אימת החודש – אפריל 2017: כל סרטי "פסיכו"
30 באפריל 2017 מאת אור סיגוליאודה בכישלוני – לא הספקתי למצוא מספיק סרטי אימה חדשים ומעניינים לחודש אפריל. לראשונה מאז המהדורה הראשונה במרץ 2013, פשוט לא צברתי שלושה או סרטים חדשים או יותר שאוכל לספר לכם עליהם, טובים או רעים. רוב סרטי האימה שראיתי מאז המהדורה האחרונה היו במסגרת "מועדון האימה" אז אולי אפרט עליהם באופן מסודר בחודשים הקרובים, אך מבחינת היבול החדש לא צץ שום דבר שהצלחתי אפילו לראות עד הסוף.
אבל, זה לא אומר שלא תתקיים אימת החודש גם החודש, ועל כן החלטתי לעשות ספיישל – שילוב של הפינה הקבועה, יחד עם הסדרה הלא רשמית "מותגי האימה הגדולים", ולכתוב על כל סרטי "פסיכו".
אני לא חושב שיש אוהד אימה אחד שלא ראה את סרטו של אלפרד היצ'קוק משנת 1960, או לפחות שמע עליו יותר מדי פעמים. יכול להיות שזה נכון גם לצופי קולנוע באופן כללי. מדובר באחד הסרטים הטובים, החשובים, האהודים והמוכרים ביותר בתולדות הקולנוע. עם זאת, לא הרבה יודעים שיש לסרט לא פחות משלושה סרטי המשך, כולם בכיכובו של נורמן בייטס המקורי, הלא הוא אנתוני פרקינס. לכן, אימת החודש יוצאת לפעולה, עם סקירת כל סרטי המותג פלוס סרט תיעודי שנעשה עליו.
לצערי בפוסט הזה אדלג על שני נדבכים חשובים מעולם "פסיכו". הראשון הוא הניסוי הקולנועי של גאס ואן סאנט בשנת 1998, ששיחזר את הסרט באופן כמעט מדויק. צפיתי בו פעם אחת כאשר יצא לקולנוע, אך לא מצאתי את הזמן (טוב, נו. לא מצאתי את הרצון) לצפות בו שוב. הדבר השני הוא סדרת הטלוויזיה "בייטס מוטל" שעומדת להסתיים ממש בקרוב, המתארת את חייו של בייטס הצעיר ואמו לאחר שהם עוברים לגור בסמוך לבית ההארחה המצמרר. בנוסף לשני אלו, מין סרט המשך מחוץ למניין, גם הוא נקרא "בייטס מוטל", נעשה בשנת 1987. גם עליו פסחתי. התנצלותי בקשר לזה.
אז זו סקירת כל ארבעת סרטי "פסיכו" הרשמיים, שנעשו על ידי ארבעה במאים שונים, והסרט התיעודי "מורשת פסיכו" משנת 2010. מכיוון שאנחנו דנים בסרטי המשך, קחו בחשבון ספויילרים לגורלו של בייטס.
"פסיכו" – Psycho
1960
קצרה היריעה מלפרט את כל הדברים החשובים שכולנו צריכים לדעת על יצירת המופת של היצ'קוק, ואני באמת ובתמים מאמין שאתם מכירים את רובם, אז בואו נתייחס לזה כמדריך מקוצר.
בראשית היה רוברט בלוק, שכתב אי אילו ספרים על רוצחים סדרתיים. בשנות החמישים של המאה הקודמת, הוא עבד על ספר שבו הרוצח הוא איש חביב מהשכונה, שעל אף מראהו הרגיל מסוגל לעשות דברים איומים. מה שהוא לא ידע זה שבזמן כתיבת הספר, כמה עשרות קילומטרים בודדים מביתו בפליינפילד אשר בוויסקונסין, קורה הדבר הזה בדיוק – אד גיין, גבר בשנות החמישים לחייו, ומטורלל באופנים שקשה לגמרי לתאר, רצח לפחות שתי נשים, מארי הוגן וברניס וורדן. הוא נתפס ונכלא אך לא עמד למשפט בעקבות סעיף בריאות נפשי, ומת בבית חולים פסיכיאטרי. מסתבר שהוא גם נהג ללבוש חליפת נשים בזמן הרצח, כפי הנראה רדוף על ידי זכר אמו. וכשאני כותב "חליפת נשים" אני מתכוון לזה באופן הכי מילולי שיש – חליפה שעשויה מנשים. ממש לקראת סוף כתיבת הספר, נחשפו מעשיו של גיין בתקשורת, ובלוק הכניס אותם לספרו, לו נתן את השם "פסיכו".
הספר, מעשיית אימה מחרידה, התגלגלה לידיו של אמן המתח הקולנועי המפורסם אלפרד היצ'קוק. צריך לשים דגש על המילה "מתח", לא "אימה". אבל היצ'קוק הסתקרן מאוד מהסיפור ולמרות שהיה קצת קיצוני מסרטיו הקודמים, הוא החליט להפוך את זה לסרט, כמובן בניגוד לעצת רוב הבוסים שלו. היצ'קוק שכר את ג'וסף סטפאנו כדי שימשיך לעבוד על התסריט שהתחיל ג'יימס קוואניי, אחד הכותבים בסדרה "אלפרד היצ'קוק מציג".
שינויים רבים נעשו במעבר מהספר לסרט. הרוצח המבוסס על גיין, נורמן בייטס שמו, הפך מגבר שמן ומוזנח בשנות הארבעים לחייו לבחור צעיר ונאה בהרבה, כמה שמות של דמויות השתנו, והתסריט השמיט פרקים ארוכים מהספר. אלמנט אחד שכן נלקח מעבודתו של בלוק לתסריט, הוא מנגנון על פיו הסופר הציג לקוראיו דמות חביבה וסימפטית, ואז הביא למותה לצער כולם, כך שוב ושוב. זה היה הטריק. כן, בלוק בעצם ניבא את "משחקי הכס". אבל זה לפעם אחרת.
יוניברסל סרבו להשקיע יותר מדי כסף בסיפור זוועה על רוצח סדרתי שאמו המתה גורמת לו לרצוח אנשים, אבל היצ'קוק לא התרגש, הביא את הצוות שלו מסדרת הטלוויזיה, קיצץ בשכר של כולם, וצילם בשחור-לבן.
התוצאה, כמוכר וכידוע, יצירת מופת. מעבר ליכולות הבימוי של היצ'קוק, המוזיקה של ברנרד הרמן, סצנת המקלחת שעדיין אנשים אוהבים לפרק ולנתח, השינוי המפתיע בגיבור הסרט לאחר המערכה הראשונה, הטירוף שמגולם לא במפלצת או יצור אלא בבן אדם מן השורה, וכמובן הפעם הראשונה שהראו אסלה בקולנוע, "פסיכו" גם השפיע באופן ישיר על כל הקולנוע שלאחריו. הוא אפקטיבי ונפלא אפילו היום, גם אחרי עשרות צפיות.
הוא יצא שנה לאחר שהיצ'קוק ביים את אחד מסרטיו הגדולים "מזימות בינלאומיות", וזכה להצלחה קופתית ענקית. על אף שהיה סרט סלאשרים אלים, גם התכבד בארבע מועמדויות לאוסקר – להיצ'קוק כבמאי (מועמדותו האחרונה ביותר), לג'נט לי כשחקנית משנה, לצילום ולעיצוב האומנותי.
אחת התשובות הפופולריות לשאלה "אם היית יכול לחזור בזמן, איזו הקרנת בכורה היית בוחר להיות בה?", היא ללא ספק ה-16 ביוני, 1960 – הפרימיירה של "פסיכו" בניו יורק.
ככל שחלפו השנים הפך להיות הסרט נכס תרבותי גדול יותר ויותר, וכל האנשים המעורבים בו לדמויות מפתח. הוא אולי הסרט המרכזי שקרב בין ז'אנר האימה למיינסטרים, סולל את הדרך לחיבוק החם שנתן עולם הביקורת והאקדמיה בשנים שלאחר מכן ל"תינוקה של רוזמרי", "מגרש השדים" ו"שתיקת הכבשים". קשה לחשוב על רשימה אחת הכוללת את סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים שלא שיבצה את "פסיכו".
וכך קרה ש-23 שנים לאחר שנורמן בייטס הוצג לנו לראשונה על המסך, הוא חזר.
"פסיכו 2" – Psycho II
1983
לפני שמתחילים צריך לשים על השולחן משהו אחד חשוב: בזמן הפקת סרט ההמשך, "פסיכו" של היצ'קוק כבר סימן את עצמו כאחת מפסגות העשייה הקולנועית. קשה להאמין שמישהו שאף, או העלה על דעתו, שסרט ההמשך ישחזר את הרף הלא הגיוני של היצ'קוק. עם זאת, זה לא אומר שעשיית סרט ההמשך הייתה מחופפת או זולה. רחוק מזה. מאחורי "פסיכו 2" עמדו מעריצי הסרט המקורי, ולא בהכרח כלכלנים ואנשי עסקים שניסו לסחוט הצלחת עבר עם מינימום השקעה. האם זה הצליח להם? זאת כבר שאלה אחרת.
את הרצינות בה נעשה "פסיכו 2" אפשר לראות כבר בצוות שחבר להפקתו. הסרט מתהדר בשמות כמו זה של המלחין הענק ג'רי גולדסמית' (זוכה האוסקר על "אות משמיים" וגם זה שהלחין את, קחו נשימה, "סודות אל.איי", "אגדה", "גרמלינס", "משחק הדמים", "הנוסע השמיני", "צ'יינטאון", "פאטון", "כוכב הקופים", וזה אפילו לא ההתחלה) והצלם דין קונדי ("פולטרגייסט", "ליל המסכות", "בחזרה לעתיד", "פארק היורה"). המפיק היה הילטון גרין, שזהו לו פרויקט ראשון; התסריט נכתב על ידי טום הולנד; והבימוי ניתן לריצ'רד פרנקלין האוסטרלי.
האמת שזה היה אמור להיות בכלל סרט שיועד לטלוויזיה, אבל דבר אחד משמעותי שינה את זה והעניק לו אופק קולנועי – שיתוף הפעולה של אנתוני פרקינס, שחזר לגלם את נורמן בייטס שני עשורים לאחר התפקיד שהפך אותו למפורסם, אבל גם סוג של תקע לו את הקריירה. פרקינס, שהיה מועמד לאוסקר ארבע שנים לפני "פסיכו", בנה לעצמו תדמית של הבחור הנחמד מהבית ממול, כמעט גיבור רומנטי אפילו. אבל אחרי הצלחת "פסיכו" הוא נתקל בקשיים למצוא תפקידים כי הוא היה כל כך מזוהה עם בייטס. בשביל פרקינס זה היה משבר, אך הוא עשה את המעשה הנכון להפסיק להילחם בזה, ולתפוס את זה בשתי ידיים.
פרקינס לא היה ניצול הקאסט המקורי היחיד שחזר לסיבוב שני. ורה מיילס, שגילמה את לילה לומיס ב-1960, הסכימה להשתתף גם היא. ליהוקים חדשים היו אלו של מג טילי (ששנתיים לאחר מכן הייתה מועמדת לאוסקר. אחותה, ג'ניפר, הייתה מועמדת לאוסקר ב-1994 על "קליעים מעל ברודווי". אל תתבלבלו ביניהן), רוברט לוג'יה, לי גלרינגטון, ופרצוף אחד לא לגמרי מוכר השייך לדניס פרנץ, שעשור לאחר מכן יהפוך לאחד משחקני הטלוויזיה האהובים ועטורי האמי של "NYPD".
לסרט אין קשר לספר ההמשך שכתב בלוק לאחר הצלחת "פסיכו", אלא היה מבוסס על תסריט עצמאי. בסרט ההמשך, משתחרר בייטס לאחר שריצה 22 שנים במוסד פסיכיאטרי, לאחר שהתגלה שהוא איננו מהווה סכנה לציבור, למגינת ליבה הקולנית של גברת לומיס. בייטס חוזר לבית אמו, מפטר את מנהל המוטל שהמשיך את העסק בהיעדרו, מתחיל לעבוד בדיינר כשוטף כלים, ומפתח קשר חברי עם בחורה צעירה (טילי). אבל השיבה הביתה כמובן מסתבכת, כאשר בייטס מרגיש שזכר אימו שב להטריד אותו, ואין לדעת האם מדובר בפרי דמיונו או שבאמת מישהו, או מישהי, או מישהם, רוצים במפלתו.
לסרט יש שני טוויסטים שרודפים זה את זה, אותם לא אחשוף כאן. רק אומר שהאחד צפוי למדי, והשני חביב אך גם מעט מרגיז כי הוא מרגיש נורא מאולץ וקצת מערבב מדי את הסרט הקודם. מי שעוד תמך בדעה השלילית על הטוויסטים הוא התסריטאי המקורי, ג'וסף סטפאנו. עם זאת, ושוב – בידיעה שאנחנו לא מצפים למשהו שיעמוד בסטנדרטים של הסרט הראשון, מדובר בהרע במיעוטו. וזה בסדר גמור.
הסרט נפתח בסצנת המקלחת המקורית, ואז מתחלף משחור-לבן לצבע. אותנו, אחרי שכבר נעשו סרטי ההמשך כמו גם הפרויקט של ואן סאנט, זה קצת פחות מסעיר ממה שאני מניח קרה בשנת 1983, אבל האפקט עדיין עובד בצורה כזו או אחרת. מה ש"פסיכו 2" לוקח לאקסטרים, יחסית, זה את ה-gore והקיצוניות של הרציחות. פה אנחנו כבר לא בעולם המרומז של היצ'קוק, אלא בקולנוע שיכול להראות פנים שנחתכות, סכינים שעוברים דרך גרונות, ועוד כמה שמחות בסגנון.
עם זאת, קשה לומר שחקירת המשך חייו של בייטס מרתקת במיוחד. אנחנו בעצם מעבירים חלקים ארוכים מהסרט בציפייה למובן מאליו – שמתישהו הוא ישבר ויחזור חזרה להיות פסיכו בעוצמה מלאה, כך שעד שזה קורה הסרט די חוזר על עצמו. אני גם מצאתי שפרקינס פחות טוב פה מאשר בסרט שנעשה לפני שני עשורים, ופחות מעורר חיבה.
יש לסרט כמה רגעים טובים מאוד, שוט אחד מאוד מרשים ממנוף שיורד מהקומה העליונה של בית בייטס אל חלון המרתף, הקפצה אחת טובה לפחות, סצנת הסיום שלו מגניבה למדי, והוא מעורר תחושת חיבה של סרט מעריצים, הרבה יותר מאשר הרגשה של חזרה אל קלאסיקה אמיתית. אבל אחרי כל אלו, כסרט שעומד בפני עצמו, "פסיכו 2" די זניח והוא מתפוגג מהזיכרון די מהר. אך על אף הביקורות הלא נלהבות מדי, הוא היה להצלחה נאה במיוחד בקופות ולכן נידונו לקבל אחד נוסף. לפחות.
ריצ'רד פרנקלין המשיך לביים פרויקטים שונים לאחר מכן, אבל לא יותר מדי. הוא חזר לאוסטרליה, עבר בסוף שנות התשעים לטלוויזיה, והלך לעולמו ממחלת הסרטן בשנת 2007, והוא בן 58. טום הולנד התסריטאי הפך להיות לאחת האושיות האהודות בעולם האימה, כתב וביים שניים מסרטי אימת האייטיז הפופולריים ביותר, "ליל האימה" ו"משחק ילדים", כמו גם שני עיבודים לסטיבן קינג – הסדרה "לנגולירס" והסרט "רזה".
הילטון גרין המשיך להפיק את כל סרטי ההמשך ל"פסיכו" ואת "שכחו אותי בבית 3" (כן. יש כזה. עזבו) ונפטר לפני ארבע שנים בגיל 84.
"פסיכו 3" – Psycho III
1986
בפרק השלישי, אנתוני פרקינס, אז בן 54 ושנים ספורות לפני מותו, לא רק שחוזר לנעליו של בייטס, אלא גם מתייצב מאחורי המצלמה כבמאי בפעם הראשונה בחייו. התסריט ניתן לידיו של צ'ארלס אדווארד פוג, שבאותה שנה כתב את הרימייק ל"הזבוב". הצלם היה ברוס סטירס ("הארי המזוהם", "פורע החוק ג'וסי וולס", "לני"), וגם הפעם על המוזיקה היה חתום יוצר גדול. אחרי ברנרד הרמן וג'רי גולדסמית', מלאכת ההלחנה נפלה לידיו של לא אחר מאשר קרטר ברוול, שבתום 2016 נבחר כאחד מאנשי השנה של הבלוג, בזכות עבודותיו ב"קרול", "אנומליסה", "יחי הקיסר" ו"שעה של גיבורים". ל"פסיכו 3" הגיע לאחר שהלחין רק סרט אחד – "רציחות פשוטות" של האחים כהן, סרט שפרקינס העריץ וביקש מכל אנשי הצוות לצפות בו לפני הצילומים.
"אין אלוהים!" הן המילים בהן נפתח הפרק השלישי בעלילת נורמן בייטס, המתרחש זמן קצר מאוד לאחר תום הסרט השני. את המשפט הפרובוקטיבי צווחת נזירה צעירה המנסה להתאבד בראשו של צריח, שמזכיר ולא בכדי את סצנת השיא של "ורטיגו". אך ניסיון ההתאבדות לא צולח (אם כי דמות אחרת כן מוצאת את מותה בעקבות התקרית הזו), ואותה נזירה במשבר, מורין (דיאנה סקארוויד), בורחת מהמנזר. על כביש מדברי היא תופסת טרמפ עם דוויין, מוזיקאי מפוקפק אותו מגלם ג'ף פאהי, באחת מהופעותיו הראשונות. באותם ימים פאהי נראה כמו גרסה מעט יותר סבירה של ניקולס קייג', והשתתף בסרט הזה כמה שנים לפני שגילם את ג'וב ב"מכסח הדשא", ושני עשורים לפני שקיבל קאמבק נהדר בחסות רוברט רודריגז ב"פלאנט טרור" ו"מצ'טה".
כאשר דוויין מנסה לאנוס את מורין בלילה, היא נמלטת ומגיעה לעיירה בה גר נורמן בייטס, שכבר חזר להיות משוגעוני כפי שכולנו ידענו שיקרה. אבל לא רק מורין מגיעה לפתח המוטל, אלא גם דוויין שמתחיל לעבוד שם. ובינתיים בייטס רק הולך ומשתגע.
קשה לי להבין למה בזבזתי זמן לספר לכם את כל ההקדמה הזו, כאילו שזה משנה. "פסיכו 3" כבר הפך להיות סרט סלאשרים לכל דבר ועניין, והוא לא שונה בהרבה מ-"יום שישי ה-13" ודומיו. יש גם שהשוו אותו לסרטי ג'יאלו האיטלקיים והם ממש לא טועים. גם לא לגמרי הבנתי מדוע הסרט ממשיך להרגיש מסתורי לגבי בייטס ולהציג את הרציחות דרך זוויות משונות כדי שלא יחשף הרוצח, למרות שכולם יודעים במי מדובר. זה ללא ספק החלש ביותר מכל סדרת "פסיכו", ואם הסרט השני לאט מתפוגג מהזיכרון, הסרט השלישי נשכח בקצב הרבה יותר מהר. יש בו סצנה אחת חביבה שקשורה לצידנית קרח, וחוץ מזה שום דבר שצריך להתעכב עליו. כדי לסגור את זה באופן מבאס עוד יותר, יש לו גם סיום ממש חלש, שגורם לכל העניין להרגיש מאולץ.
"פסיכו 3" היה כישלון גדול וזה גם מה שמנע מפרקינס לביים את סרט הבא בסדרה, שנעשה ישר לטלוויזיה.
"פסיכו 4: ההתחלה" – Psycho IV: The Beginning
1990
לא לגמרי ברור מה היה דחוף לאולפני יוניברסל להרים עוד פרק בעלילות נורמן בייטס. יכול להיות שזה היה קשור לפארק "פסיכו" שהם הקימו במתחם אולפנים שלהם, שישמש כאטרקציה תיירותית, ורצו ללוות אותו באיזשהו מערך יחסי ציבור. בכל מקרה, הצילומים התעכבו, והסרט, שכאמור יועד לטלוויזיה, צולם כשהפארק היה כבר פתוח והמטיילים יכלו לצפות בהפקה בזמן שהיא התרחשה.
בעקבות כישלון הסרט השלישי, פרקינס לא זכה לביים שוב, ולפרויקט נבחר מיק גאריס, שלימים הפך להיות אחד מבמאי האימה הטלוויזיונית המפורסמים ביותר, ולאחד המעבדים הנאמנים ביותר לסטיבן קינג. גאריס, אז בן 39, ביים לפני זה את מאחורי הקלעים של "הדבר" ו"גוניס" לפני שקיבל על עצמו את סרט ההמשך ל"קריטרס" ומשם את "פסיכו 4". שנתיים לאחר מכן ביים את העיבוד הראשון שלו לסטיבן קינג, "סהרורים", שטומן בחובו לא מעט דברים משותפים עם הסרט הרביעי במותג בייטס, במיוחד הקשר המיני המוזר בין אם לבנה. רק שב"סהרורים" מדובר במפלצות אנשי-חתול מוזרות ורצח שמתבצע עם קלח תירס. נדבר על זה בהזדמנות.
גאריס נכנס חזק לעניינים לאחר מכן, ביים את המיני-סדרות "העמדה" ו"הניצוץ" גם הן על פי סטיבן קינג, כמו גם עיבודים טלוויזיונים שונים לאמן האימה הספרותי המפורסם ביותר במאה העשרים. בין לבין הוא גם כתב את "הזבוב 2" ו"הוקוס פוקוס". כיום גאריס ממשיך לביים, אבל מה שאני רוצה להמליץ לכם בהקשרו הוא פודקאסט חדש שהוא הרים בשם "פוסט-מורטם" ובו הוא מראיין באריכות אנשים חשובים מעולם האימה.
החדשות המרעישות ביותר לגבי סרט מספר 4, הוא שובו של תסריטאי "פסיכו" המקורי, ג'וסף סטפאנו, שהחליט להתעלם משני ההמשכים הקודמים, ולכתוב משהו שמרגיש הרבה יותר כמו "פסיכו – 40 שנה אחרי". דווקא פה הדברים הופכים להיות די מעניינים, מכיוון שבזמן שקשה מאוד להגיד ש"ההתחלה" הוא סרט טוב במיוחד, הוא עדיין עובד לא רע כסרט בפני עצמו. כלומר, אם שני סרטי ההמשך הקודמים חייבו להכיר ולזכור את הסרט של היצ'קוק, "פסיכו 4" איכשהו מצליח לעקוף את זה ולעבוד בצורה כזו או אחרת גם בלי קשר לסרט של היצ'קוק.
אז אמנם יש לו "התחלה" בשם, אבל הסרט משנת 1990 איננו רק פריקוול, אלא גם סיקוול. הוא מתנהל על פני שתי נקודות זמן. האחת היא ימינו אנו, והשנייה היא זמן ילדותו של נורמן בצל אמו כשעוד הייתה בחיים, ובואו נודה באמת – הרוויחה את מותה הרע ביושר רב.
אז נתחיל בענייני הסיקוול, המסגרת העלילתית שמתרחשת לאחר "פסיכו 3". הסרט מהניינטיז נפתח בתכנית אירוח רדיופונית העוסקת בילדים שרצחו את אימותיהם. מסביב לשולחן יושבת מנחת התכנית, פסיכולוג שמתמחה בנושא, בחור צעיר שרצח את אמו, וסבא שלו. לא הרבה זמן אל תוך התכנית מתקשר מישהו המזדהה בשם "אד", ומספר שהוא האזין במקרה לשיחה ושיש לו מה לתרום לנושא – אחרי הכל, גם הוא רצח את אמא שלו.
מנחת התכנית והפסיכולוג מסתקרנים ומבקשים ממנו להמשיך. בשלב הזה, אנחנו עוברים אל לא אחר מאשר נורמן בייטס בעצמו, אשר מנהל את השיחה הזו תוך כדי שהוא מכין ארוחת ערב מפוארת לאשתו משל היה חניבעל לקטר בגרסת מס מיקלסן. הפסיכולוג מתחיל לחשוד שמדובר בבייטס, והמנחה משתדלת להשאיר אותו על הקו כמה שיותר כי הרי מהדברים האלו עושים רייטינג, למרות שהיא חוששת שדברים רעים עלולים לקרות בעקבות זה. הסיפור של בייטס, כפי שהוא מספר אותו לגלי האתר, מוצג לנו בסדרה של פלאשבקים המתארים לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על עברו של בייטס. זה בעצם החלק הפריקוולי, שלוקח אותנו ביד דרך טראומות הילדות של בייטס כפי שהוא עצמו מספר לתכנית הרדיו.
האמת היא שהסרט הזה עשוי היטב מבחינת נאות הפקה. הוא נראה טוב, גאריס מתגלה כבמאי מיומן, וממש אין פה הרגשה של חיפוף. התאורה מרשימה, הצילום של רודני צ'ארטרס (שהיה מועמד לשני פרסי אמי על "24") משובח, ושוב התברר שאנשי המותג יודעים היטב לבחור את המלחינים, הפעם שמו את כספם על גראם רוול, האיש מאחורי הצלילים של "עיר החטאים", "משקיעה עד זריחה", "העורב" ועוד.
עם זאת, שתי בעיות מרכזיות יש לי עם הקונספט של חלק 4. הראשון הוא שלא הבנתי לרגע מדוע בייטס, שחי כאדם חופשי ומאושר, מחליט לחשוף את כל הסיפור שלו, כולל פרטים מאוד ספציפיים שמסגירים אותו, בתוכנית רדיו פופולרית. תכנית רדיו, אגב, שאשתו מאזינה לה במהלך משמרת הלילה שלה בבית חולים פסיכיאטרי. כל סיפור המסגרת הזה רעוע ומרגיש כמו תרוץ עלילתי שסטפאנו קיווה שאף אחד לא ישים לב כמה זה מופרך. לקראת הסוף בייטס גם חושף את מזימתו הזדונית החדשה, וזה כבר בכלל זורק כל שארית של הגיון לרוח. זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על המניעים של הדמויות והניסיון הפאתטי ליצור סיכוי לסיקוול נוסף בשנייה האחרונה של הסרט.
את ההצדקה לסיפור הפריקוול בכלל לא הבנתי, כי הרי מה יש בעברו של בייטס שלא למדנו כבר בסרט הראשון משנות השישים? שום דבר. כזכור, בסוף הסרט הקלאסי ישנה סצנה ארוכה (ומושמצת למדי) ובו הפסיכולוג המשטרתי חופר שעה על כל המנגנון שמפעיל את בייטס. לזה מצטרפים פרטי האינפורמציה שקיבלנו במהלך הסרט עצמו, כך שאין באמת הרבה מה לחקור בעברו של בייטס במסגרת סרט של פחות משעתיים. זאת פשוט יכולת להציג בצבע את מה שהיה לנו בראש במהלך ארבעים השנים בהן כל העולם הפך כל אבן בסרט הזה.
מה שהסרט האחרון במותג כן יכול להראות לנו, והולך על זה בכל הכוח, הוא כמה מופרעת הייתה נורמה, אימו של בייטס. ואכן, האישה הזו משוגעת. מגלמת אותה אוליביה האסי הארגנטינאית, אישה יפייפיה, שהתפרסמה כשהייתה בת 16 כיוליה השייקספירית בעיבוד הקולנועי המפורסם והמועמד לאוסקר של פרנקו זפירלי מ-1968. לאחר מכן היא נצפתה ב"בלאק כריסטמס" המופלא, ובשנת הפקת "פסיכו 4" השתתפה בעיבוד טלוויזיוני אחר לקלאסיקת אימה, "זה חוזר", המיני סדרה הארורה על פי ספר המופת של סטיבן קינג.
האסי ממש מתפרעת בסרט, ובאמת נותנת הרבה מעצמה. קשה לי לגמרי להחליט האם היא מצוינת או גרועה, אבל באמת שהדמות של נורמה ממש עושה חיים קשים לצופים. היא יצור איום ונורא. אמנם נדמה שהסרט קצת הולך למקומות של פסיכולוגיה בגרוש כדי להצדיק את מעשיו של נורמן המבוגר, אבל זו באמת התעללות לא פשוטה, לדמות ולצופים, בעיקר בסצנות שקשורות למתח המיני בין השניים.
את בייטס שלב-א' מגלם הנרי תומס, שמונה שנים לאחר שגרם לכולנו להתייפח עד שנפלו לנו העיניים בתפקיד הראשי ב"אי.טי.". תפקידו המפורסם הבא יהיה ב"רוחות של תשוקה" בשנת 1994 ואז צץ ב"כנופיות ניו יורק". הוא מתוק נורא בתפקיד בייטס הצעיר, ומעביר היטב (עד כמה שניתן) את המעבר לצד האפל. כיום תומס עובד כל הזמן, אבל לא בפרויקטים ידועים מדי. זה עלול להשתנות בשנה הקרובה כאשר נטפליקס יציגו את שיתוף הפעולה החדש שלהם עם מייק פלאנגן, "המשחקים של ג'ראלד" בהשתתפות תומס, המבוסס על ספרו של איש מפורסם שהוזכר בפוסט הזה עד כה משהו כמו אלפיים פעם.
משתתפים נוספים הם השחקנית סי.סי.הייץ' פאונדר הנהדרת תמיד בתפקיד מנחת תכנית הרדיו, וורן פרוסט הוא הפסיכולוג, וגם הבמאי האהוב ג'ון לנדיס צץ לו.
שנתיים לאחר צילומי הסרט, הלך אנתוני פרקינס לעולמו בעקבות סיבוכים כתוצאה ממחלת האיידס, אותה קיבל בעקבות עירוי. הוא השאיר אחריו רעיה ושני ילדים, אוז ואלוויס. הראשון הפך לאחרונה לבמאי אימה בפני עצמו עם "פברואר" (או בשמו החדש "בתו של המעיל השחור") ו"אני הדבר היפה שחי בבית", שניהם סוקרו לאימת החודש.
"פסיכו 4" הוא אולי חסר הפשר ביותר מכל הארבעה, אבל בעיני הוא גם זה שהכי מחזיק. שלא תבינו מזה שאני ממליץ לצפות בו לכל מי שאינו פריק של המותג, אבל בואו נגיד שחוויתי בזבוזי זמן גדולים מזה.
"מורשת פסיכו" – The Psycho Legacy
2010
את הסרט התיעודי המתחקה אחר, ובכן, המורשת של "פסיכו", ביים, ערך והפיק רוברט ויקטור גאלוזו. לקהילת האימה, גאלוזו מוכר יותר בשם רוב ג'י, המנחה של פודקאסט האימה הפופולרי Shock Waves (לשעבר Killer POV). הדוקומנטרי נעשה בהפקת אתר האימה הגדול Icons of Fright, מקום העבודה הקודם של גאלוזו, אליו נאספו אנשים רבים הקשורים באופן ישיר או עקיף לתהילת המותג, לסרט המשלב בין הראיונות של כולם.
בין המשתתפים אפשר למצוא את אנשי ההפקה של כל הסרטים, אלו שנשארו בחיים, ממפיקים ועד שחקנים ותסריטאים; במאי אימה חדשים ו-ותיקים (ביניהם סטוארט גורדון, שהתוודה שהמוזיקה בסרטו הנהדר Re-animator הייתה מחווה שיצאה מכלל שליטה לנעימה מ"פסיכו", כפי שחשדתי כשכתבתי על הסרט לאחרונה); וגם מסקרי אימה מוכרים כמו ריאן טורק, שהפך בשנה שעברה להיות ראש חטיבת ההפקה של "בלומהאוס".
דלות ההפקה והחובבנות של "מורשת פסיכו" ניכרת. איכויות הסאונד משתנות בין המרואיינים, ונדמה שחלק מהם הוקלטו ברמקול המצלמה, זויות הצילום לא תמיד מוצלחות ואין שום חשיבה על תאורה שתייצר פריימים נוחים לצפייה. הסרט גם עמוס גרפיקה, ועל אף שחלק משמעותי ממנה נראה בסדר גמור, יש גם לא מעט אפקטים מצ'וקמקים.
ועדיין, כל אלו לא באמת מונעים מהסרט התיעודי להיות מהנה למדי, בטח לאחר שצופים בכל הסרטים. אני לא בטוח אם יש תובנות יוצאות דופן בסרט הזה, או שלומדים משהו חדש, אבל האהבה של המרואיינים לסרט ולאלו שעסקו במלאכה מעניקה תחושה די מדבקת.
"מורשת פסיכו" לא מנסה לקלף את המשמעויות של סרטי המותג, להעניק להם דרך הסתכלות חדשה או לדבר על הסרטים באופן תכני או פילוסופי. הוא בעיקר מתרכז באנשים שעשו את הסרטים, בתהליך היצירה, בבעיות שעלו בצילומים ובפתרונם, ובחוויות של האנשים שצפו בסרט ולקחו אותו איתם להמשך חייהם. המרואיינים עצמם מקסימים ומשתפים פעולה, והסרט עצמו מסתיים בטון מרגש למדי, כאשר כולם מדברים על אנתוני פרקינס ומפארים אותו. לא באופן דביק או חנפני, אלא כאנשי עשייה שבאמת רוצים לעשות כבוד למישהו שסחב על עצמו את המותג, לטוב ולרע במשך שלושים שנה.
יופי של כתבה, אור. שמח מאוד שצפית בכל הדברים האלה כדי שאנחנו לא נצטרך 🙂
חסרה לי רק התייחסות ל"היצ'קוק" הסרט מ-2012 שבו אנתוני הופקינס משחק את היצ'קוק ועוסק בהפקה של הסרט, אם כי הביקורות לא היו טובות במיוחד.
תודה רבה! האמת היא שראיתי את "היצ'קוק" כשיצא, והוא באמת היה פחות טוב ממה שהגיע למאסטר הגדול (אם כי הופקינס היה נהדר). גם הבנתי שהסרט חוטא מאוד לאמת, במיוחד בהקשר של תרומת התסריטאי ג'וסף סטפאנו. מה שכן, ישר קשר הדוק בין סצנת הפתיחה של "היצ'קוק" לבין סצינת הסיום של "פסיכו 2"…
מעניין. תודה!
המלחין ג׳רי גולדסמית׳ זכה באוסקר על הפסקול שלו ל״אות משמיים״ The Omen, ולא על מגרש השדים.
נכון! תודה.