• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

״סיפורי מאירוביץ'״, סקירה וניתוח

21 באוקטובר 2017 מאת עופר ליברגל

סרטו החדש של נואה באומבך, ״סיפורי מאירוביץ'״ ((The Meyerowitz Stories (New and Selected) נחשף לראשונה בפסטיבל קאן, שם זכה לקריאות בוז בגלל שחברת נטפליקס בחרה לייעד אותו רק להפצה בסטרימינג בצרפת ולא לבתי הקולנוע. זאת בלי קשר לתגובות לסרט עצמו, שנטו לחיובי אך הלא מתלהב. אורון דיווח עליו מן הפסטיבל וציין בקצרה על המעלות הבולטות של הסרט הזה, אשר גם ההפצה בפורמט הביתי ולא בבתי הקולנוע גורמת לו להרגיש קטן ושנון. תחושה זו מלווה לא מעט מן הסרטים אשר יוצר באומבך, קולנוען אשר דומה כי רבים מסרטיו שואבים מן העיר הניו יורק בדגש על הסביבה האינטלקטואלית-ספרותית שלה, כמו עוד מספר במאים אשר פועלים בעיר.

בגלל שסרטיו של באומבך מכילים לרוב דמויות אשר מדברות על ספרות והסרטים שלו עצמו כתובים היטב הן במבנה העלילה והן בשימוש בדיאלוגים, יש נטייה לראות בו יוצר אשר מצטיין קודם כל בתסריטאות. אבל באמובך, בסרטו הנוכחי כמו גם בכל סרטיו, חושב על השפה הקולנועית כחלק בלתי נפרד מן היצירה. לפעמים זה בולט יותר, כמו הדיון הפארודי על אתיקה תיעודית ב״כשנהיה צעירים״ או השימוש בשחור לבן ב״פרנסס הא״ לרוב זה מרומז יותר, אבל באומבך תמיד מקפיד על בניית סגנון אשר מתאים את עצמו לאפיון הדמויות – דמויות מסוימות יקבלו יותר צילומי תקריב, או יופיעו רק מזוויות מסוימות. בסרטיו הטובים יותר, הוא עושה זאת בצורה מעודנת אשר משתלבת באופי של התסריט, והסרט החדש הוא דוגמה לכך – אף כי הוא נראה אחיד, כל אחד מן החלקים שמרכיבים אותו צבוע בגוון מעט אחר, בהתאם לדמות אשר תופסת בו מקום מרכזי יותר.

בנוסף, רבות מן הסצנות בו נקטעות באמצע, טכניקה אשר קשורה הן לתסריט והן לעריכה, אשר בה נקבע הרגע המדויק בו הסצנה מסתיימת – מתישהו בין הנקודה בה הבנו את השינוי העיקרי אשר מתחולל בה ולפני שהפעולה עצמה מגיעה לכדי סיום. פעמים רבות הדבר מתרחש כאשר דמותו של דני (אדם סנדלר) מקללת בייאוש, בזעם אשר מופנה בעיקר פנימה. ניתן גם ליחס את חוסר תשומת הלב עד הסוף לחוסר ההקשבה של אביו של דני ושל יתר הדמויות הבולטות בסרט – הרולד (דסטין הופמן). מדובר באמן אשר בסופו של דבר תמיד מעדיף לשקוע במשהו אחר מלטפל לעומק בבעיה, בין אם היא קשורה לילדיו או אליו. גם הילדים שלו, לפחות הזכרים, מעדיפים במשך חלקים גדולים בסרט לדבר ולא להקשיב, כך שהסרט בסופו של דבר קוטע אותם כפי שהם קוטעים זה את זה, לא רואה אותם כפי שהם לא תמיד רואים את הסביבה. השינוי העיקרי אשר עוברות הדמויות בסרט הוא היכולת לקבל את האחר וללמוד להקשיב, אבל עד שזה קורה עוברים לא מעט דברים ולא תמיד הדמויות מבינות כי היכולת לראות את הסיפור של האחר הינה הדבר המרכזי שעבר עליהן.

לדעתי, הטכניקה של הקטיעה קשורה לא רק לחוסר ההקשבה, אלא לרצון לעבור לחלק הבא. בעוד הכותרת המלאה של היצירה מתייחסת לאוסף ספרותי (ואנתח אותה בהרחבה בהמשך), לפעמים הצפייה בסרט הזכירה לי שמיעה של אוסף שירים בה למאזין נמאס משיר מסוים והוא עובר לשיר הבא של אותו אמן. סוג של אוסף של מיטב הרגעים, עם רמיזות לעומק גודל ושלם יותר של היצירה ושל משפחת מאירוביץ'. יש באופן בו משתמש באומבך בעריכה בסרט זה משהו המעיד על הקירבה שיש ביצירה שלו לסרטי הגל החדש הצרפתי, קרבה אשר בחלק מסרטיו המוקדמים באה לידי ביטוי בעיקר בסוג של הערצה לסרטים הללו כביטוי לתרבות גבוהה. בסרטיו המאוחרים, באומבך לוקח מן הצרפתים מספר אלמנטים של משחק בשפה הקולנועית, אולם הוא שם את הדגש על החספוס אשר אפיין כמה מטובי הסרטים מאותה תקופה. לפעמים דומה כי הסרטים של באומבך חוגגים חספוס וחוסר שלמות מסוים בצד הטכני, באופן אשר מתכתב עם חוסר השלמות והקשיים בחיים האישיים של הדמויות. הדמויות שלו מצליחות להיות שנונות והדיאלוגים מעוצבים היטב, אבל זו שפה אשר באה לכסות על כך שמעבר ליכולת לדבר היטב, הדמויות לא באמת מכירות את עצמן ואת הסיבות לכישלונן.

הסרט שם במרכזו נושא אשר חזר בדרך זו או אחרת ברבים מסרטיו של באומבך – דרמה משפחתית על קשר פגום בין הורים לילדים. דרמה זו עמדה במרכז סרטו הטוב ביותר של באמובך, ״חייים בין השורות״ (The Squid and the Whale), אבל נכחה כעלילת משנה כמעט בכל סרטיו, כולל בסרט הקולג'ים החביב שלו ״בועטים וצורחים״ (Kicking and Screaming) ובלהיט הפוסט קולג' ״פרנסס הא״ – שני סרטים אשר דנו בעיקר בחבריות, אבל כללו כמה סצנות כואבות על הניתוק הבין דורי. מערכות היחסים בין הורים לילדים בסרטיו של באומבך מגוונות, אבל לא פעם מדובר בהורים שעוסקים באמנות וקשורים כל כך לתפיסת העולם האמנותית שלהם, מה שמשליך באופן שלילי על היחס שלהם כלפי הילדים, או מנסה להוות תירוץ לפגיעות אחרות במשפחה ובסובבים. זה נכח ב״חיים בין השורות״ וזו גם נקודת המוצא של ״סיפורי מאירוביץ'״ – בראש המשפחה ניצב הרולד, אב אשר רואה בעצמו אמן גדול אשר נפגש בסרט עם שלושת ילדיו המבוגרים, שניים מהם הורים בעצמם. הראשון, דני, היה עקר בית במשך רוב חייו ויש בעברו סוג של קריירה מוזיקלית שלא הלכה לשום מקום. הצעיר, מתיו (בן סטילר) הוא איש עסקים מצליח וחשוב לא רק בעיניי עצמו, מסוג האנשים שיכול בהודעת טקסט אחת להשיג טובה מכל עסק יוקרתי, מה שלא אומר כי הוא מטפל היטב בבנו הצעיר. ויש להרולד גם בת בשם ג'יין, אשר לכאורה תופסת יותר מקום בסיפור. בניגוד לשני אחיה, אביה אפילו לא מנסה להגדיר את חייה במונחים של כישלון או הצלחה.

הליהוק הגברי בסרט הוא בערך מה שמצפים בסרט על יהודים בניו יורק, בהנחה כי הבמאי מספיק מוערך על מנת למשוך בערך את הקאסט שהוא רוצה. לעומת זאת, את ג'יין מגלמת אליזבת׳ מארוול, שחקנית שסביר להניח כי השם שלה לא אומר לכם הרבה והפנים שלה מוכרות, אבל לא ברור מאיפה (תפקידי משנה בסרטים של האחים כהן זו האופציה הכי סבירה). יש בליהוק של שחקנית משנה גם אמירה כלפי הקיפוח שלה ואולי כלפי הקיפוח של נשים בקולנוע בכלל. בעוד כוכבי הקולנוע שבסרט הם כוכבים גדולים למרות שהם לא בהכרח גברים נאים בצורה יוצאת דופן, הליהוק של נשים בעלות מראה פשוט לתפקידי מפתח בסרט הזה נראה מיוחד בנוף הקולנוע האמריקאי, למרות שהוא אמין מבחינה ריאליסטית. לא מדובר בליהוק בודד – את הבחורה אשר מהווה את השאיפה הרומנטית הלא בדיוק סבירה של דני מגלמת הבמאית רבקה מילר, לא מישהי שנראית זוהרת במיוחד, אבל כן אישה המשדרת חכמה, בלי קשר לכך כי הביוגרפיה שלה מתקשרת לנושא של ילדים הגדלים בצל של אמן מוערך. לשתי הדמויות הנשיות הללו יש בסרט תפקיד שלדעתי הוא גדול מזמן המסך שלהן, כולל דיון באפליה ובניצול של נשים בעולם האמנות, כמו גם בקולנוע. יש בסרט גם כוכבות קולנוע, בתפקיד הנשים עמם הרולד התחתן – אמה תומפסון כסוג של היפית חסרת התחשבות ממשית בזולת היא האישה הנוכחית, בעוד קנדיס ברגן מספקת סצנה טובה אחת של חשבון נפש וחוכמה, כמי שמגיעה מעבר עשיר ונשכח, אולי כמו הקריירה של השחקנית.

מפורסמים או לא, באומבך מביא כמעט את כל השחקנים שלו לתצוגה משובחת, בעיקר סנדלר וסטילר שכל אחד מהם מצטיין בהופעה מופנמת ומדויקת יותר מרוב מה שהם עשו בשנים האחרונות. יש לסרט גם הרבה איכויות נוספות, בשפה הקולנועית וגם בתסריט המחושב היטב, בכל זאת המקום בו באומבך מצטיין בעיקר. במשך פוסט זה אנתח מעט רבדים מסוימים בסרט, בניתוח אשר עלול לכלול ספוילרים.

סיפורי מאירוביץ' – מבחר וחדשים

זו תהיה המקבילה העברית לכותרת המלאה של הסרט, זהה לאופן בו מציגים קבצי ספרות דומים. הכותרת, באופן שבו היא מונצחת ובפונט בו היא כתובה, שנראה כמו שילוב בין סרטי וודי אלן לפונט של מוסף ספרותי או כריכה של ספר (כאשר כותרות הביניים מוצגות בפונט צנוע יותר, המתאים לדף של ספר מודפס), ממקמת את הסרט באופן מובהק כסרט אשר מוצג כיצירה ספרותית, הקשורה לסוגה של סיפור קצר. מסוג הקבצים אשר כוללים את המיטב של המחבר וגם כמה סיפורים חדשים. מטבעם של קבצים אלו, הסיפורים החדשים מוצגים מנקודת המשפחה העיקרית ולכאורה הם העיקר – הסרט לא מכיל פלאשבקים לעבר והסיפורים המודגשים בו בכותרות, כלומר הפרקים ה"רשמיים" של הסרט, מתרחשים כמעט כולם בהווה למעט יוצא דופן אחד מהותי. אולם, גם סיפורי העבר נוכחים לא מעט בסרט, גם אם על קהל הצופים לבנות אותם פעם אחר פעם מחדש, בעוד אנו לומדים פרטים נוספים על אירועי העבר דרך מידע נוסף הנמסר לנו, אשר צובע סיפורים מן העבר באור אחר. בסופו של דבר, הנפח הרגשי והדרמטי של הלמידה על סיפורי העבר חשובה לא פחות מן המתרחש ב"הווה" של הסרט.

אלמנט חשוב נוסף של כותרת היצירה היא זהות המחבר – מאירוביץ' הוא גם שם המשפחה של הדמויות, אבל גם שם המחבר במידה וקוראים כך את כותרת הסרט. ואף כי יש לסרט מספר כל-יודע שמספק את כותרות הביניים, ולכאורה יש בו שוטים אשר אינם מנקודת המבט של הדמויות, הסרט מתמקד באופן בו בני המשפחה מספרים את סיפורם, תוך שהם מאדירים את עצמם או את הסבל אותו הם חוו. הדבר נכון בעיקר לגבי הרולד, הדמות של הפסל המבוגר, סוג של ראש המשפחה. עצם הצגת המשפחה כתא אחד היא סוג של הסיפור שהוא מספר, בניגוד לסיפור של ילדיו אשר לא זוכרים אותו כאב אוהב ופחות רואים בעצמם תא משפחתי. הוא גם מספר סיפור על כך שהוא פסל מוערך ובעל חשיבות היסטורית, אף כי שאר קהילת האמנות לא רואה זאת באותו אופן – הוא מוערך כמורה וכמבין באמנות, אבל פחות כיוצר בפני עצמו. בכך, יש לו גם תקווה להיות מספר סיפורים, וניתן לפרש את ההצגה של הסרט כספר מבחר וחדשים גם כהצדעה לו בכך שהוא יצר משפחה של אמנים.

בראשית הסרט הרולד מונה את כמות האמנים במשפחה, גם מתוך מחשבה כי זה הדבר החשוב ובעל הערך, אפילו אם הוא אומר כי הוא גאה כי בנו מתיו הוא זה שמצא דרך להרוויח כסף. הרולד אוהב מאוד את האמנויות השונות ומתייחס אליהן ביותר כבוד והדר מיתר הסביבה. למשל, הוא מכריח את בנו ללבוש טוקסידו לאירוע ב-MoMA, אך גם כאשר הוא צופה בסרטים בטלוויזיה – הוא זוכר ומוקיר את הסרטים הישנים, אבל גם מתייחס לסרטים הוליוודיים המשודרים באופן אקראי בערוצים מסחריים יותר כיצירת אמנות הדורשת בחינה, בעיקר אם הוא לא יודע פרטים נוספים על הסרט. הטרגדיה של הרולד היא שבגלל חוסר רצונו להיראות כחלש, הוא מתרשל בסיפור שעליו לספר – סיפור הפציעה שלו כשיצא עם הכלב. הוא רוצה להראות את עצמו כחזק, כמנצח, לא כפצוע הזקוק לעזרה. "אתה צריך לראות את הכלב השני" היא בדיחה אשר מכסה על כך כי הוא לא מטפל בעצמו כראוי, מסבך יותר ויותר את מצבו.

אבל יש גם יופי באופן בו הוא מנסה להאדיר את מה שרואה כנקודת אור בספריו, כולל הפיכת המפגש הקצר שלו עם סיגורני וויבר לסיפור של ממש, גם אם הוא כולל רק את המשפט "הי, אני סיגורני" – אפילו דורי זוכרת יותר דברים שהשחקנית אמרה לה.

דני מאירוביץ ניסה להחנות את רכבו

הכותרת לבן הראשון שאנו רואים עסוקה בכישלון שלו. הוא הבן שעל פניו לא הצליח בחיים, גם בעיניי עצמו וגם בבחינה יבשה של הדברים. הוא לא עבד מאז שהתחתן, ויתר על קריירה במוזיקה, חוזר לחיות עם ההורים או עם אחותו. מה שכואב לו בפתיחה, חוץ מחוסר היכולת למצוא חנייה, הוא האובדן של בתו, אשר הוא לכאורה הקדיש את חייו על מנת לגדל אותה. לא רק בגלל שהיא עוברת ללמוד בקולג', אלא בגלל שאנחנו רואים, בסדרה של אירועים קטנים, עד כמה היא מחפשת מקורות אחרים למידע. היא לא הקשיבה להמלצה שלו על סנדי שרמן כאמנית מעניינת (הבחירה באמנית אשר מציגה את עצמה מחדש יכולה להקביל לסיפור שבני המשפחה מספרים על עצמם) והוא מופתע יותר מפעם אחת כאשר הוא מגלה על כך שהיא בקשר עם אחיו מתיו. הבת פונה לדודה בין היתר בגלל שהוא חי רחוק ויכול לתת לה עצות כפי שנותנים לאדם בוגר. כי דני, בגלל הקרבה בגידול והאהבה, עדיין רואה אותה בתור ילדה קטנה, גם אם הוא מבין כי היא מבוגרת מכל בחינה אחרת. מבחינתו, שיר שהם כתבו יחד כשהייתה בת 9 עדיין מייצג את הקשר ביניהם, עדיין מבטא את האהבה שלו כלפיה. אבל היא כבר בשלב בחייה בו היא מביימת סרטים עם אלמנטים פורנוגרפיים.

העניין הוא, שלא ניתן להגדיר את דני ככישלון, למרות שכך הוא רואה את עצמו וכך ללא ספק גם אביו רואה אותו בהתחלה. ההצלחה שלו אינה כלכלית או אמנותית, אבל עצם ההתרחקות של בתו ממנו נובעת גם מכך שהוא היה אב אוהב ותומך. יש לו כישרון לא רק בתחום המוזיקה, אלא גם ביכולת להבין את הזולת. בסופו של דבר, הוא הדמות הכי סימפטית ביצירה, יותר נכון, הדמות אשר עוברת מן המצב הכי נואש בהתחלה (חוסר יכולת למצוא חנייה) למצב של תקווה, על מעבר חצייה, בעודו יוצא מלימוזינה. גם הבת שלו, עדיין מביטה עליו בהערצה, גם כאשר המבט הזה משדר שהוא לא יכול להבין את חייה עכשיו. גם אם הוא רוצה להיות יותר קרוב אליה. הורים לא צריכים להיות החברים הכי טובים של הילדים שלהם, כפי שנאמר לדני בצורה ישירה על ידי האישה שהיא לא רק התקווה הרומנטית שלו, אלא גם מי שמבינה אותו טוב יותר מאחרים.

גם השפה הקולנועית של הסרט משדרת קירבה אל דני – הוא מקבל יותר צילומי תקריב מיתר הדמויות. הקלוז-אפים חושפים את הזקן המאוד לא מחמיא שלו, אבל גם מאפשרים לראות עד כמה, בעוד האחרים מספרים סיפורים רוב הזמן, דני גם תמיד מנסה להביט על האחר ולהבין גם את מה שהוא לא מסוגל לספר.

מתיו הגיע בטיסת ללילה מלוס אנג'לס

מתיו מצליח ועובד קשה. אין לו זמן לבזבז. לא על רגשות, לפחות לא בהתחלה. הוא לא נחשף בצילום תקריב, אלא בצילום מרחוק יחד עם כוכב קולנוע צעיר יותר (מבחינת הליהוק), אותו הוא משרת באופן נאמן. קיר הרוס ממלא את הפריים באבק לפני שרואים אותם – הם קשורים גם לעבודה, אך גם להיעדר קשר רגשי לקירות או לבתים אשר נהרסים. מתיו מתרחק מבנו כפי שהרולד התרחק מילדו. כל דבר בחייו מתוזמן. בעוד הקאטים בסרט תמיד קוטעים את דני לפני שהוא השיג את מטרתו, דומה כי מתיו עצמו כבר מצוי בסצנה הבאה. הוא מהלך בהריסות, אבל רואה מה יהיה בעתיד. הוא עושה זאת באופן הכי משתלם כלכלית, כאשר הכלכלה ניצבת מעבר לרגש – כי אם תסדר, גם שאר הדברים יסתדרו. הוא לא עושה זאת בגלל היעדר אהבה שהוא חש אל אנשים בחייו. בסופו של דבר, הוא גם לא ממש טועה בכך כי בסוף הדברים מסתדרים, גם אם הוא בוגד בכל הסובבים אותו. הוא עושה את המהלך הכדאי ביותר. גם בגלל שרגשות האשם על המהלך הזה מאלצים אותו לבסוף לפעול מתוך רגש ולא מתוך יעילות כלכלית. בסופו של דבר הוא מביע חרטה בצורה הכי כנה ויעילה, בניגוד לנתוני הפתיחה של האופי של בני מאירוביץ'. אולי זה קשור למילות השיחה שאמו משמיעה במהלך הסרט.

התערוכה הקבוצתית

זה אמור היה להיות הפרק המוקדש להרולד, אך הוא לא מסוגל לזכות בכבוד השמור לו בלבד. כאמור, הוא מקבל רק תערוכה קבוצתית בקולג' בו לימד ואנו צופים בילדיו כקבוצה, נבחרת אשר בלי ברירה תופסת עליו משמרת. "במשך 12 שנותיה כנוריוכרוגית, ד"ר מלאני סוני לא ראתה כזו דחיפה דרמטית" מכריזה כותרת המשנה העמוסה ביותר, אשר מתייחסת קודם כל למצב של הפציינט, אבל גם להמולה המשפחתית סביבו, אשר מתנהלת בסכסוך ובבלאגן אשר דוחף אותה החוצה. מצד שני, היותו של הרולד במצב רפואי קשה ורוב הזמן בתרדמת הוא זה אשר מאפשר למשפחה להתאחד ולטפל בו. ייתכן וכך הם מתפקדים כשלושה אחים בפעם הראשונה. יש בכך גם סוג של התרסה, בעוד הוא לא תמיד דאג להם והיה שם בשבילם, הם לא עוזבים אותו כמעט לרגע. אבל הקירבה המחודשת אליו לא מובילה רק לאחדות. הרגע בו לכאורה הרולד זוכה לבסוף במעט הכבוד אשר הוא ראוי לו, כולל דברי שבח כנים על עבודתו, הוא גם הרגע בו הילדים מאבדים לחלוטין את כבודם, בעימות אשר בסופו של דבר, בגלל שהם הגיעו בו לשבירה של ממש, מוביל גם לשינוי המיוחל. עם או בלי קשר להחלמה של האב.

(הסיפור של ג'יין)

רצה הגורל והסרט המכיל סיפור על ניצול מיני והיעדר יחס אליו מצד האב, יצא לצפייה ביתית בסמוך לדיון בפרשת הארווי ויינשטין. באומבך מדגיש לאורך הסרט עד כמה מעט מתייחסים לג'יין – הסיפור שלה אינו חלק רשמי מן הסרט, אלא משהו שהכותרת שלו מצויה בסוגריים. מתיו מציין כי הוא לא זוכר שהוא אי פעם ראה אותה רצה – אולי כי הוא אף פעם לא הקדיש לה מחשבה, והוא לא לבד. גם הקהל לא ממש מקשיב לה. כפי שאמרתי, היא לא מגולמת בידי שחקנית מוכרת. אבל הסיפור שלה הוא במידה רבה הלב של הסרט, הטראומה הקשה ביותר – גם של ניצול, גם של היעדר התגובה המצופה, או כזו שיכלה לעזור. גם עשורים רבים לאחר המקרה, ג'יין עדיין בורחת מפני האיש הקשיש אשר אונן מולה. ייתכן וההטרדה הזו שינתה את כל מסלול חייה, אם כי הסרט לא הולך למקום בו היא מאשימה במקרה האחד את הכל ומשאיר לקהל מקום לפרשנות.

מה שבטוח הוא שהאחים של ג'יין לא מפרשים נכון את הסיפור האישי שלה. הם לא מסוגלים להבין איזה סוג של תמיכה נפשית היא צריכה או מה הם יכולים להציע כעזרה. הם פונים לנתיב של נקמה פיזית, אשר לא גורמת לג"יין להרגיש יותר טוב ויש בה אלמנט של התעללות בקשיש. הנקמה הזו לא יעילה לכאורה, אבל היא כן מאפשרת, גם אם בדרך מעוות, התקרבות בין דני למתיו, כמו גם הזדמנות שלהם לחלץ את הזעם שלהם כלפי העולם. וזה בסופו של דבר מה שהם עושים – לא נוקמים את נקמת אחותם וגם לא ממש משפילים את המתעלל הקשיש, אלא משחררים זעם.

הסרט מתחיל בצילום מדיום שלה, אבל במקום להתקרב לקלוז-אפ ישנה התרחקות ממנה. גם כאשר היא במרכז, הסרט מראה את החורשה בה היא מדברת כפי שהוא מראה אותה. ייתכן ויש בסיפור משהו שהסרט עצמו, או המספר, חושש ממנו, שיש בסיפור הזה מידה גדולה יותר של אפלה. למרות שג'יין עצמה שלווה יותר לאחר שהדברים נאמרים – היא לא רוצה חיבוק, אלא לעשן. היא בשלום עם להיות שם בשביל אביה, למרות שהוא ממש לא היה שם בשבילה. היא גם לא ממש רוצה קירבה גדולה יותר מהאחים שלה בשלב זה, לא בנקמה וגם לא בחיבוק/לחיצת יד שהם שוקלים להציע לה. יחד עם זאת, בעודה מדברת, היא מנסה מדי פעם להסתתר מאחורי מה שהסביבה מסוגלת לספק לה, כלומר עצים. אבל זה לא יער של ממש ולא משהו שאפשר להיעלם בתוכו.

אבסטרקט מספר 7

בסופו של דבר, הדור השלישי מצליח לאתר את המורשת האמנותית של הרולד מאירוביץ', בתוך המחסן של המוזיאון היוקרתי לאמנות אמריקאית, בסצנה שנראית כמו איתור המקום בו ארון הברית אוחסן בתום הסרט ״שודדי התיבה האבודה״. גם בתוך מה שנראה כי אבד לנצח, ניתן למצוא את הדבר החשוב – מאירוביץ' הוא אכן אמן שהכניס פסל כלשהו לפנתאון. את הפסל עצמו לא רואים, הוא נותר מופשט, לא רק בכותרת אשר ניתנת לו, אשר גם ממקמת אותו כחלק מגוף יצירה עשיר יותר. בסופו של דבר, ההכרה של הממסד נותרת כדבר לא בדיוק מוחשי, אבל זה גם דבר כלשהו, טוב לדעת שהוא שם. כמו שבדרך כלשהי, הרולד מאירוביץ' גם היה אב לילדיו, או סב לנכדתו.

השאר תגובה