• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

״היו זמנים בהוליווד״, סקירה

15 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

כאשר קוונטין טרנטינו פרץ לתודעה במחצית הראשונה של שנות התשעים עם "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", הוא הצליח להפוך במהרה לבמאי שגם הקהל הרחב מכיר את שמו. לא רק בשל סגנון אישי ייחודי בכתיבת הדיאלוגים או מחוות לסרטים ישנים, אלא בעיקר משום שלא פחות משהסרטים שלו היו אמנותיים, הם היו מהנים, גם לצופים אשר לא מבינים מה פוסט-מודרני בתפיסת העולם של הבמאי ולאיזה סרטי פולחן הוא רומז. היה משהו רענן מאוד בסרטים שיצר באותה תקופה, כך ששמו כבמאי מהנה נשמר עד ימינו, אפילו אצל צופים שטרם נולדו כאשר סרטיו הראשונים יצאו. אך למרות שהסרטים שלו מצחיקים, אלימים וכוללים אלמנטים לא ריאליסטיים, טרנטינו תמיד היה במאי פחות קליל משנדמה, ולא רק בגלל שעסק בדמויות בעלות מוסר בעייתי בסטנדרטים המקובלים. הציטוטים מיצירות אחרות הם חלק אינטגרלי מסרטיו לא רק בשל החוב שהוא חב ליוצרים שקדמו לו, אלא גם מפני שהוא עוסק בעולם בו תרבות הפופ עצמה ואופן התפיסה של המציאות חשוב יותר מן המציאות עצמה, או מכל אידאולוגיה ערכית.

אחרי ההצלחות הראשונות, אני סבור כי טרנטינו פיתח את הנושא הזה בדרכים שונות ולפעמים מורכבות יותר מאשר בסרטיו הראשונים, ולכן נותר יוצר שמעניין לנתח את סרטיו ולמצוא בהם רבדים נוספים. אולם, בחלק מסרטיו המאוחרים, בעיקר "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"שמונת השנואים", דומה כי הכנסת הרכיבים החדשים לקולנוע שלו הייתה בעיקר דרך מתיחת אורך הסצנות (דבר שהיה קיים בעבר אצל הבמאי), מה שהופך את הסרטים המאוחרים למעט פחות מהנים מן המוקדמים. זאת אף על פי שכל הרכיבים עדיין שם והבמאי שתמיד היה מודע לעצמו במידה מסוימת הפך ליוצר מודע יותר ובוגר יותר (אם כי עדיין קצת ילדותי ומאוהב בגדולתו). זה יכול להיות נכון גם במידה מסוימת לגבי סרטו החדש "היו זמנים בהוליווד" (Once Upon a Time in Hollywood), סרט שיכול להרגיש אטי או חוזר על עצמו לפרקים כפי שהוא סרט עמוס לא רק ברמזים לסרטים אחרים, אלא גם להיסטוריה ההוליוודית. באופן אישי, ההנאה שלי במהלך הצפייה הראשונה בסרט גדלה באופן הדרגתי בכל אחד משלושת חלקיו. מצאתי את הסרט כמרחיב וממצה נושאים אשר עלו בעבר אצל טרנטינו, מה שהופך אותו כרגע לסרט הכי אהוב עליי של הבמאי מאז "ממזרים חסרי כבוד" וממקם אותו בדיוק באמצע בדירוג הפרטי שלי לסרטי הבמאי. אם סופרים את הסרט הנוכחי כסרטו התשיעי, כפי שהוא נוהג בעצמו.

ספירת הסרטים בפילמוגרפיה, כמו גם דירוגם, היא חלק שאני מרגיש עמו יותר בנוח בכל הקשור לבמאי זה. זאת מפני שהאזכורים הרבים בסרטיו באים מתוך הדרך בה הוא מפגש לבטא את ראיית העולם שלו, עולם בו הסרטים הם השפה הבסיסית ואנו רואים את העולם רק מבעד לשפה. אנשים מתחברים לסרט כלשהו או נרתעים ממנו ביחס למערכת של הסרטים האחרים שהם מכירים; בסרטים של טרנטינו, אנשים חווים את העולם בו הם חיים ביחס לסרטים שהם מכירים, או לאלמנטים אחרים מן התרבות הפופולרית (כולל כזו שקדמה לסרטים). גם אירועים היסטוריים ומערכות יחסים נחוות ביחס לחוויות מתחום התרבות. במובן זה, "היו זמנים בהוליווד" מעיד על עצמו כבר בשלב הכותרת כעל עוסק במיתוסים וגם במקום בו נותרים המיתוסים.

אחרי סרטים רבים שעסקו באנשים שהושפעו מסרטים וכללו נרטיבים שגנבו או התכתבו עם הרבה סרטים אחרים, טרנטינו עוסק בצורה ישירה ורחבה מתמיד בתעשיית הסרטים עצמה (תעשייה שהייתה ברקע של חלק מסרטיו הקודמים). הכותרת ממלאת גם תפקיד נוספים – היא רומזת כי מדובר בסוג של אגדה או מעשיה, כלומר שהסרט מנסה לבנות מיתוס נוסף. כמובן, מדובר גם באזכור קולנועי למספר סרטים אשר השתמשו במבנה כותרת דומה, בראש ובראשונה הסרטים של סרג'יו ליאונה "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה". טרנטינו עצמו כבר השתמש במחווה לכותרת זו, כשהעניק לחלק הראשון של "ממזרים חסרי כבוד" את הכותרת "היו זמנים בצרפת הכבושה בידי הנאצים", והקשר בין הסרטים הללו אינו מקרי. גם משום שיש כמה קווי דמיון בין היצירות וגם מכיוון שבסרט זה טרנטינו מכוון לא מעט מן המחוות והאזכורים הקולנועיים לסרטים שלו עצמו. גם את זה הוא כבר עשה בעבר, אבל הפעם הוא עושה זאת יותר. הערכה עצמית אף פעם לא הייתה חסרה לו.

שינוי מרכזי בסרטים של טרנטינו החל מ"ממזרים חסרי כבוד" הוא עימות בין העולם המעוצב בידי התרבות הפופולרית לבין ההיסטוריה הרשמית. עימות זה תופס מקום מרכזי גם בסרט החדש. אלא שהפעם מדובר באירוע היסטורי יותר ספציפי ממלחמת העולם השנייה, מלחמת האזרחים או העבדות בארה"ב – פרשת רציחות ייחודית וספציפית שהתרחשה באזור לוס אנג'לס בשנת 1969. קהילה של ילדי פרחים בהנהגת צ'ארלס מנסון ביצעה כמה רציחות של אנשים שאיימו על שלמות ופרטיות הקהילה, וכן לפחות שני אירועים של רצח טקסי או רצח שנועד להיראות ככזה. זו פרשה ידועה מאוד, אבל אני קצת בספק אם כל הצופים בסרט בקיאים בפרטים שלה כפי שדומה כי הסרט מצפה מן הקהל שלו להיות בקיא. חלק ניכר מן המתח של הסרט נובע מהצגת דמויות שונות הקשורות לרציחות ואזכור גם לחלק מן הפשעים הפחות מפורסמים של מה שכונה "משפחת מנסון".

בנוסף, דמויות אמתית אחרות שפעלו בהוליווד של התקופה הן דמויות משנה בסרט, אך האזכורים כאן הם כמעט אף פעם לא לכוכבי הקולנוע המוכרים ביותר שנצרבו בתודעה הציבורית. זאת משום שהסרט עוסק הרבה מאוד בסדרות טלוויזיה משנות החמישים והששים ודורש היכרות עימן על מנת להבין את כל המשחקים עם המציאות שמבצע הסרט, אך דומה שכבר כמעט אנשים שמכירים את הסיפורים הללו בלי להיות מבוגרים מאוד או להיות טרנטינו עצמו. מידת ההיכרות עם היסטוריה יכולה להיות מהותית למידת היכולת ליהנות מן הסרט, וזו כנראה ההסתייגות העיקרית שלי ממנו – יחס בעייתי בין בדיחות פנימיות לבדיחות אוניברסליות.

ההיסטוריה האמתית של הוליווד מאוד נוכחת בסרט, הן דרך כמות גדולה של דמויות אמתיות ואירועים אמתיים אשר מוזכרים בו, והן דרך שחזור תקפותי אשר מנסה ליצור את המראה האמיתי של לוס אנג'לס של התקופה. זאת בעוד סרטיו הקודמים של הבמאי ניסו לשחזר יותר את התרבות הפופלרית. למעשה, המציאות ההיסטורית נמצאת בעימות תמידי עם שתי הדמויות הראשיות בסרט, דמויות בדויות לחלוטין. ריק דלטון (ליאונרדו דיקפריו) היה כוכב בסדרת מערבונים בטלוויזיה בסוף שנות החמישים וראשית שנות הששים. הוא נטש את הסדרה לטובת מעבר לסרטי קולנוע, מעבר שכלל מספר סרטי פעולה ומערבונים אך בסופו של דבר לא הפך אותו לכוכב. בשנת 1969 הקריירה שלו מתבססת על תפקידי אורח בטלוויזיה, בתור נבל לפרק אחד אשר מובס על ידי גיבורים, שחלקם עוצבו בהשראת הגיבור שהוא עצמו גילם פעם.

לצד ריק נמצא קליפ בות' (בראד פיט), מי שהיה בעבר כפיל הפעלולים של דלטון וכיום עובד בעיקר כנהג וכעוזר אישי. בשכנות לריק דלטון עובר לגור זוג שאכן עבר לבית משותף בהוליווד באותה תקופה: הבמאי רומן פולנסקי (שנראה מעט מאוד בסרט) ואשתו השחקנית שרון טייט (מרגו רובי), הקורבן המפורסם ביותר של משפחת מנסון. מי שנוכח בחייה של טייט יותר מבעלה הוא האקס שלה, הספר חובב הנשים ג׳יי סברינג (סיברג האמיתי שימש השראה לסרטו של אל האשבי ״שמפו״). אך הסרט של טרנטינו לא מקדיש הרבה זמן מסך לסיפור שלהם, ביחס לסיפור של הדמויות הבולטות. גם משפחת מנסון נוכחת בסרט מראשיתו, אבל נראים בעיקר דרך מפגש שלהם עם דמותו של קליפ בות'.

המבנה של הסרט הוא מעקב אחרי שלל הדמויות הללו לאורך שלושה ימים: שני ימים בפברואר ועוד יום באוגוסט. בשני הימים הראשונים, לא קורה הרבה מבחינת עלילה לינארית: ריק מקבל הצעה להופיע במערבוני ספגטי ומצטלם לעוד סדרה, קליף מתקן את האנטנה בבית של ריק, נפגש עם משפחת מנסון ומאכיל את הכלבה שלו בסיקוונס ארוך. האכלת הכלבה מזכירה ולא במקרה את האכלת החתול בסרטו של רוברט אלטמן "שלום לנצח" והדמיון בין הסרטים נובע מכך ש"היו זמנים בהוליווד" הוא הסרט הכי אלטמני של טרנטינו – במקום עלילה מחושבת היטב, יש כאן מבט ארוך על ההתנהגות של הדמויות. לדוגמה, יש אירוע סוער בעברו של קליף בו אנו חוזים בו רק להרף עין ולא מקבלים את מלוא המידע לגביו באף שלב, לעומת אנו הרבה רגעים של ריק דלטון מתכונן לצילומי סצנה או של נסיעה ברחובות לוס אנג'לס. מי שמכיר את הסרטים של אלטמן, יודע שזה יכול להיות פחות משעמם ממה שזה נשמע, אבל מי שמצפה לסצנות פעולה ופיתולי עלילה נוסח טרנטינו צריך להמתין לכך יותר משעתיים.

הרגעים המעניינים ביותר בסרט הם אלו בהם קיימת שבירת גבולות של ממש בין חומרים היסטוריים ובדויים, כסוג של משחק פוסט מודרני. אחרי שרואים את מישל פיליפס ומאמא קס מלהקת "האמהות והאבות", שומעים קאבר לאחד מלהיטי הלהקה. אחרי שרואים שחקן מגלם את סטיב מקווין, ריק דלטון מדבר על כך שהיה מועמד לתפקיד של מקווין ב"הבריחה הגדולה" (The Great Escape) ואז אנו רואים חלק מן הסרט, רק שדיקפריו בתור דלטון מגלם את התפקיד של מקווין. הרגע הכי יפה בעיניי קשור לדמותה של טייט, שהצגתה בסרט אינה חושפת הרבה פרט לכך שהיא תפקידה בסרטים לרוב בתור הבחורה היפה ושהיא אהבה לרקוד ולבלות. דומה כי בכל הסצנות הראשונות שלה בסרט היא רוקדת, עד לרגע בו היא בוחרת להיכנס לקולנוע ולראות סרט בו היא משתתפת – הדבר מוביל לסיקוונס בו טייט בגילומה של רובי צופה על המסך בטייט האמתית גונבת את ההצגה בסרט "צוות ההרס" (The Wrecking Crew), ולרגע הופכת מבחורה יפה שלא ממש מזהים בלי בעלה המפורסם יותר – לכישרון מבטיח. פרט לסצנה זו, אין הרבה רגעים של טייט בסרט, אולי באופן אשר מתכתב עם מה שנותר ממנה בחיים: אף כי זכתה לביקורת טובות ולהצלחה כדוגמנית ושחקנית, בסופו של דבר היא נצרבה בזיכרון כקרובן של רצח ופחות כאמנית בפני עצמה. הדבר גם גורם לייצוג נשים בעייתי בסרט כולו – אף כי נשים אחרות מדברות הרבה יותר ממנה, חלקן מוצגות באור מגוחך והדמות הנשית שמעוררת הכי הרבה כבוד היא ילדה בת 8.

רובד מעניין נוסף בסרט ביחס לכל גוף העבודה של הבמאי הוא החשיבות של מקצוענות. בסרטים רבים בהם עסק בעולם הפשע, הדמות שזכתה לאהדה היא זו אשר ביצעה את העבודה שלה ברמה הטובה ביותר בהתאם לקודים של המקצוע, לא משנה עד כמה אפל מוסרית הוא אותו מקצוע. הדבר הזה נוכח בסרט בעיקר דרך דמותו של קליף, אשר נותר טוב מאוד במה שהוא עושה גם אחרי שימי תהילתו מאחוריו. הדבר בא לידי ביטוי בסצנה שנויה במחלוקת במהלכה הוא מתעמת עם ברוס לי, בסצנה שמשפחתו של אמן הלחימה המונח טענה כי משמיצה את דמותו. לטעמי, דומה כי עצם הנוכחות של לי בסרט נובעת מכך שמי יכול להשתוות לו פיזית נתפס אוטומטית בהמשך כאיש בעל יכולת לא רגילות בעימות אלים. זו סוג של מחווה לברוס לי, גם אם היא מבוצעת בצורה קומית. הן קליף והן ריק מצויים במשבר בקריירה, אבל הסרט טורח למצוא רגעים להראות עד כמה הם לא רק טובים במה שהם עשו, אלא גם מיוחדים בעבודה זו. בשל כך, אהבתי לצפות הרבה זמן בשתי הדמויות הללו, גם הודות לתסריט אשר מותאם היטב ליכולת של דיקפריו ופיט, שטרנטינו מוציא מהם את המיטב.

אולם, רוב הסרט הוא למעשה הכנה לחלקו האחרון, אשר מתרחש כאמור בחודש אחר שהמעבר עליו כולל לפתע בניית עלילה מהודקת בהרבה. וכפי שהובטח למי שמכיר את הדמויות האמיתיות שהן חלק מן הסרט, האלימות הצפויה מגיעה וטרנטינו שב לביים אלימות בצורה שמעוררת אי נחת בעצם כך שהיא מענגת. דיון מלא בפן זה של הסרט כרוך בספוילרים מסוימים ולכן יבואו אחרי ההפרדה.

-ספוילרים לסיום של ״היו זמנים בהוליווד״ מכאן ואילך-

כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", טרנטינו עוסק ביכולתו של הקולנוע לשכתב את ההיסטוריה ולנצח את הצד האפל של המציאות. את זה עושה את הסיום הלא-מפתיע במיוחד עבורי, ואין בכך מילות גנאי בסרט: טבעי שהדמיות הבדויות שהכניס טרנטינו להיסטוריה ההוליוודית הם אלו שיגאלו את הוליווד, גם אם רק באופן זמני, הרציחות שעוררה בה פחד והחלה את סיום עידן התמימות המוסרית של שנות הששים. עד לרגע בו חולייה של משפחת מנסון מחליטה להחליף את הבית אותו יש לתקוף, הדיוק ההיסטורי של היום מחושב עד לרמת הדקה. מה שמנצח את הרוצחים זה קודם כל המקצוענות של קליף ולאחר מכן אביזר מן הסרטים, וסרט שנראה כלוקה באלימות יתר מתגלה כזה שמספק את הכלי לגאולה. המסר של טרנטינו הוא שבכוחו של המיתוס לתקן את העוול של הפרקטי. האלימות במציאות כואבת ומובילה לקטיעה ללא סיבה של הבטחות או של אישיות לבבית ולא מפוענחת כמו זו של טייט. האלימות בסרטים מוגזמת ולא אמינה, אך התרבות הפופולרית מייצרת מיתוס נטול כאב, מיתוס בו עימות מדמם ורצחני הוא קודם כל בידור והבידור הוא למעשה התרופה לאלימות אשר נטען שלה הוא גורם. אולי בלי להתכוון, הסיום הזה גם תומך באחזקת נשק בבית להגנה עצמית, אך לא מדובר בנשק טיפוסי להגנה עצמית, אלא במזכרת מהסרטים.

זהו גם סרט על דעיכה של תקופה מסוימת של הוליווד. דלטון הוא כוכב המתקשה להתסגל להוליווד החדשה, הוליווד שהוא חושב שהמייצג שלה הוא הכישרון של פולנסקי, אבל למעשה היא כוללת גם את האלימות של מנסון ומאוחר יותר גם של פולנסקי עצמו, מה שנרמז בסצנה בה קליף מסרב לבצע אקט מיני עם אישה שעלולה להיות קטינה. התקופה של דלטון גם היא תקופה שנמצאת בשלהי הוליווד הקלסית ולא בתקופת הזוהר, אך היה בה דבר שטרנטינו עורג עליו: תמימות ומחויבות לבידור טהור. זוהי תקופה בה האלימות על המסך הייתה מופרדת מן הפוליטיקה ומן האלימות מחוץ למסך. טרנטינו מאמין בבידור טהור. בדיאלוגים שנשמעים טוב יותר מאיך שאנשים מדברים במציאות. בצילום אסתטי ובעריכה שבוראת מציאות חדשה. פעם, כל תעשיית הסרטים האמינה בכך, אבל כמה אירועים, בהם רציחות משפחת מנסון, שינו את ההשקפה הזו. טרנטינו נתפס תמיד כצעיר ברוחו בזכות סגנון הדיבור שלו והמינון הגבוהה של אלימות בסרטיו, אך יותר מכך הוא נציג של הוליווד של פעם. הוא לא רק עושה עליה סרט, הוא מנסה להחזיר אותה לחיים. גם כוכבת בלונדינית נוצצת ומצחיקה אשר לא ידוע הרבה על הרצונות שלה, פרט לחיבה שהסרט מדגיש לגברים נמוכים ולא אטרקטיביים לכאורה, חוזרת לחיים – וגם סמלי מין כאלו הוליווד כבר לא מאפשרת לייצר.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סקירה מעולה!

  2. דוד הגיב:

    סקירה מעולה, אך לצערי הסרט מתיש ועמוס ברפרנסים לתרבות הפופ האמריקאית. כבר לא נשארת היצירה/ הסיפור האוניברסלי. הצופע הממוצע אפילו לא מכיר את הסיפור של הכת "משפחת מנסון" ושלא נדבר על מקווין ועוד שלל הרפרנסים.

    אבל לפחות הסרט מהנה, גם למי שמכיר וגם למי שלא. איני חושב שקולנוע הינו רק צורה של בידור כמו שהיה פעם, אלא קולנוע שמכבד את עצמו צריך להכיל מסרים אוניברסליים המשתוות לספרות הקאנונית.

    ניתן לראות את היופי של הקולנוע בגל הסרטים הדרום קוריאניים של השנים האחרונות, כביכול תעשיה אזוטרית אך היא מציגה שפה קולנועית רחבה ועשירה מאי פעם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.