• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • סרטים חדשים: ״הקדושים של ניוארק״ מגיעים לקולנוע
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 4, פרק 8: "עשרת הדיברות"

19 בינואר 2021 מאת אור סיגולי

על אף שהאוסקר הוא טקס שנתי הסובב בכל פעם סביב יבול שנתי מאוד ספציפי, המועמדים והזוכים אף פעם לא מתרחשים בוואקום, וכל טקס מושפע מאלו שהיו לפניו. במאי שזוכה בשנה אחת כנראה לא יזכה שוב בשנה רודפת ולכן מפת המועמדים משתנה בהתאם, וסרט מסוים שמעיד על מגמה יכול להביא לריאקציה שנתיים אחר כך. זו שרשרת שמתעצבת בעקבות אירועי עבר בשילוב עם הכאן והעכשיו.
לכן אחד המשחקים האהובים על כתבי ומסקרי האוסקר הוא "מה היה קורה אם?". זו מחילת ארנבת ללא סוף. אם "אפולו 13" מנצח את "לב אמיץ", האם זה אומר שהאקדמיה לא תרגיש צורך להביא ניצחון לרון הווארד על "נפלאות התבונה" ולכן רוברט אלטמן לוקח על "פארק גוספורד" ולא הולך לעולמו בלי אוסקר? אם לאונרדו דיקפריו לא זוכה על "האיש שנולד מחדש" זה אומר שלמאט דיימון יש אוסקר ודיקפריו מפרק את העונה עם "היו זמנים בהוליווד", מותיר לחואקין פניקס לזכות בעתיד על הופעה טובה? אם "רומא" זוכה, מה זה אומר לגבי "פרזיטים", והאם "האירי" ו"סיפור נישואים" מועמדים שנה לאחר מכן או שהוליווד נבהלת מנטפליקס וחוסמת את דרכם?

האוסקר של 1956 הוא ללא ספק אחד מהמקרים הקיצוניים של שרשרת אירועים קודמת שהביאה לתוצאות בנקודת הזמן הזו. כתבתי על זה בפרק על הזוכה "מסביב לעולם ב-80 יום" וכמובן שנצטרך להסתכל על זה שוב, הפעם מנקודת מבטו של המפסיד המככב בפרק הנוכחי, כזה שגורלו נקבע לא באותה שנה, אלא ארבע שנים לפני כן, עוד לפני יום הצילומים הראשון שלו.
מדובר באפוס ההוליוודי העצום "עשרת הדיברות" (The Ten Commandments) ששודר בטלוויזיה בכל פסח מחייכם, ולעונת הבלוקבאסטרים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר הגיע כי הוא חתיכת מפלצת – מקום שביעי בטבלת שוברי הקופות בארה"ב אחרי חישובי אינפלציה. מקום אחד מעל "מלתעות" ואחד מתחת "טיטניק". האקדמיה לא פספסה את זה, אבל כמו עם סרט המפלצות של ספילברג, זה בעיקר נראה כמו טפיחה מנומסת על השכם מאשר חיבוק אמיתי.

עוד לפני האוסקר…

ססיל ב. דה מיל הוא אחד מאבות הוליווד, מהקולנוענים החשובים והמשפיעים על האומנות השביעית. ולכן, על אף שסגנונו נתפס כמיושן ברגע כשהסרטים החלו לדבר והמצלמות לנוע בחופשיות קצת אחרי מלחמת העולם השנייה, סרטיו עדיין נחשבו אירוע שיש להתייחס אליו. מה גם שהוא כמפיק עצמאי נהנה מתקציבים גדולים ותמיכה מוחלטת של האולפן פארמאונט.
ב-1956, כאשר היה בן 74 וכבר אחרי זכייה באוסקר (על "ההצגה הגדולה בתבל", ארחיב על כך בחלק הבא של הפרק), הוא נתן פוש אחרון והחליט שלא ללכת בשקט אל תוך הלילה. דה מיל, בביטחון ומיומנות של נפיל הוליוודי שאין שני לו, בחר להביא למסך את סיפור יציאת מצרים, החל מלידתו של משה רבנו ועד לרגע בו עזב את בני ישראל כשנכנסו לגבולות הארץ המובטחת, והוא נידון רק להביט עליהם מרחוק. כן, אני הולך לעשות ספויילרים לסיפור יציאת מצרים.
13 מיליון דולר היה התקציב של הסרט, הגבוה ביותר בתולדות הוליווד בתקופתו (מעל 122 מיליון כיום), ועשייתו כללה תחקיר רציני שהתבסס לא רק על סיפורי התנ"ך אלא גם על מחקרים של התקופה. ארבעת התסריטאים של הסרט חקרו בספרים כמו "נסיך מצרים" של דורותי קלארק ווילסון, "עמוד האש" של ג.ה. אינגרהם ו"על כנפי נשרים" מאת א.א. סאות'ון, כמו חיפוש ולמידה ממדרש רבה, פילון האלכסנדרוני (השם הכי חמוד של פילוסוף אי פעם), יוסף בן מתתיהו ואוסביוס. החבר'ה השקיעו. מה שכן, הם ויתרו על כמה דברים חשובים, נגיד כל הקטע הזה שמשה כבד לשון? בהצלחה עם להרים אפוס הוליוודי על דמות ראשית מגמגמת.

בצד הנוצץ של העשייה, דה מיל ליהק לתפקיד משה – מנעוריו המאוחרים ועד זקנתו – את צ'רלסטון הסטון, זה שכיכב בסרטו הקודם "ההצגה הגדולה בתבל", שלוש שנים לפני שיזכה באוסקר כמושיע יהודי אחר ב"בן-חור". לצדו הניח דה מיל קאסט מטריף של התקופה: יול ברנר, התגלית של אותה שנה, כאנטגוניסט המצרי רעמסס; אן בקסטר, אחרי האוסקר על "חוד התער" והמועמדות על "הכל אודות חווה", הייתה נפרטירי, האישה בין שני האחים למחצה, משה ורעמסס; אדוארד ג'י רובינסון האהוב כדותן (דיית'ן) הנכלולי; ג'ון דרק עם השיזוף הכי מדהים שראיתי בסרט כיהושע בן נון; ג'ודית' אנדרסון, הזכורה לטוב מ"רבקה"; וינסנט פרייס ועוד ועוד, ביניהם בנו הפעוט של הסטון, פרייז'ר, שבו נתקלנו בפרויקט אחר לחלוטין של סריטה, כאשר ביים את "דברים שצריך" על פי סטיבן קינג. זה הצטבר למעל 370 איש שרשומים בקאסט.
את המוזיקה הלחין אלמר ברנסטין האחד והיחיד ("עידן התמימות", "אל תיגע בזמיר"), הצילום היה של לויאל גריגס, העריכה בידיה של אן באוכנס, לא פחות מחמישה מעצבי תלבושות היו חתומים עליו (ביניהם האגדה אידית' הד), צוות איפור של 74 אנשים, 102 בתחום הארט ומעל 20 עוזרי במאי. הצילומים עצמם התקיימו במצרים ובסיני.

220 הדקות של "עשרת הדיברות" (שלוש שעות וארבעים דקות, רק מדגיש) יצאו לבתי הקולנוע ב-5 לאוקטובר 1956, ושברו את כל הקופות. הוא היה לסרט המכניס ביותר של השנה שלו, נשאר בבתי הקולנוע ארבע שנים, ולבסוף עקף אפילו את הדולרים של "חלף עם הרוח". אבל זאת, חשוב לציין, לא בחישוב פערי האינפלציה שבין 1939 לבין 1956. אחרת "חלף עם הרוח" עדיין במקום הראשון, וספק אם אי פעם יזוז משם.

על פניו, מדובר באירוע אוסקר מושלם שנועד לסחוף את העונה: אחד האנשים המוערכים ביותר בתעשייה, שמפאת גילו כנראה לא נותרו לו עוד הרבה הפקות בסדר גודל שהוא רגיל אליהן, עושה סרט שהוא לא רק הצלחה מטורפת אלא גם עם אמונה גדולה בנפלאות בורא עולם.
פשוט הייתה בעיה אחת, בעיה בשם 1952.

מסלול ההפסד של "עשרת הדיברות"

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של הטקס ה-29 היו:
"ענק", האפוס של ג'ורג' סטיבנס, הוביל את הלהקה עם 10 מועמדויות כולל בימוי, משחק (שלוש מועמדויות בשתי קטגוריות, כולל ג'יימס דין לאחר מותו) וכתיבה.
"המלך ואני", המיוזיקל המפורסם, עמד אחריו עם 9 מועמדויות ללא פרסי כתיבה, אך עם בימוי ומשחק.
"מסביב לעולם ב-80 יום" קיבל 8 מועמדויות כאשר הוא נעדר מפרסי המשחק.
"עשרת הדיברות" לשמו התכנסנו צבר 7 מועמדויות, היחיד מבין חמשת המועמדים ללא בימוי, כתיבה או משחק.
"שכנוע ידידותי" של שיאן האוסקרים וויליאם וויילר, לקח לעצמו 6 מועמדויות, עם כל הקטגוריות החשובות.

בפסקת ההקדמה כתבתי על כך שהמועמדים, והזוכים, באוסקר של 1956 היו ריאקציה מוחלטת לשנים הקודמות באוסקר. הדבר הראשון שבולט בהקשר הוא שלראשונה בתולדות הפרס, כל חמשת המועמדים לסרט הטוב ביותר הוא בצבע. ולא סתם בצבע, אלא גם הפקות מאוד מרשימות. הסיבה לזה הייתה, כפי הנראה, שלא רק שהטלוויזיה כבר הייתה רשמית איום על המסך הגדול, אלא שגם שני הזוכים הקודמים, "חופי הכרך" ו"מרטי", היו דרמות קאמריות יחסית, בשחור-לבן, והאחרון מביניהם היה בכלל מבוסס על חומר טלוויזיוני, רחמנא ליצלן.
להוליווד כנראה בער לחגוג את הסרטים שמעניקים פייט הגון לחוויה הביתית ולכן הצביעו להפקות הגדולות ומנקרות העיניים ביותר. זה אפילו בולט באורך הסרטים. שנה לפני כן זכה, כאמור, "מרטי" היה באורך של 90 דקות. ב-1956, המועמד הקצר ביותר היה "המלך ואני" עם שעתיים ו-17 דקות. "ענק" ו"עשרת הדיברות" עברו בכיף שלהם את רף שלוש השעות.
אפילו הסרט שהחליף את "עשרת הדיברות" בפרס הבימוי היה הפקת הפאר "מלחמה ושלום" של קינג וידור, אז ברור מה הייתה הנטייה של האקדמיה באותן שנים.

ככזה, אם להסתכל על לוח המועמדים, מתגלה באופן די ברור (עד כמה שניתן, כמובן) ש"עשרת הדיברות" קיבל את מקומו בחמישייה בעיקר בגלל שהוא הפקת ענק שוברת קופות, והוליווד רצתה להחזיר טובה למי שהביא כל כך הרבה קהל לחזות בפלא של המסך הגדול, אבל לא התלהבה ממנו מאוד. אחרת קשה מאוד להסביר מדוע האפוס המרשים הזה נעדר מקטגורית הבימוי והכתיבה (באחרון חגג "מסביב לעולם ב-80 יום", לא בדיוק התסריט המבריק ביותר בתולדות הקולנוע).
ופה נכנסת השאלה "מה היה קורה אם", כי אין ספק שההיעדרות של דה מיל, והיחס המנומס-וזהו לסרטו, הם תוצאה ישירה של הניצחון שלו עם "ההצגה הגדולה בתבל" ארבע שנים לפני כן. לא יהיה מופרך להגיד שאם סרטו מ-1952 לא היה מועמד, או לא היה זוכה, הסיפור היה אחרת לגמרי. סביר להניח שהטקס ה-29 היה מסתיים בניצחון של "עשרת הדיברות".

אבל, כידוע, זה לא היה המצב. את הפרס הגדול לקח "מסביב לעולם ב-80 יום", יחד עם פרסי התסריט המעובד (לא ברור), המוזיקה לסרט דרמטי או קומי (כלומר, לא מוזיקלי), הצילום בצבע, והעריכה. אם תרצו לדעת עוד, תוכלו לקרוא עליו בפרויקט הזוכים. כפי ששמתם לב, פרס הבימוי לא היה חלק מהחבילה הזו, אלא הגיע לרוברט סטיבנסון ו"ענק", הפרס היחיד שלקח הסרט הזה באותו הערב.
למעשה, אפשר אפילו לומר ש"עשרת הדיברות" לא היה במקום השלישי (זו השערה בלבד, מכיוון שהאקדמיה איננה מפרסמת את ההצבעות), אלא "המלך ואני", שסיים את הטקס עם חמישה פרסים, כולל השחקן הטוב ביותר ליול ברנר. "עשרת הדיברות" הפסיד לו את פרס הקלטת הסאונד, העיצוב האומנותי, והתלבושות בצבע.
עם זאת, הוא כן יצא מהטקס עם פרס בודד לאפקטים המיוחדים. ובכך עקף את "שכנוע ידידותי", היחיד מבין מועמדי הסרט שלא זכה אפילו באוסקר אחד.

האמת שאם מביטים על האירועים שהקדימו לטקס עצמו, היה ברור שהפעם דה מיל וסרטו יישארו על הספסל. ההישג הכי גדול של הסרט לפני האוסקר היה בגלובוס הזהב, שם "עשרת הדיברות" הועמד רק לפרס השחקן (צ'לרסטון הסטון). תמיד משמח לגלות שגלובוס הזהב מעולם לא היו מסונכרנים עם המציאות.
כל שאר התזכורות של "עשרת הדיברות" בעונה לא הגיעו בזכותו, אלא בזכות צירוף המקרים שהביא לכך שהסרט הזה יצא בשנת הפיצוץ של יול ברנר, השחקן האמריקאי-ממוצא-רוסי בן ה-36, שכיכב גם ב"אנסטסיה" וגם ב"המלך האני" ולכן צבר כמה פרסים על גוף עבודה, כמו למשל ב-NBR ופרסי המבקרים של ניו יורק. "אנסטסיה" זכה באוסקר בפרס השחקנית הראשית (אינגריד ברגמן) ו"המלך ואני" הביא לברנר את האוסקר בעצמו. אני מאמין שבעקבות אלו, ברנר קיבל קמפיין משנה ל"עשרת הדיברות", אבל זה לא הגיע לכדי מימוש. אבל אם להיות כן, אני חושב שגם בלי "המלך ואני" ברנר לא היה מוזכר בזכות תפקידו כרעמסס הנקמן.

האם ההפסד היה מוצדק?

בדרך כלל בשלב הזה אני זורק איזו מילה על המועמדים האחרים לפני שמתפקסים על גיבור הפרק והזוכה בפועל. הפעם זה לא יהיה המצב מכיוון שאת "ענק" ו"המלך ואני" ראיתי לפני שנים רבות מספור, ואת "שכנוע ידידותי" לא ראיתי מעולם. כפי שכבר הזכרתי, הם כל כך ארוכים שלצערי לא הספקתי להשלים או להתרענן. אבל זה בסדר, גם ככה הם פחות חשובים ספציפית כרגע.

"עשרת הדיברות" הוא סרט מאוד מוכר לנו הישראלים, בעיקר בגלל הפופולריות שלו במהלך פסח, שם הוא ממלא בכיף איזה יום שידורים שלם. סביר אפילו להניח שגם רוב האנשים שלא ראו את הסרט מזהים את האימג' המפורסם של קריעת ים סוף ואת סצנת עגל הזהב, ואני אפילו אהמר בזהירות שגם רוב מי שראה לא עשה זאת באופן רציף מההתחלה ועד הסוף, אלא דגם פה ושם.
אני הייתי חלק מאלו, ולקראת הפרויקט התיישבתי לראשונה לצפות בו באופן מסודר. מכיוון שמדובר בכמעט ארבע שעות, הנחתי שאחלק אותו לכמה חלקים ומתישהו החיים יתערבו באמצע ויגרמו לי לקחת הפסקות יזומות. אז הנה הדבר הכי מפתיע, וכנראה זה שכבר עכשיו יענה על השאלה שבכותרת – איכשהו יצא שאת כל "עשרת הדיברות" ראיתי ברצף, ללא הפסקה.

בכל היקר לי, בטח אחרי טראומת "ההצגה הגדולה בתבל", נדהמתי מכמה שהאפוס התנ"כי מחזיק, ואיזו עבודה מרשימה הרים ססיל בי. דה מיל. אז נכון, הבמאי הוותיק לא ממש התקדם עם הזמנים (כזכור, אנחנו בשנים שאחרי "חופי הכרך", "שיר אשיר בגשם", "ראשומון" ו"שדרות סאנסט". הקולנוע כבר השתכלל והשתנה) ואת כל הקונספט של, נגיד, קלוז-אפ, הוא לא מכיר בכלל (אמריקן או מדיום-שוט זה הכי אקסטרים שלו). גם בימוי השחקנים מרגיש כמו משהו מהקולנוע האילם, עם ג'סטות מוגזמות ופיזיות תיאטרלית. באופן כללי נראה שדה מיל מביים ליציע המרוחק ולא לעדשה הסמוכה.
חשוב לציין שכמה מהשחקנים הצליחו איכשהו לעקוף את הוראות הבימוי ולצאת מזה בשלום, ובעיקר אני מופתע מחוסר היחס של האוסקר לאן בקסטר בתפקיד נפרטירי. אני לא יודע האם היא קיבלה קמפיין של שחקנית ראשית או משנה, אבל היא נפלאה אפילו כשנראה שהיא עושה תפקיד שמטרתו רק להתחנף לדורות של דראג קווינז. באופן כללי הנשים בסרט מצוינות, בהן אפשרות למנות את איוון דה קארלו כסאפרה (ציפורה), נינה פוץ' כבית'יה (בתיה) אמו המאמצת של משה, ומרת'ה סקוט כיושאבד (יוכבד) אמו הביולוגית. גם אדוארד ג'י. רובינסון מוכיח שוב שהוא אחד השחקנים הכי לא מוערכים כראוי בתולדות הוליווד, וסדריק הארוויק כאביו של רעמסס טוב מאוד בפני עצמו. אצל השאר המצב פחות מרהיב, במיוחד הסטון וברנר המוגזמים.
כל האופרציה הזו לוקחת את עצמה ברצינות תהומית במיוחד, בהתאם לתקציב, אבל הולי מוזס אילו פריימים מטורללים הרימו שם. המיזנסצנה פשוט מרהיבה, ואני ממש מחכה לחזור ל"המלך ואני" כדי לראות האם באמת התלבושות והסטים היו ראויים לפרס לפני "עשרת הדיברות". ממש כל רגע בסרט הזה הוא חגיגה לעיניים.

בהחלט יש סצנות שהתיישנו (הילולת עגל הזהב שמתוארת כאורגיה אלימה, באופן טבעי מוצגת בסרט כמו טיקטוק של דואה ליפה) אבל הן מעטות. ישנם אפילו רגעים בסרט, כמו למשל סיקוונס מכת בכורות, שגרמו לי להצטער שדה מיל לא ביים איזה סרט אימה בתקופת הצבע. זה יכול היה להיות מעניין. יש גם לא מעט מטען רגשי בסרט, שוב, במיוחד בסצנות הנשים, בין אם אלו נפרטירי וממנט, או סצנת האימהות של משה.
וזה מביא אותי להפתעה הגדולה של "עשרת הדיברות" – על אף שהאקדמיה משום מה לא מצאה לנכון להעניק לו מועמדות בקטגוריה הייעודית, התסריט של הסרט ממש טוב. המהלכים של הדמויות (נפרטירי בעיקר, שהופכת מאהובת משה לליידי מקבת') מנומקים ומעניינים, ויש לא מעט הקבלות נראטיביות מרשימות. למשל, שתי נקודות שהביאו את משה לחיים חדשים – הראשונה כאשר נמשה מן היאור והשני כשהוא נמצא על ידי בנותיו של יתרו – כתובות ומבוימות בדיוק באותה דרך, כאילו מאפסות את העלילה ומנכיחות את ההשגחה האלוהית.
אני אפילו יכול להגיד שהסרט הזה אוכל בלי חרוסת את הניסיון של רידלי סקוט עם החומר, ב"אקסודוס: אלים ומלכים".

הזוכה של 1956, "מסביב לעולם ב-80 יום", הוא סרט מהנה וחביב מאוד. אבל באמת שהוא לא בליגה של "עשרת הדיברות", כך שלפחות בין שניהם, לדה מיל הגיע לקחת ממנו את הפרס. וזה באמת עוד יותר עצוב כשנזכרים שלזכות הבמאי החשוב הזה נרשמה פאדיחת אוסקרים איומה, כשבעצם יכל להיות מנצח מהולל בזכות קלאסיקה אמיתית. אבל אין מה לעשות, ככה זה האוסקר.
זה יהיה סרטו האחרון של דה מיל. הוא יילך לעולמו שלוש שנים לאחר מכן.

הפרק הבא, והלפני אחרון של העונה, יהיה סוג של פרק בונוס, ובו אני מניח שנייה את טבלת שוברי הקופות לאחר חישובי אינפלציה, ופונה אל אחד המפסידים מהטבלה המקבילה, זו של ההכנסות היבשות.
עד אז, מזכיר לכם שהעונה החמישית תהיה סרטי בחירת הקהל, ואתם מוזמנים לכתוב ב"צור קשר" או בפייסבוק על אלו זוכי אוסקר תרצו לקרוא.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנייקביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"