• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 7: "טוטסי"

17 באפריל 2021 מאת אור סיגולי

קצת על מאחורי הקלעים של הפרויקט לפני שאנחנו מתחילים, ברשותכם. הרי זה לא שיש לי איזו הברקה אחרת בשביל פסקת הפתיחה כרגע.
אז לאחר סיום שלב הצבעות הקוראים לבחירת סרטי העונה החמישית, היו לי כמה אופציות לגבי שנות השמונים, עשור שכבר זכה לעונה משלו (לינקים לכל הפרקים בסוף הטקסט, כרגיל) וצץ גם בעונות נוספות. במשך הרבה זמן הנטייה שלי הייתה סוף סוף להקדיש פרק ל"השור הזועם", ולהעמיד אותו מול "אנשים פשוטים" ו"איש הפיל" שכיכבו במסע האוסקרי שלי בעבר. אבל בגלל שהרבה כבר נאמר על יצירת המופת של סקורסזה, ואת הנראטיב האוסקרי המפותל של הבמאי פירטתי בפרק על "החבר'ה הטובים", חשבתי לחזור לסרט שכבר הרבה זמן לא ראיתי, וגם שונה למדי מנוף הסרטים שהתעסקנו בהם עד עכשיו.
זהו "טוטסי" (Tootsie) שהפסיד את האוסקר ב-1982, והוא בעצם הסרט הראשון בפרויקט מאז "משדרים חדשות" אי שם בעונה השנייה שהוא גם קומדיה. זה כל כך נדיר בעולם האוסקר שחשבתי שיהיה מעניין לצלול לזה.

"טוטסי" הוא גם סרט שהפך למאוד שנוי במחלוקת עם ההתפתחויות בשיח המגדרי הנוכחי, והוא חזר למרכז הדיון לאחר שב-2018 עובד למחזמר בברודווי, אז הבעייתיות שלו הוצפה מחדש. נדבר גם על זה, וגם על המשמעות שלו באוסקר של אותה שנה. וגם המון על ג'סיקה לאנג.

עוד לפני האוסקר…

על אף שזה לא מוכר כך באופן רשמי, ו"טוטסי" נחשב כתסריט מקורי שנכתב במיוחד לקולנוע, הוא בעצם גלגול של מחזה. זה התחיל ב"האם אשקר לך?" שכתב דון מקגוויר אי שם בשנות השבעים, במרכזו שחקן שמתחפש לאישה כדי להשיג תפקידים. המחזה הגיע לידיו של איש עסקים בשם צ'רלס אוונס שרצה להפוך אותו לסרט, ואמנם לא ידע דבר על הפקת סרטים, אבל היה לו אח ששלט בתעשייה – רוברט אוונס, שכאחד מאנשי המפתח של האולפן פארמאונט יש לו קרדיט בפיתוח והגשמת סרטי "הסנדק", "תינוקה של רוזמרי", "סיפור אהבה", "השיחה" ו"צ'יינטאון" עליו היה מועמד לאוסקר.
שנים רבות לאחר מכן, שכתובים שטשטשו את בסיס המחזה, משברים הפקתיים ושני במאים שבאו והלכו (דיק ריצ'רדס והאל אשבי), השחקן המהולל דסטין הופמן נכנס חזק לעניינים, ועזר לדברים לקרות. בסופו של דבר הגה הבימוי נפל לידיו של סידני פולק, 13 שנה אחרי המועמדות שלו על "הם יורים גם בסוסים" והצלחות כגון "כך היינו" ו"שלושת ימי הקונדור".
ההפקה יצאה לדרך, והפעם על אמת, כאשר זכר המחזה נמחק כמעט לגמרי, אם כי מקגוויר עדיין קיבל קרדיט של "מבוסס על סיפור של", יחד עם לארי גלברט. התסריט עצמו נזקף לזכות גלברט ותסריטאי הטלוויזיה מורי שיסגל, כאשר עוד ידיים מיומנות הרבה יותר עבדו ללא קרדיט, ביניהם אשפי התסריטאות איליין מיי ובארי לווינסון.

במרכז הסיפור נמצא מייקל דורסי, שחקן פוץ ניו יורקי שהרס לעצמו את המוניטין, מתפרנס בעיקר מהוראה, ומנסה להשיג מימון להפקת המחזה שכתב שותפו לדירה. כשהוא מבין שאיש לא יעסיק אותו, הוא עולה על רעיון שבעיניו הוא מבריק: להתחפש לאישה ולנסות לקלוע אודישן לתפקיד חדש באופרת סבון. כך נוצרת דורותי מייקלס, זהות בדויה של דורסי, אבל לשמחתו/צערו של דורסי, היא סוחפת את הסדרה ואת אהבת ההמונים. ואם זה לא מספיק קשה לחיות חיים כפולים באור הזרקורים, דורסי מתאהב בשותפתו לסדרה, שחקנית צעירה ואם יחידנית בשם ג'ולי, שבכלל מנסה לשדך לדורותי את אבא שלה. ככל שהדמות הבדיונית צוברת פופולריות, כך טבעת השקרים של דורסי מתהדקת, והסיכוי שלו לצאת מזה בשלום הולך ומתרחק.

את התפקיד הראשי לקח כמובן דסטין הופמן, אז חתן אוסקר על "קרמר נגד קרמר" ומישהו שיודע דבר אחד או שניים על להיות איש בלתי נסבל. הבמאי סידני פולק לא נמצא רק מאחורי המצלמה, אלא גם בחר לעצמו תפקיד קטן ומוצלח כסוכן של דורסי. התפקיד המרכזי לאישה בסרט, של ג'ולי המתוקה, ניתן לתגלית החדשה והנוצצת של הוליווד, ג'סיקה לאנג בת ה-33.
עוד בקאסט נמצאים ביל מארי כשותף של דורסי; טרי גאר כתלמידתו-חברתו של דורסי, שחקנית שלא מצליחה לפרוץ בעצמה; דבני קולמן כבמאי הדוש של סדרת הדרמה היומית; צ'רלס דרנינג כאביה של ג'ולי; ג'ורג' גיינס בתפקיד השחקן הראשי – והמאוד מטריד מינית – של הסדרה; תגלית צעירה בשם ג'ינה דיויס, בתפקידה הראשון בקולנוע, ועוד הופעות אורח קצרצרות של אושיות מוכרות (רונלד שווארי, אסטל גטי, אנדי וורהול…)

דייב גרוסין הלחין והשתתף בכתיבת שני שירים מקוריים לסרט, הצלם היה יקיר פרויקט האוסקרים שלנו אוון רויזמן ("מגרש השדים", "רשת שידור", "הקשר הצרפתי"), העריכה של פרדריק ו-וויליאם סטיינקמפ, והתלבושות של רות מורלי ("קרמר נגד קרמר", "הרומן שלי עם אנני", "נהג מונית").

"טוטסי" יצא לבתי הקולנוע בדצמבר 1982, זכה לשבחי הביקורת והיה להצלחה עצומה עם הכנסות של מעל ל-177 מיליון דולר, מתקציב של 21 מיליון בלבד. רק סרט אחד עקף אותו בטבלת שוברי הקופות של 1982, "אי.טי. – חבר מכוכב אחר".

מסלול ההפסד של "טוטסי"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-55 היו:
"גנדי", הפקת הפאר הביוגרפית, עמדה בראש הרשימה עם 11 מועמדויות, כולל כל הקטגוריות החשובות ועוד קצת.
"טוטסי" הזדנב מאחוריו עם בסך הכל מועמדות אחת פחות, 10, כולל בימוי, תסריט ושלוש מועמדויות למשחק בשתי קטגוריות בלבד.
"אי.טי. – חבר מכוכב אחר" צבר 8, ללא מועמדויות בפרסי המשחק.
"פסק דין", החזרה הראשונה של סידני לומט לאוסקר מאז "רשת שידור", צבר 5 מועמדויות: סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקן משנה ותסריט.
"נעדר" היה האחרון עם 4 מועמדויות בלבד: סרט, שני פרסי משחק ותסריט.

כתבתי על זה בפרק של "אי.טי." אבל יהיה קשה להימנע מזה גם הפעם. 1982 נחשבת לאחת השנים הכי משמעותיות בתולדות הוליווד, במיוחד בכל מה שקשור לבלוקבאסטרים וסרטי קיץ, ובקטע שנראה כאילו נעשה בכוונה על מנת להכעיס, שום דבר מזה (כמעט) לא היה חלק מהאוסקר. זה אולי לוח המועמדויות הכי מנותק בין האקדמיה והשטח שאפשר לחשוב עליו, כנראה תוצאה של ההתמודדות תעשיית הסרטים עם מות הוליווד החדשה והפיכת שוברי הקופות לכוח המרכזי.
"נעדר" ו"פסק דין" הם אולי הסרטים הטובים ביותר בחמישייה הזו, אבל הם נראים יותר כמו געגוע למועמדי שנות השבעים שהוכנסו פנימה כמעט בכוח. לראייה, על אף שהיו חלק מפרס הסרט, הם קיבלו פחות מועמדויות מ"ויקטור/ויקטוריה", "הצוללת", הלהיט "קצין וג'נטלמן" ו"בחירתה של סופי".

ככזה, האוסקר ה-55 היה צפוי בקטע אחר. היה ברור ש"גנדי" ייצא מעוטר במיוחד, ויסיים את הערב כזוכה הגדול. אבל גם בשאר הקטגוריות לא נרשמו הפתעות גדולות במיוחד.
"טוטסי", על אף הצלחתו בקופות, לא היה באמת בראש ההימורים, והעובדה שהוא קומדיה בכלל לא עזרה לו באקלים האוסקרי. בעשרים השנים לפניו רק שתי קומדיות לקחו את פרס הסרט: "טום ג'ונס" ב-1963 ו"הרומן שלי עם אנני" ב-1977. הקומדיה הבאה שתזכה תהיה בסוף הניינטיז, "שייקספיר מאוהב".
ועדיין, לטקס, שהתקיים ב-11 באפריל 1983, הגיע "טוטסי" אחרי עונה די משובחת בשבילו, בעיקר בתחום פרסי הביקורת. הוא עוטר בפרס התסריט מטעם מבקרי לוס אנג'לס, שלושה פרסים מטעם מבקרי ניו יורק (בימוי, שחקנית משנה לג'סיקה לאנג, תסריט) וסחף את פרסי אגודת המבקרים עם ניצחונות בפרסי הסרט, השחקן הראשי, שחקנית המשנה והתסריט.
לעומת המבקרים, פרסי התעשייה היו חמימים אך פחות. הסרט אמנם ניצח בקטגורית הקומדיה המקורית הטובה ביותר של איגוד התסריטאים, אך הפסיד את פרסי איגוד העורכים והבמאים ל"גנדי". במקביל היה לו ערב מוצלח בגלובוס הזהב שם זכה בפרס הסרט והשחקן בתחום הקומדיה/מחזמר, ובפרס שחקנית המשנה, שוב, לג'סיקה לאנג.

כשזה הגיע לאוסקר, נראה שהעונה משקפת היטב את המסלול עד כה. למעשה, היה אפשר לומר שמכל המועמדויות של "טוטסי", היה לו סיכוי רק בשתי קטגוריות, זו של התסריט המקורי וזו של שחקנית המשנה.
הראשונה, זו של הכתיבה, הייתה צפופה במיוחד. "טוטסי" היה מועמד לצידם של "אי.טי.", "דיינר" (של בארי לווינסון, שכאמור תרם ל"טוטסי" גם), "קצין וג'נטלמן" וכמובן "גנדי", שהיה הזוכה כמעט כברירת מחדל כחלק מהסוויפ האדיר שלו. אני מניח ש"טוטסי" בהחלט היה קרוב לזכייה, אבל לב האקדמיה פנה למקום אחר.

קטגורית שחקנית המשנה הייתה כבר ליגה אחרת, ואם אמרתי שהאוסקר ה-55 היה צפוי, זה בהחלט כולל את הניצחון של ג'סיקה לאנג. אבל זה אפילו קצת יותר מפותל מזה, כי האמת היא שלא רק שהיה ברור שהיא זוכה, אלא גם שהיא תנצח על התפקיד הלא נכון. ואני אסביר:
נראטיב האוסקר של ג'סיקה לאנג הוא אחד המושלמים בתולדות הפרס. ואני לא מתכוון "מושלם" בקטע של "ללא רבב" אלא שכל חוליה בו כל כך מאפיינת את תולדות הפרס הזה – לטוב ולרע – שלרגעים זה נראה ממש מהונדס. כשמדברים על אנשי קולנוע שהאקדמיה חלפה על פני מפגני הכוח הטובים ביותר שלהם, ובסופו של דבר מצאה רגע מפוקפק להפוך אותם לזוכים, לאנג היא דוגמא מושלמת. והקטע המצחיק הוא שזה קרה לה פעמיים.

לאנג פרצה לקולנוע כשהייתה בת 27, לאחר לימודי משחק וקריירת דוגמנות, ברימייק ל"קינג קונג". הוליווד הסתחררה ממנה והיא לוהקה במהרה לתפקיד שמיימי וקצר במועמד לאוסקר "כל הג'אז הזה" וברימייק החושני והמדובר לקלאסיקת הנואר "הדוור מצלצל פעמיים" לצד ג'ק ניקולסון.
ב-1982 לאנג הצעירה יצרה דאבל מטורף. מצד אחד תפקיד משנה משמעותי באחד הלהיטים הכי גדולים של השנה, "טוטסי", שם הציגה צד רומנטי ומקסים; ומצד שני תפקיד ראשי בביוגרפיה המוזיקלית "פרנסס", שנתנה מקום לצד הדרמטי והמסוכן שלה. זה אובר-בינגו, ובאוסקר זה מצטבר להמון נקודות, בטח כאשר שתיים מתוך שלוש הזוכות לפניה באוסקר הראשי היו שחקניות צעירות בסרט המבוסס על סיפור אמיתי: סיסי ספייסק ב"בתו של כורה הפחם" וסאלי פילד ב"נורמה ריי".
כך לאנג הפכה לשחקנית השלישית אי פעם – והראשונה מזה ארבעים שנה – שמועמדות באותה שנה בשתי קטגוריות שונות על שני סרטים שונים (אחרי פיי ביינטבר ב-1983 וטרסה רייט ב-1942. שתיהן זכו כשחקניות משנה).

על פניו, קטגורית השחקנית הראשית הייתה יכולה להיות בידיים של לאנג, במיוחד כאשר היא התמודדה מול שתי זוכות אוסקר (ג'ולי אנדרוז של "ויקטור/ויקטוריה" וסיסי ספייסק ב"נעדר") מה שפגם בסיכוייהן, ודברה ווינגר ב"קצין וג'נטלמן". הן בכלל לא היו פייט בשבילה. הבעיה היחידה של לאנג הייתה המועמדת החמישית – מריל סטריפ בדרמת השואה "בחירתה של סופי".
סטריפ אמנם זכתה זה רק לפני שלוש שנים על "קרמר נגד קרמר", אבל זה היה בפרס המשנה, ובאמת שהסופה שהתפקיד שלה יצר חנקה את כל האוויר מהתחרות. היא זכתה בגלובוס, בפרסי הביקורת של לוס אנג'לס וניו יורק ובאיגוד המבקרים. זאת לא הייתה שעתה של לאנג.
כך שבזמן שסטריפ אכלה את כל העונה בתחום הראשי, לאנג, כפיצוי, השתלטה על המרוץ לשחקנית המשנה.

חלק מנראטיב האוסקר "המושלם" שדיברתי עליו, כאמור לטוב וגם לרע, הוא שלאנג, בשנת הפריצה שלה, זכתה בעצם בפרס הלא נכון, כמו הרבה לפני ואחריה. ואני חייב לומר בלב כבד שבאמת לא הגיע לה. היא מתוקה ומהממת ב"טוטסי" אבל לא רק שזה בשום אופן לא הופעה שצריכה לקחת אוסקר, בעיני היא פחות ראויה מהשחקנית שהתמודדה לצדה באותו הסרט, טרי גאר. שאר המועמדות היו גלן קלוז ("העולם על פי גארפ", המועמדות הראשונה שלה), קים סטלני ("פרנסס", לצדה של לאנג) ולזלי אן וורן ("ויקטור/ויקטוריה") שיכלה לזכות בכיף שלה.

הסיפור של לאנג לא נגמר שם. למעשה, זה רק התחיל. על אף הניצחון ב"טוטסי", הייתה הרגשה שלאנג לא קיבלה את המגיע לה, ושהוליווד חייבת לה. זה יצר רצף של ניסיונות מטעם האקדמיה, כולם כשלו עד – כמו שהיה צפוי – הרגע הכי פחות נכון. וכך היה: שנתיים אחרי "טוטסי" ו"פרנסס", לאנג שבה לאוסקר כמועמדת ראשית עם "קאונטרי" אך הפסידה לסאלי פילד ("מקום בלב"). ממש שנה אחר כך, ב-1985, שוב הועמדה לאוסקר הראשי בזכות ביוגרפיה מוזיקלית, "חלומות מתוקים" הפעם בתור פטסי קליין. שוב זה היה אמור להיות בכיס שלה, אך לצערה התמודדה מול ג'רלדין פייג' ("מסע לבאונטיפול"), אגדת במה ומסך שכבר הפסידה את האוסקר שבע פעמים!
ארבע שנים אחר כך לאנג הגיעה עוד פעם לאוסקר, בזכות "תיבת הנגינה", אבל שוב התמודדה מול שחקנית ותיקה שניצחה אותה, ג'סיקה טנדי של "הנהג של מיס דייזי".
כל אלו רק תדלקו את התחושה שלאנג מקופחת, ואז הגיעה ההזדמנות האמיתית, למרבה הצער יותר בחסד מאשר בזכות כי קשה לומר שהייתה לה תחרות. וב-1994, באחת השנים הכי משונות/בעייתיות של פרס השחקנית הראשית, ג'סיקה לאנג זכתה סוף סוף, אבל על "שמיים כחולים" – סרט שאף אחד לא ראה (לאחר השלמתו הוא נרקב שנתיים תמימות על המדף לפני שהוציאו אותו כלאחר יד), שזו הייתה מועמדותו היחידה, בהופעה שלא נחשבת לאחת הגדולות שלה. למרות שלאנג נותנת את כל מה שיש לה בתפקיד אשתו המעורערת נפשית של איש צבא (טומי לי ג'ונס), ההופעה הזו קוטלגה כהיסטרית ודרמטית מדי, ובטח פחות ראויה לזכייה מהמתחרות שלה ג'ודי פוסטר ("נל"), וינונה ריידר ("נשים קטנות"), מירנדה ריצ'רדסון ("טום ו-ויו") וסוזן סרנדון ("הלקוח").
ג'סיקה לאנג לא חזרה לאוסקר מאז, אבל זה ממש לא סוף הסיפור איתה. על כך אפרט בחלק האחרון של הפרק.

"טוטסי" הפסיד את פרסי הסרט, הבימוי, השחקן הראשי, התסריט המקורי, התלבושות והעריכה ל"גנדי"; את פרס השיר הטוב ביותר ל"קצין וג'נטלמן" (שזכה גם בפרס שחקן המשנה); את פרס הסאונד ל"אי.טי"; ואת פרס שחקנית המשנה לעצמו.

האם ההפסד היה מוצדק?

הפופולריות הכמעט חסרת תקדים של "אי.טי." גרמה לנראטיב של האוסקר ה-55 להיות בין שני סרטים בלבד, שובר הקופות האהוב שהפסיד, והסרט שניצח אותו, מזניח לחלוטין את שלושת הסרטים הנוספים. בהקשר של "פסק דין" ו"נעדר" זה די מובן, כי על אף שמדובר בשני סרטים מצוינים, הם לא בדיוק קלאסיקות או סרטים חשובים במיוחד. המקרה של "טוטסי" היה אחר, מכיוון שגם הוא היה להיט עצום וחלק מרוח התקופה, גם היה חלק משמעותי מהעונה, וגם עוסק בכמה טאבואים של הוליווד, כמו זהות מגדרית.
אמנם הדמויות ב"טוטסי" מאוד בינאריות, ואין פה שום הברקה קיצונית כמו "אף אחד לא מושלם" של "חמים וטעים" (בהקשר הזה קשה לומר שהוא פרובוקטיבי באיזשהו אופן), אבל כן יש לו מקום ברצף של סרטים על מיניות ומגדר בהוליווד המסחרית. בטח כאשר סרט שעוסק בדיוק באותו דבר, ובצורה קצת יותר חצופה ומתקדמת, "ויקטור/ויקטוריה" שיצא ממש באותה שנה, לא הגיע להישגים הקופתיים או הביקורתיים של "טוטסי".

זה גם כמובן מביא אותנו לדבר שהכי מבהיל בהתמודדות עמו בימינו אנו. השיח המגדרי עשה קפיצה מטורפת בשנים האחרונות, והקהל, גם לא בהכרח זה עם תארים אקדמאים במדעי הרוח, הרבה יותר רגיש לסטריאוטיפים ובדיחות על מיעוטים. הסיכוי שסרט מ-1982 שעוסק במגדר ירד בגרון בקלות בשיח של האלף החדש, הוא די נמוך.
אז בהקשר הזה, אני חייב לומר שהצפייה העכשווית ב"טוטסי" הייתה הרבה פחות קרינג'ית ממה שחשבתי שיהיה. יחסית למלכודות ההומופוביה והטרנסופוביה שיכל למעוד בהן, הוא יוצא די בסדר. ובכל זאת יש שני דברים שזועקים, כאלו שכפי שהזכרתי בהתחלה, עלו מחדש לשיח עם המיוזיקל שנעשה עליו לפני ממש כמה שנים בודדות.

מייקל דורסי, גיבור הסרט, הוא גבר סטרייט סיסנג'נדר. הוא נמשך לנשים ואין לו שום ספקות לגבי הזהות המגדרית שלו. ועם זאת, דורותי, הדמות שהמציא, הופכת להיות אייקון פמיניסטי, מעמידה את גברי הטלוויזיה המטרידים מינית על מקומם, ומצילה לפחות אישה אחת מיחס משפיל מצד הפטריארכיה. זה יוצר מצב שמייקל, הגבר בתפקיד האישה המזוייפת, בא לשפר את מצבן של הנשים שלא יכלו לעשות זאת בעצמן. כך "טוטסי" משתלב בקטגוריה הבעייתית של "המושיע הלבן", ארכיטיפ קולנועי ידוע ושכיח מדי, ועל פיו הדרך היחידה לספר את סיפורם של המיעוטים האומללים, היא לעשות זאת דרך דמות הגמונית לבנה שתראה להם את הדרך ותציל אותם.
הדוגמאות הן בלתי נגמרות. "העזרה" הוא אחד הבולטים של השנים האחרונות, גם "לאהוב אותה" שאיש לא זוכר למרבה המזל (ובו שתי לסביות מצליחות להשיג הכרה רק בעזרת שני גברים שבאים לעזרתן), "גלורי" ו"הסמוראי האחרון" שניהם של אד זוויק, "רוקד עם זאבים", "רשימת שינדלר" ועוד הם דוגמאות מפורסמות. הפארודיה הכי מבריקה על זה הוא כמובן המחזמר "ספר המורמונים", אם חיפשתם דרך לאיך עושים את זה אחרת.

הבעיה השנייה של "טוטסי" בהקשר המגדרי היא טרנסופוביה לטנטית, כזו שנמצאת בין השורות גם אם אין בסרט דמויות נלעגות של טרנסים או קווירים, ואין בדיחות ישירות עליהם. למעשה, הם לא קיימים בכלל, שזה גם מוזר, בטח בהתחשב שמדובר בסרט על שחקני במה בניו יורק.
מה שכן יש זה לא מעט בדיחות על המראה החיצוני של דורותי, שאיננה אישה יפה על פי הקודים החברתיים. היא מתאפרת גרוע, נמוכה, ויש לה את האף של דסטין הופמן. כלומר, אם ב"גברת דאוטפייר" הגיבור עטה על עצמו שכבת לטקס כדי לשוות לו מראה אמין של אישה, מייקל דורסי פשוט מטביע את עצמו במייק-אפ וצלליות, משאיר את תווי הפנים הגבריים שלו. זה דווקא זוכה להרבה לעג בסרט (כשהבמאי מבקש מהצלם להתרחק מפניה של דורותי כדי שהקהל לא יראה כמה היא לא נאה, הצלם שואל "עד ניו ג'רסי זה בסדר?").
וזה בדיוק המקום הלא נוח. לא כל הטרנסיות יכולות להיראות כמו לאוורן קוקס, כפרה על העיניים שלה. לא כל הטרנסיות יכולות, או רוצות, לטשטש לחלוטין את הפיצ'רים ה"גבריים" שלהן, ועל פי "טוטסי" עליהן מותר לצחוק. גבר בשמלה זה מוזר ועל כן ראוי ללעג, כך הסרט מציג לנו את הדברים. וזה לא. נשים שחוות חוסר הלימה בין הגוף והמגדר שלהן, ועושות כמיטב יכולתן להרגיש בנוח עם עצמן תוך כדי שהם משלמות מחיר כבד כי זה לא עומד בסטנדרטים שנקבעו אקראית לפני המון שנים, זה בהחלט לא נושא לגיחוך. "טוטסי", שלא באשמתו, נותן לזה לגיטימציה כשהוא מבקש מאתנו לצחוק על חשבון דורותי.

דבר אחד שכן צריך לתת לסרט קרדיט עליו, ובאיזשהו מקום הוא אפילו הקדים את זמנו, הוא הדרך בה "טוטסי" מציג יחסי מרות וניצול מיני במקום עבודה. הגברים של אופרת הסבון הם מחליאים, מטרידים מינית ויוצרים סביבת עבודה רעילה שמונעת מהנשים שם להתקדם. אמנם גם פה הסרט מתייחס לכך בקריצה, אבל זה עדיין משהו שאיננו מובן מאליו.

לצורך העניין אני אשים את כל אלו בצד, כי על אף שהם מייצרים דיון מעניין, מגיעה לסרט הסתכלות גם מעבר לזה. למשל, האם הוא עשוי טוב, האם הוא מצחיק, האם הוא ראוי למקום בהיכל התהילה האוסקרי. ולכך התשובה שלי היא, וואלה, לא נראה לי.
בשאלה הכי מרכזית, האם הסרט עובד כקומדיה, אני טוען שלא. זה לא שההומור בו התיישן, אלא שמשהו בקצב שלו כבר לא עובד. יש כמה קומדיות דרמטיות מהאייטיז שכן עובדות עדיין, למשל "משדרים חדשות" (למרות שגם לו יש בעיית קצב, ברוך השם), "חנה ואחיותיה", "העולם על פי גארפ" (אגב בעיות בייצוג טרנסי), "מוכת ירח", ואני חושב שגם "ארתור", "נערה עובדת" ו"ויקטור/ויקטוריה". אני נשבע לכם שב"טוסטי" חייכתי אולי פעמיים, ואני די בטוח שזה רק בזכות ההומור היבש והמשובח של ביל מארי.
גם הדרמה לא בדיוק יציבה, בטח כשהסרט ממסמס את הדברים המשמעותיים בו כמו חלומות מתנפצים, הורות יחידנית, וכמובן הטרדה מינית במקום העבודה.
אבל יותר מכל אלה, מה שבאמת הכתים לי את הסרט, החביב לרוב הזה, הוא הסיום שלו. לא אפרט מחמת ספויילרים, אבל הפעולות האחרונות של ג'ולי ושל אביה לגבי מייקל פשוט לא אמינות, הוליוודיות מדי, מתחנפות, מתוסרטות ומקלות מאוד על גיבור מאוד מאוד בעייתי, שהיה צריך לשלם על מעשיו.

אז אמנם "גנדי" ממוקם כנראה במקום הרביעי בדירוג מועמדי הסרט הטוב ביותר של 1982, אבל "טוטסי" הוא המקום החמישי. בהחלט לא מדובר באחד מהמועמדים הגרועים ביותר בכל הזמנים, אפילו לא קרוב, אבל היו אופציות טובות יותר באותה שנה. ככזה, בין "טוטסי" ל"גנדי", אני חושב שההפסד מוצדק. למעשה, אין שום קטגוריה שאני חושב שהוא היה אמור לזכות בה. אולי טרי גאר.

…אחרי האוסקר

על ג'סיקה לאנג הרחבתי די והותר, אז רק אתייחס לכך שאחרי האוסקר השני ב-1994, לאנג לא כל כך מצאה את מקומה בקולנוע, ועברה לעולם הטלוויזיה ("חשמלית ושמה תשוקה", "בחזרה לגנים האפורים"). הדברים קיבלו תפנית מרהיבה עם בואו של ריאן מרפי, שהפך אותה למוזה שלו, ונתן לה ביד את "אימה אמריקאית" ולאחר מכן את "אויבות: בטי וג'ואן" שם הזכירה לכולנו שהיא אחת השחקניות הטובות ביותר של הוליווד. איזו אישה.

סידני פולק התאושש מההפסד, ושלוש שנים לאחר מכן חזר לאוסקר, אבל הפעם כמנצח הבלתי מעורער עם "זיכרונות מאפריקה" שהביא לו שני אוסקרים, על בימוי והפקה. הוא ביים חמישה סרטים מאז, רק "הפירמה" נחשב ראוי. השאר, בינהם הרימייק ל"סברינה", "אהבה מקרית" ו"מזימות זרות", נתפסו כסרטים בינוניים במקרה הטוב.
עם זאת, פולק המשיך להיות דמות משמעותית למדי בשדרות הוליווד. הוא תמך וגיבה פרויקטים מצליחים כמו "על תבונה ורגישות", "הכישרון של מר ריפלי", "אייריס וג'ון" ו"בחזרה לקולד מאונטיין". הוא אפילו היה מועמד לאוסקר כמפיק על "מייקל קלייטון" ו"נער קריאה", כשעל האחרון שמו הוזכר על בימת הטקס לאחר מותו.
למעשה, שלוש שנים אחרי מותו יצא סוף סוף הסרט האחרון שהפיק, יצירת המופת "מרגרט".

דסטין הופמן המשיך להיות אחד השחקנים הנערצים ביותר, ושש שנים לאחר "טוטסי" זכה באוסקר השני שלו בזכות "איש הגשם". מועמדותו האחרונה לאוסקר הייתה ב-1997 על "לכשכש בכלב", ועל אף שהוא עדיין חי ופעיל, התעשייה די התנערה ממנו לאחר שלאחרונה התגלה שהוא חתיכת פח על סטים. אפילו יותר גרוע מהדמות שגילם ב"טוטסי". סרטו האמריקאי האחרון היה "סיפורי מאירוביץ'", שם היה נהדר כמו תמיד. נכון לרגע זו הופעתו האחרונה היא בכלל בסרט אימה איטלקי מ-2019 בשם "אל תוך המבוך".

המשך העונה יהיה כולו באלף החדש, עם עוד שלושה סרטים שכנראה הפסידו את האוסקר בהפרש של כמה קולות בודדים. אבל אנחנו נבחן את העניין הזה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"