• סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • מחתרת השישה
  • סופשבוע אוטופיה 2019: המדריך המלא
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שאינו חושש מספוילרים

11 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

צריכת הקולנוע והטלוויזיה בימינו פועלת תחת הדומיננטיות של החשש מפני ספוילרים. הדבר נכון לא רק לגבי הצורך לא לחשוף ספוילרים בכתיבת ביקורת, אלא גם לגבי האופן בו סרטים משווקים. הדרישה לא לחשוף מה קורה בסוף של "הנוקמים: סוף משחק" או "היו זמנים בהוליווד" (Once upon a time in Hollywood) מצד יוצרי הסרטים, היא לדעתי גם אמצעי ליצירת כותרת וגם כלי שיווקי הפועל במספר דרכים. זה כולל הצבת הדרישה להימנע מספולירים במקום מרכזי על פוסטרים, כמו במקרה של "פריזטים", בו הבמאי דרש מן הקהל לא לחשוף כמעט את כל עלילת הסרט. ראשית, הדבר דוחק בקהל לצפות כמה שיותר מהר על מנת שלא ייחשף לספוילרים (ובכך מגיע גם קהל שאולי היה ממתין לשמיעת דעות של חברים/ביקורת במקרים אחרים). שנית, הסרט מוצג כאירוע מיוחד, משהו שיש לחוות בקולנוע על מנת לקבל את מלוא אפקט ההפתעה. כמובן שגם עבור הצופים והמבקרים החשש מספוילרים הוא לחלוטין חלק מן התרבות וכפי שיש אנשים אשר ממהרים להביע דעה על כל טריילר חדש, יש גם כאלו המנסים לחמוק מכל מידע על הסרט, כולל צפייה בטריילרים. אף כי אינם חושפים את הסוף, לרוב הם מגלים יותר מדי.

זוהי נקודת המוצא של הווידוי שלי, אשר מציב אותי מול חלק ניכר מחובבי הקולנוע ודומני שגם מול יתר הכותבים בבלוג זה – לרוב, לא ממש אכפת לי מספוילרים ואני לא מרגיש שהם הורסים לי את הסרט. למעשה, אני מרגיש לא פעם רצון לדעת מה קורה בסוף לפני הצפייה, גם אם בהרבה מקרים אפשר פשוט לנחש את הסוף. אסייג ואומר כי זה לא נכון לגבי כל סוגי הסרטים, ויש דברים מסויימים שאשמח לגלות במהלך הצפייה. כמו כן, אני מכבד אחרים ומנסה לא להרוס להם את הצפייה כפי שהם רוצים לחוות אותה. אולם, אני חושב שהסגידה לחשש מספוילרים מייצרת גם נזקים.

הרי זה לא תמיד היה כך. אם הטריילרים של היום נראים כחושפים יותר מדי, הטריילרים בעידן הוליווד הקלסית יכולים להישפט בעין עכשווית כיוצאים נגד הסרט. רבים מהם חשפו פרטים רבים בעלילה, לרבות הסיום. לרוב, זה לא ממש משנה. אז כמו היום, חלק מן הסיבה שאנשים הולכים לסרטי ז'אנר היא היכרות עם הקונבנציות של העלילה והציפייה לקבל סוף דומה למה שקהל מכיר. יש גם יוצאי דופן, למשל זה שהטריילר לסרט "סוליינט גרין" משנות השבעים חושף את התפנית שדומה כי התסריטאים רצו להסתיר – נראה גם לי כטעות. אולם, מן הסתם ובעיניים של התקופה, הדבר עבר כמה וכמה מקבלי החלטות ואף לא פגם בהצלחה של הסרט.

תמיד היו יוצרים אשר ניסו לשבור את הנטייה של הקהל לגלות את הסוף. בילי ווילדר סיים את סרטו "עד התביעה" (Witness for the Prosecution) בדרישה מן הקהל שלא לחשוף את הסוף (אני רושם את השם העברי הרשמי של הסרט, למרות שצריך לקרוא לו "עדת התביעה", לדעתי). עצם הנוכחות של הדרישה הזו מן הקהל בסרט שאכן מכיל תפנית יוצאת דופן מראה עד כמה הדבר היה לא שגרתי באותה תקופה. אבל זהו סרט שמשתייך לז'אנר מאוד ספציפי של סרטי מתח מבוססי תפנית בעלילה, על פי מחזה של אגתה כריסטי שבעצמה התמחתה בסוג כזה של פיתול. אני סבור שסרטים העוסקים בתעלומת רצח בהם יש מימד של חוסר ידיעה הם סרטים שלא ארצה לדעת את הסוף שלהם מראש. לעומת זאת, לדעת מראש האם יש מקרי מוות ושל איזו דמות בסרטי ״הנוקמים״, לא באמת היה מפריע לי. אולי אפילו היה הופך את הצפייה למרתקת יותר.

אומנם "עד התביעה" מבקש לא לגלות את הסיום, אבל הקהל בקולנוע לא בהכרח צפה בפתיחה שלו לפני אותו הסיום. באותה תקופה, במהלך היום בתי הקולנוע הקרינו בצורה מעגלית את התכנית, שכללה מלבד הפיצ'ר המרכזי גם יומני חדשות, סרטים קצרים, לפעמים סרט B וגם פרסומות. הקהל ידע מתי אמור להיות מוקרן הסרט, אבל לפעמים היה נכנס באמצע, צופה בשאר התכנית, ואז מקנח בפתיחה. שנים ספורות לאחר מכן, אלפרד היצ'קוק גרם לבתי הקולנוע לחרוג מדרך הקרנה זו כאשר דרש כי אף צופה לא יורשה להיכנס לצפייה בסרט "פסיכו" אחרי תחילת ההקרנה. אבל גם זה סרט מיוחד, רדיקלי במבנה שלו, אשר מחליף מספר גיבורים ראשיים. בעיקר, זהו סרט שיש בו שתי הפתעות גדולות, כאשר הטוויסט שמגיע לקראת הסיום פחות זכור ממה שקורה באמצע.

יש לציין כי היצ'קוק, אשר נחשב לאמן של סרטי מתח, לרוב הסתייג מסיפורים בלשיים בהם הצורך לדעת מי הוא הרוצח הוא המרכז. כאשר הוא נדרש לביים סרט עם טוויסט שמשנה את כל התמונה, כפי שקרה ב"ורטיגו", הוא העדיף לחרוג מן המקור שחשף את התפנית בסיום ולמקם אותה כמה שיותר מוקדם במערכה האחרונה של הסרט. היצ'קוק האמין כי המתח נובע מן החשש לדמויות בסיטואציה אותה הקהל מבין, כאשר עדיף שלקהל יהיה יותר ידע מלדמויות. והפתעה יכולה לפגום באלמנט של המתח. זה שהקהל יודע שקרי גרנט לא ימות כאשר מנסים לחסל אותו במספר דרכים במהלך "מזימות בינלאומיות" לא מונע ממנו להיות מתוח כאשר זה כמעט קורה מול המסך, והשאלה היא איך לעזאזל הוא ייצא מזה הפעם.

מרלן דיטריך לא מוכנה לשמוע ספוילרים ב״עד התביעה״

העלילה היא רק חלק ממה שהקולנוע מציע ולא פעם ההפתעות מצויות ברבדים אחרים. אכן, ידיעה מראש על ליהוק מפתיע או אלמנט חזותי יוצא דופן יכולה לפגוע גם עבורי בהפתעה במהלך הצפייה לא פחות, ולרוב יותר, מתפנית העלילה. גם ברומן הקלסי, צורת האמנות אשר לכאורה עלילה היא חלק יותר דומיננטי בה, בעבר לא היה חשש מלחשוף מראש את העלילה – בראש כל פרק הופיע תקציר קטן של האירועים המתאר מה יסופר בו. וזה לא שאין ערך לסיפורי פואנטה, בהם התפנית היא העיקר. אבל מדובר במיעוט מן הסיפורים. חלק מסיפורי הפואנטה המוכרים ביותר בספרות, למשל של או. הנרי, הם סיפורים קצרים מאוד. לבנות סרט שלם רק מנת שיפתיע יכול להוביל ליצירה חלולה אשר לא מצדיקה את אורכה.

לגבי קריאה, אציין שנערכו מחקרים מהם עולה כי קוראים דיווחו שנהנו יותר מקריאה בסיפורים שאת הסוף שלהם הם ידעו מראש. עיתון "הארץ" פרסם את המחקרים לאחרונה, נוכח תרבות החשש מספוילרים של "משחקי הכס", סדרה שדומה כי ככל שנמשכה הפכה את ההפתעות שאסור לחשוף לחלק יותר ויותר דומיננטי. שימו לב כי מועד הפרסום בעיתון הוא לא מועד פרסום המחקר, כך שלא מדובר ברעיון חדש בהכרח. שכן גם מעבר להנאה מן הטכניקה הספרותית/קולנועית, סיפור טוב הוא הרבה יותר מסך התפניות שלו או מה שקורה בסיום. בסיפור טוב יש מבנה פנימי הכולל רמזים לסיום והקבלות, שלמות פנימית ושלל מסרים, ולפעמים אני חווה את כל זה בצורה טובה יותר כאשר אני יודע מה מצפה לי.

מקרים אחרים בהם החשש מן הספוילרים עלול לפגוע, הם כאלה בהם "אל תגלו את הסוף" הופך לכלי שיווק מרכזי. אני מגיע לצפייה במודע לכך שיש תפנית – וזה מה שמגלה לי את הסוף, גם אם איש לא גילה אותו. כלומר, עצם הידיעה שיש סוף שאסור לגלות גורם לכך כי לרוב אני מנחש את הסוף מראש, מרגיש חכם לכמה שניות, אבל אז מתנתק מאלמנטים אחרים של הסרט. את התפנית ב"היו זמנים בהוליווד" אני כבר יודע למרות שטרם צפיתי בסרט (שהתמונה בראש הפוסט לקוחה ממנו). ולידיעת קוונטין טרנטינו, זה לא שקראתי על כך בשום מקום שהפר את הבקשה שלו, אלא שאלתי אנשים ספציפיים על מנת לדעת זה מראש. אני סבור כי זה רק יעשיר את חווית הצפייה שלי בסרט שאני מאוד מצפה לקראתו, ובכל מקרה לא אחשוף את הסוף לאחרים, כאמור. ובפנייה אישית לבמאי, נדמה לי שלא היית צריך לבקש במיוחד. אתה רק גורם לכך שדיון של סרט בין שעתיים וחצי יהיה רק על חלקו האחרון ואם זה כל מה שהיה חשוב לך, דומה כי יצרת הקדמה ארוכה מדי. אני מעריך אותך יותר מדי ככותב על מנת לחשוב כי זה מה שביקשת לעשות.

אל ספוילרים ל"פרזיטים", סרט נוסף שעולה בסוף השבוע בקולנוע וביקש שלא לגלות עליו יותר מדי, לא יצא לי להיחשף טרם הצפייה בו בפסטיבל ירושלים. אכן היו בו כמה וכמה הפתעות, אבל חלק מן הצפייה שלי היה כרוך בתשומת לב לפרטים שבאו אחרי הרגע אותו הגדיר הבמאי כנקודה ממנה אסור לגלות, מה שגרם לי לשאול את עצמי במהלך הצפייה האם לפרט זה יש יותר חשיבות ממנה שנדמה לי. בסופו של דבר, נדמה לי שהרגעים הגדולים בסרט היו כנראה גורמים לי להנאה והתלהבות לא פחותה אפילו אם הייתי יודע מה צפוי בהם. זאת הודות לאופן העשייה, שגובר עבורי גם על גודל ההפתעה מן הסיפור המקורי.

דוגמה לאופן בו הציפייה לטוויסט מפתיע פגמה לי ישירות בחוויה הייתה כשראיתי בצעירותי את "משחק הדמעות" (The Crying Game). לא ידעתי על הסרט דבר מלבד זה שיש בו תפנית גדולה בסיום. באחד מן הדירוגים שקראתי באינטרנט על הרגעים המפחידים בתולדות הקולנוע, גילוי התפנית נחשב לאחד מהם. להבנתי, כך גם שווק הסרט בזמן אמת. לכן, מי שאינו רוצה לדעת מה קורה בו, מוזמן להפסיק לקרוא בנקודה זו, כי אני עומד לעשות ספוילרים ל"משחק הדמעות" מכאן. כן, זה קצת אירוני בטקסט כמו זה, אבל זו נקודה לסיום משום שבתום הצפייה בסרט חשתי תסכול. לא הבנתי איפה התפנית הגדולה והמפחידה שהובטחה ולה כה ציפיתי.

אומנם המערכה האחרונה של הסרט כללה כמה מהלכי עלילה בלתי סבירים אך מרגשים, אך דבר מהם לא הפך את העלילה על פיה ובטח שלא הפחיד, מקסימום ריגש. אם כי הייתי מתרגש יותר מן המהלך הרומנטי, לולא הייתי עסוק בלחפש את מה שפספסתי. כן, באמצע הסרט מגלה הגיבור, פרגוס (סטיבן ריאה), כי דיל (ג'יי דוידסון), אותה הוא חשב לאישה, היא למעשה טרנסג'נדר. אבל הדבר לא נתפס עבורי כתפנית כל כך גדולה, מכיוון שדיל ודמויות אחרות בסרט רמזו על כך ברמזים לא דקים. תפסתי את זה כהפתעה לפרגוס, אך לא לקהל – אי הבנה שהצופה אמור לאתר. מה גם שזה קורה באמצע הסרט ובמאמרים שקראתי דיברו על טוויסט בסיום. אולי בשנות התשעים אנשים כל כך נרתעו מנזילות מינית עד שהם הפסיקו לצפות בסרט באמצע, רק כי יש בו דמות טרנסית. או שאולי אחרי החשיפה הזו הכל עבר להם ממש מהר.

מאוחר יותר למדתי כי גם הבמאי-תסריטאי ניל ג'ורדן בכלל לא התכוון שהקהל יתייחס לזה כהפתעה גדולה. רק בעצת אנשי השיווק הוחלט לפרסם את הסרט כבעל תפנית ולא ולחשוף בקמפיין את ה"סוד". הבלטת ההפתעה מן הזהות המינית פוגם מעט גם בכוח הרומנטי של הסרט, וגם בדיון שלו בקשר שבין חריגות מינית לחריגות אתנית, ובמאבק פוליטי של האירים בבריטים. מספר שנים לאחר מכן למדתי את התסריט של הסרט באוניברסיטה והופתעתי מן הכמות הנמוכה של הידיים שהורמו כאשר המרצה שאל "מי ניחש את הטוויסט מראש". זה אותת לי שאני כנראה טוב יותר בקריאת רמזים, או פשוט לא הקהל האידיאלי של סרטים בהם הספוילר הוא העיקר. עוד הערה בהקשר של הסרט הספציפי הזה: אני מקווה כי היום יש יותר קבלה ובעיקר הכרה בנושא של מיעוטים מיניים, וכי יותר אנשים יאתרו מראש את הרמיזות הישירות למדי לאותה תפנית. או לפחות יאתרו את הרגע בו זה קורה כלא-נעים ואולי מעורר רתיעה, אך לא כמפחיד.

סטיבן ריאה מנסה לנחש את הטוויסט שנמצא ממש מולו ב״משחק הדמעות״

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    סרטים טובים – צריך לראות יותר מפעם אחת, וסרטים מעולים – פעמים רבות. אבל תמיד אזכור בחיבה ובגעגועים את הפעם הראשונה שראיתי את "ורטיגו", את "פסיכו", את "מזימות בינלאומיות" ועוד – טעם ההפתעה הראשונה נשמר, וההנאה רק גדלה כשצופים שוב בלי להיות שבוי של ההפתעה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.