זולא" (1937)
46. "אמריקאי בפריז" (1951)
47. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
48. "הולך בדרכי" (1944)
49. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)