• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״אנומליסה״, סקירה

15 בדצמבר 2015 מאת אורון שמיר

קודם כל ולמען ההגינות – את ״אנומליסה״ (Anomalisa), סרטו החדש של צ׳רלי קאופמן, ראיתי בפתיחת פסטיבל אוטופיה, שנועל הערב את שעריו. אז בואו לחגוג כאילו זו הפעם האחרונה, משום שנכון לעכשיו זו באמת הפעם האחרונה. אופציה חלופית להערב היא לצפות ב״אנומליסה״ בהזדמנות הפז הנוספת שמציעים עין הדג ומדיטק חולון, שכן זהו הסרט שינעל את טקס הסיום של תחרות MaraToon. מעבר לכך לא ידוע מתי יוקרן הסרט המצופה הזה בישראל, אבל הרשו לי להיות זה שאומר שגם אם תצפו בו בעוד כמה שבועות, בהזדמנות כזו או אחרת, לא יקרה שום אסון. מדובר בסרט שהקסם שלו פג באותה מהירות שבה התאהבויות נגמרות, מה שהופך אותו לפחות מהותי בפילמוגרפיה של צ׳רלי קאופמן ממה שניתן היה לקוות. בניגוד, למשל, ליצירה הקודמת והקאנונית שלו, שגם היא לא הוקרנה מסחרית בישראל – ״סינקדוכה, ניו יורק״. מה שמזכיר לי שעברו שבע שנים מאז ראינו סרט של קאופמן, כך שהציפיה לא רק מובנת בהחלט אלא גם הייתה מנת חלקי. ובשלב זה ראוי גם לציין שכל סרט של צ׳רלי קאופמן, גם כה המציע חוויה מזערית אך קסומה כמו ״אנומליסה״, הוא תמיד שחקן די משמעותי בתקופה זו של סיכומי שנה.

״אנומליסה״ הוא לא סתם יצירה חדשה של המוח המבריק צ׳רלי קאופמן, אלא גם סרט באנימציית בובות, שהבמאי השותף שלו הוא דיוק ג׳ונסון (״פרנקנהול״, פרקי האנימציה של הסדרה ״קומיוניטי״). את העניין של קאופמן בבובנאות אפשר היה לראות כבר בתסריט הראשון שלו שהופק, ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ (Being John Malkovich), בבימויו של ספייק ג׳ונז. זוהי לא סתם סגירת מעגל תמטית, אלא ממש חזרה אל אותו סרט ביותר ממובן אחד, כפי שאפרט בהמשך, אבל חשוב לציין שכמו רוב הפרוייקטים של קאופמן מאז ״מלקוביץ׳״, גם הדרך להפקה של ״אנומליסה״ לא הייתה קלה. השנים שעברו מאז ״סינקדוכה״ היו הסבוכות ביותר מבחינתו של מי שיכול היה להיות מלך הכתיבה של הוליווד אחרי ״שמש נצחית בראש צלול״, אבל יצירותיו הפכו לפחות ופחות מתקשרות מבחינת האולפנים. אני עדיין חולם לראות את המחזמר המובטח של קאופמן על מערכת היחסים בין יוצר ומבקר, אבל נראה שהוא רק מתקשה יותר ויותר ליישם את הרעיונות שלו.

לכן, בשנת 2012 פנה אל מחוזות מימון ההמונים בכדי להוציא לפועל תסריט לסרט אנימציה חד-פעמי. התומכים הגיבו בהתלהבות והכפילו את התקציב המבוקש, מה שהפך את את ״אנומליסה״ לסרט בעל שיעור התמיכה הגבוה ביותר באתר קיקסטארטר נכון לאותה שנה. היה זה רק מתבקש שסרט עם שם כזה, ועוד מבית היוצר של קאופמן, יהיה אנומליה בעצמו. כן, כמו בסרטו הקודם כבמאי, גם הפעם הלך היוצר על שם שמרמז על משחקי מילים ושינויי משמעות – הלחם של המילה אנומליה ומושא תשוקתו של הגיבור, בחורה בשם ליסה שהיא הכי רגילה ובלתי רגילה בו זמנית.

הגיבור הוא מייקל סטון (דייויד תיוליס), כותב מצליח של ספר הנועד לשפר שירותי לקוחות, המגיע לסינסינטי למטרת הרצאה שהיא למעשה גרסה חיה של הספר. סטון סולד וסובל באופן אקטיבי ממש מכל דבר שגרתי או בינוני, ועצם נחיתתו בעיר שמה שמפורסם בה הוא רוטב צ׳ילי וגן חיות מכווצים את מצחו בכאב. השאלה המיידית שנשאלת לגביו היא האם הוא גיבור בלתי נסבל, או שאולי כולם סביבו הם הבלתי נסבלים? עבורי התשובה הייתה האופציה השנייה, וליבי יצא אל האדם שכל חטאו, או לפחות כך נדמה בתחילה, הוא אינטלגנציה מעט גבוהה מהרגיל. בהמשך יתברר שזה לא בהכרח עניין של שכל, אלא של רגש. כזה הנותר כבוי לחלוטין אצל מייקל גם כשהוא משוחח בטלפון עם אשתו ובנו, או מזמין אליו למלון אהובה מן העבר הרחוק כדי להפיג את בדידותו בלילה שלפני ההרצאה. אלא שגם לאנשים הספקנים ביותר יכולים לקרות נסים רגעיים, והנס של מייקל בסרט הזה הוא ליסה (ג׳ניפר ג׳ייסון לי), בחורה אותה הוא שומע במקרה ושלכאורה אין בה שום דבר מיוחד, אבל עבורו היא מלאך גואל.

אנומליסה

מייקל מבקש לגאול את עצמו מאטימות רגשית הנובעת משגרה ופחד משגרה. הפוביה, או האלרגיה שלו לבנאליה נובעת מתחושה כי הכל וכולם נראים ונשמעים אותו הדבר, וגם אומרים את אותם הדברים שוב ושוב. תחושה זו מגובה בראש ובראשונה בסביבות בהם מתרחש הסרט. מטוס שנוחת מוביל את הגיבור אל שדה תעופה, ומשם נסיעה במונית מתפתחת לשיחה עם אבי כל הייצוגים של שיחות החולין – נהג מונית טיפוסי. כזה שיורה את המשפט הבא כמעט בלי קשר לאיך שמגיבים על המשפט הקודם שלו. אבל המצב רק מתדרדר בסיום הנסיעה, שכן הגיבור מגיע אל הלוקיישן בו יבלה את חלקו הארי של הסרט – בית מלון. ומה הם בתי מלון אם לא חיקוי של בתים, סימולקרה של ביתיות, אוסף של מסדרונות ודלתות זהים מדי, המובילים לחדרים שנראים בדיוק אותו הדבר לא רק באותו מלון, אלא גם בכל בתי המלון בכל העולם. אך במקרה של מייקל, בניגוד לכמעט כל אדם אחר, יש לו אחריות ואפילו אשמה בעיצוב העולם בו הוא מתנהל.

מייקל נתקל בנותני השירות אדיבים מדי, לבביים להחריד, ומנהלי שיחות חולין מדופלמים, משום שאת כל אלה הוא ייעץ להם לעשות בספרו. במידה רבה, הוא אחראי לסיוט שבו הוא חי. כולנו מעצבים את המציאות של חיינו וחלה עלינו אחריות מלאה עליה, אבל במקרה של מייקל ברור למדי איך נברא השיממון האנושי בו הוא מתנהל – כולם קראו את ספרו המצליח ויישמו את השיטות שלו באופן דידקטי ולקוני ככל האפשר. כתוצאה מכך, מייקל לא רק עיצב הלכה למעשה את כל נותני השירות שיפגוש בדרכו, אלא גם זוכה ליחס של אל בורא, או למעלה מכך – של סלבריטאי. כולם מלחששים סביבו ״זה מייקל סטון״, מזכירים לו כל העת את הפרסונה שלו, ונוהגים בו באדיבות מירבית שמעוררת אצלו מיאוס מירבי. קשה להיות אל ומייקל מבקש חדר מבודד ומקבל אחד שהוא ״הרחק מעל רחשי הרחוב״, כפי שמבטיח לו פקיד הקבלה הגנרי. אבל גם לשם מגיע אספסוף שרב בקולי קולות במסדרון, ואפילו שם רודפים אותו זכרונות ומחשבות שאינו יכול להתחמק מהן.

כדי להעמיק עוד יותר את המועקה הקיומית הזו, יש להוסיף את הסיבה בגינה, לדעתי, נעשה הסרט הזה באנימציה. לא פלא שכולם נראים ונשמעים למייקל אותו הדבר – הם באמת כאלה. כל הפרצופים של הבובות בסרט זהים למעט אלה של מייקל וליסה, וכולם מדובבים בידי טום נונאן. למעשה, אי אפשר היה לעשות את הסרט שלא באנימציה, אלא אם כן נונאן היה מגלם את כל הדמויות כמו בסצנה המפורסמת מ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״ (מלקוביץ׳, מלקוביץ׳), שהסרט הוא סוג של הרחבה ויזואלית ורעיונית שלה. צילום רגיל עם שחקן משוכפל היה הופך הכל לחלום, בעוד דווקא באנימציה החזון של קאופמן יכול ללבוש צורה אמינה יותר. והנה עוד פרדוקס מענג לאוסף שמרכיב את הסרט המיוחד הזה.

אולי תחשבו שנונאן הוא שחקן ווקאלי ורסטילי מעין כמוהו, או אמן דיבוב שמסוגל לשחק הכל, מילדים בגיל חד ספרתי ועד אקסיות זועמות או עובדים זניחים בבית מלון ושאר נותני שירות. אבל האמת היא שנדמה כאילו ההוראה היחידה הייתה – תהיה אתה. כל הדמויות שאינן ליסה ומייקל בסרט משוחקות נהדר מבחינה קולית, אך בגלל שנונאן לא מנסה אפילו לשנות או לעוות את קולו, בין אם הוא מגלם נהג מונית אקראי או מאהבת לשעבר, נוצרת צרימה במציאות. כל האנשים שאינם שני הגיבורים באמת לא רק נראים ומתנהגים אותו הדבר, אלא גם נשמעים אותו הדבר ומפיהם בוקע אותו טון חדגוני, מהסוג שמזוהה עם נותני שירות טלפוניים. קאופמן משחק בדיוק על זה לא מעט בתסריט, למשל כאשר בצד השני של טלפון עונה אותו הקול ששמענו לאורך כל הסרט ואין אנו יודעים האם השיחה הגיעה ליעדה, או בכך שזהות שולחת מכתב הנאצה אותו קורא מייקל בנחיתת המטוס בסינסינטי תיחשף עבורנו רק בהמשך, מפני שאין לנו דרך לזהות אותו על פי קולה המקריא את המכתב או פניה הזהות לאלה של שאר הדמויות.

עצם כתיבת הקרדיט ״טום נונאן בתפקיד כל השאר״ הוא הברקה בפני עצמה, אבל אם מוסיפים לה את שיתוף הפעולה הקודם של השניים מתגלה רובד נוסף של הגאונות של קאופמן, הנוגעת למבנים בתוך מבנים, רקורסיות, סימולקרות ושאר כלים רטוריים ואמנותיים. נונאן לקח חלק גם ב״סינקדוכה, ניו יורק״ שם גילם את הצל העוקב אחר גיבור הסרט (פיליפ סימור הופמן זצוק״ל) במטרה לגלם אותו בהצגה שבתוך הסרט. ב״אנומליסה״ ממשיך נונאן לגלם בבואות והשתקפויות של הגיבור, מה שנותן נפח לפילמוגרפיה של קאופמן כעולם ומלואו, ומחבר חוטים דקיקים בין שלל עבודותיו. בכך, קאופמן מקפיד להעניק עוד ועוד סיבות קטנות להתענג מיצירותיו, שמתחברות זו אל זו ליצירת ריגוש גדול ואמיתי עבור חובבי היוצר ומעריציו. או לפחות עבור אלה שמתעניינים מספיק בכדי לגשת לימד״ב בתום הצפייה ולמתוח קו אל קו כדי לחבר את הנקודות.

anomalisa6

החזון הקולנועי של צ׳רלי קאופמן לא רק היה חייב להתממש בעזרת אנימציה, אלא גם מתאים לעולם ההנפשה הספציפי של ג׳ונסון כמו בובת-כפפה ליד שמפעילה אותה. הבובות נראות אנושיות ומלאות חיות לחלוטין ברגעים מסויימים, ומפוחלצות באופן קריפי למדי ברגעים אחרים. כדי לאפשר להן הבעות פנים מגוונות, חלקי הפנים השונים ניתנים לשינוי, ואת קווי החיבור ניתן לראות ברוב הפריימים משום שלא ״נוקו״ על-ידי מחשב בתהליך העריכה. לקח לי הרבה זמן להתרגל לכך שלא כולם חובשים משקפיים בסרט, וברגעים בהם הדמויות מדברות או מעוותות את פניהן באופן ניכר האשליה הקולנועית מתפוגגת מעט. אולם, הטכניקה הזו גם מאפשרת לקאופמן את ג׳ונסון להוציא לפועל גם שוטים ארוכים ומורכבים (שהיה יקר ומסובך לצלם בדרך אחרת), וגם לפחות שני קטעים שהיו דורשים אפקטים מיוחדים מדהימים במיוחד בסרט ריאליסטי, מה שיוצר מראה ייחודי שהוא דומה אך שונה מכל סרט אנימציה שראיתי. קצת כמו שאנומליסה היא בחורה רגילה ובלתי רגילה בעת ובעונה אחת. קצת כמו שכל הסרט הזה מדבר בין היתר על גליצ׳ים במציאות היומיומית החוזרת על עצמה לעייפה, ועל הציפייה שלנו לרגעי קסם, יחד עם החרדה שייעלמו.

בבסיסו, ״אנומליסה״ נשען לא מעט על הקסם החולף של האהבה וההתאהבות. ליסה מגיעה אל חייו של הגיבור, נוטש סדרתי של נשים, בדיוק כשהוא נואש ביותר לתשומת לב. הוא שותה את קולה כאילו היה משקה מרווה בים של שגרתיות מייבשת, למרות שכל הסימנים מראים שהיא אדם נורמלי לחלוטין, עם נטייה לבנאליות והרגל מגונה לרדת על עצמה ללא הרף. היא גם מעידה על עצמה כחברה השמנמנה והכעורה של אמילי, זו שכולם תמיד מעדיפים על פניה. אבל מייקל רואה, או יותר נכון שומע ומרגיש בה משהו מיוחד. או אולי רק מאוד נמשך אליה מינית. קשה לפעמים להסביר רגעים כאלה, או לפענח מה הופך אדם כזה או אחר לאטרקטיבי עבור כל אחד ואחת. קאופמן מנסה להדגים ברגעים כאלה שאכן יש קסם בעולם, למרות שכל הסימנים מראים אחרת, עד כדי כך שהציניקן שאני סירב להאמין לו. אבל קשה להתכחש לקול של ג׳ניפר ג׳ייסון לי, במיוחד כשהיא שרה ברכות המעניקה פרשנות חדשה לשיר בנאלי עד כאב, ולעומת זאת קל מאוד ליפול לבריכת הדבש של האהבה שבסרטי קולנוע באשר הם.

אבל דווקא אז, כשעברתי מחוסר אמונה טוטאלי לשביב של תקווה, צעד אחד אחרי הגיבור נדמה לי, המשיכו הסרט ויוצרו לתעתע. זאת משום שהסרט עוסק כמובן לא רק בהתאהבות, אלא מקפיד לעבור על כל שלבי מערכת יחסים שלמה ולדוגמה, ועושה זאת בלילה אחד. הכיסוי השלם של המושג ״מערכת יחסים רומנטית וזוגית״ מתבטא לא רק באינטרקציה בין מייקל וליסה, אלא גם ביתר האינטרקציות של מייקל עם נשים לאורך הסרט ואפילו באותו רגע קטן של ריב בין בני זוג אקראיים במסדרון. כיוון שכל הדמויות הן כאילו בבואות של חלקים באישיות או זכרונות של מייקל, כולם גם מגלמים פיסות שבורות של מערכות יחסים שלו, או מערכות יחסים רומנטיות בכלל.

בשל כל אלה ועוד, נורא קשה בעיניי לפרש מה צ׳רלי קאופמן באמת חושב על העולם בהסתמך על היצירות שלו. זה פשוט מורכב מדי, כמו אחת מן המילים האלה בהן הוא בוחר להתעלל בכל סרט וסרט. במקרה של ״אנומליסה״, זה כאילו הסרט רוצה שנאמין לרגע בקסם האהבה ובכוחה להעלים את השגרתי או להעניק משמעות חדשה לקיום, אבל גם מזהיר מפני מקסמי שווא ומתריע שהכל רגעי וגלגלי השגרה יחזרו לדרוס אותנו בכל בוקר מחדש לא משנה כמה נתנגד. או שאולי קסמו של הסרט מתפוגג מהר מדי אחרי הצפייה בו אבל עצם קיומו הוא ההוכחה שגם שעה וחצי של אמונה ואי-אמונה בקסם יכולות לעשות פלאים לשגרה. ממש כשם שעצם הציפיה להתאהב במשהו (או מישהו) יכולה להוות סיבה מספקת להמשיך להתקיים, בלי קשר לתוצאות המימוש של אותו רצון אנושי כל-כך.

anomalisa4

צ׳רלי קאופמן (מימין) ודיוק ג׳ונסון על הסט של ״אנומליסה״

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    מלחמת הכוכבים-מיקס של שני הסרטים הראשונים(חלק ארבע/חמש
    עפ"י הגורו לוקאס)..בקיצור – Fun ,אך לא בדיוק מקורי….
    רגע הטויסט-הפתיע.

    1. יוסי ר הגיב:

      -ספוילרים-
      ראיתי את הסרט הבוקר, אחר כך קראתי את הביקורת לעיל, לדעתי יש כאן פספוס די רציני באשר להבנת הסרט בשל כמה אבחנות שנעלמו מעיניו של אורון הכותב.

      "… לא פלא שכולם נראים ונשמעים למייקל אותו הדבר – הם באמת כאלה. כל הפרצופים של הבובות בסרט זהים למעט אלה של מייקל וליסה, וכולם מדובבים בידי טום נונאן."

      המשפט לעיל מסכם לדעתי את הפספוס של הכותב לגבי הסרט ואסביר:

      אפשר לשים לב מתחילת הסרט שכל אדם שמייקל פוגש, אכן נראה אותו דבר וגם נשמע אותו דבר. כשמייקל פוגש בליסה, הקול השונה (הנשי) והפנים השונות שלה צועקים החוצה מתוך המסך. הוא נמשך אליה, היא עניינה אותו והיא משמרת את המאפיינים הייחודיים שלה (לעומת שאר הבובות החד גוניות).

      אבל – צריך לשים לב ולצפות שוב בסיום סצינת ארוחת הבוקר של מייקל וליסה (סצינת מפתח רבת משמעות), כדי להבחין בכך שבסוף השיחה גם ליסה מאבדת את המאפיינים הייחודיים שלה והופכת להיות עוד אחת מכלל הבובות בסרט. ממש במשפט האחרון שלה, היא שואלת: "?So i'll see you after" ברגע זה הקול שלה וגם הפנים שלה, כבר הפכו חד גוניים, כמו שאר הדמויות מסביב שמייקל אינו מוצא בהן עניין, כולל משפחתו. זאת גם הסיבה שמייקל אכן לא פגש אותה לאחר מכן.

      בנקודה הזאת צריך כבר להבין שהסרט מצולם דרך עיניו של מייקל ומה שאנחנו רואים/שומעים בסרט משקף את מה שנקלט בחושיו של מייקל. למעשה, כל הדמויות בסרט שונות בתכלית אחת מהשניה וגם נשמעות שונה אחת מהשניה – הם נראים ונשמעים כך רק דרך עיניו של מייקל, אדם (שבאופן אירוני מלמד אחרים איך לתת שירות ולשפר יחסי אנוש) אשר איבד עניין באנשים.

      אפשר לשים לב בסצינת ארוחת הבוקר, כי כמה רגעים לפני שמייקל מאבד עניין בליסה, ישנה שמש מאוד חזקה מאחורי ראשה שמאירה חזק גם את מייקל. ברגע שהשמש מאירה אותו, יש סימבוליקה של אדם ש"ראה את האור" או "נפל לו האסימון", בדיוק ברגעים האלה הוא מתחיל להבין שמאבד בה עניין ומנקודה זו הקול שלה מתחיל להישמע בשני קולות (קולה הנשי + קולו של נונאן במקביל) עד למשפט האחרון שלה, שנאמר רק על ידי נונאן. כמובן שקאופמן מרמז לנו באשר לתהליך ההתדרדרות של ליסה בעיניי מייקל, בעיקר סביב אכילה בפה פתוח, נקישה של המזלג על שיניה בעת אכילה, אוכל שניגר מפיה תוך כדי דיבור, כל ענייני האסתטיקה/הנימוסין האלו מביאים אותו בהמשך לאבד בה עניין לגמרי. ייתכן כי קאופמן מקשר בין נימוסין אלו ובין היותו של מייקל במקור מאנגליה הקרה המאופקת והמנומסת, כפי שאפשר להבין בשיחה עם נהג המונית בסינסינטי.

      כדי לוודא סופית שאנו מבינים שהסרט מצולם דרך ראשו של מייקל, קאופמן מראה לנו לקראת סוף הסרט את ליסה יושבת ברכב עם אמילי, החברה הבלונדינית, וכותבת למייקל מכתב, מייקל לא נמצא בסביבה וכאן אנחנו רואים את המציאות כמו שהיא ולא דרך עינייו. לקראת סוף הסצינה, קאופמן דואג להפנות לרגע את המצלמה לפניה של אמילי, כדי שנראה שהיא לגמרי שונה מאיך שראינו אותה מוקדם יותר בסרט. אמילי הבלונדינית אכן נראית הרבה יותר טוב מליסה, כפי שליסה אמרה למייקל מוקדם יותר בסרט, פשוט לא יכולנו לראות את זה, כי ראינו את מה שהוא ראה. גם בתחילת הסצינה כשליסה מתחילה לכתוב את המכתב, ההקראה נעשית בקולו של נונאן היות ובמהלך המילים הראשונות המצלמה עדיין רואה את מייקל יושב על המדרגות בביתו, אבל ברגע שהמצלמה עוברת לרכב של ליסה ואמילי, הקול משתנה והופך לקולה הנשי של ליסה.

      כמו בסרטים אחרים של קאופמן – חוזר כאן מוטיב דומיננטי ביצירותיו, הוא "המבט דרך עיניו של אחר" או "עיסוק במחשבות/זכרונות בתוך ראשו של אדם". בלהיות גון מלקוביץ אנשים יכולים להיכנס לראשו של גון ולראות מה שרואה להבין את מחשבותיו והלכי רוחו וכד', באדפטיישן ישנו האח שהוא למעשה האלטר אגו של התסריטאי ונותן לנו לראות צד אחר בתוך אשיותו. בשמש נצחית בראש צלול, ישנו עיסוק מוגבר בתוך ראשם/זכרונותיהם של הגיבורים.

      לסיכום – מייקל הוא אדם די שחוק רגשית, מייקל כל הזמן גם מעיד על עצמו שהוא אדם "שאינו בסדר" משהו דפוק בו, הניצוץ היחיד שנדלק בו בסרט כבה מיד בבוקר שלמחרת, ומבחינתו כולם נראים ונשמעים אותו הדבר.

      בתכלס, סרט די עצוב ומדכדך. כשמבינים את מה שקאופמן אומר, מבינים גם למה האווירה המדוכדכת שמלווה את כל הסרט מתחילתו…

      1. אורון שמיר הגיב:

        תודה על התגובה המפורטת, גם אם הביקורת בתחילתה לא ברורה לי – כתבנו את אותם הדברים וניכר שראינו את הסרט בצורה דומה. השתדלתי מאוד לא להיכנס לספוילרים, מוזמן לטקסט של עופר להשלמת הקריאה:
        http://srita.net/2016/02/25/analysing_anomalisa/

        1. יוסי ר הגיב:

          תודה לך אורון.

          קראתי את הכתבה בלינק ונהניתי.

          Keep up the good work 🙂

  2. אלון הגיב:

    מפורט ומעניין, תודה! במהלך הסרט הייתי קצת מבולבל מכל מיני דברים שרק עכשיו אני מבין, וחבל. נשארתי עם תחושה שהסרט חמוד אבל עמום לי מדי ונגמר קצת מהר מדי. בכל מקרה היה שווה את זה אפילו רק בשביל עשר הדקות הראשונות בהן צחקתי בקול רם.

  3. דורית לבנוני הגיב:

    ביקורת מקסימה. נהניתי לקרוא אותה אחרי שצפיתי בסרט המיוחד הזה. שאלה…מדוע קולה של ליסה משתנה ומתחלף לקראת סוף הסרט? האם זוהי צילה של השיגרה האם הגיבור מאבד בה עיניין? מה בדבר הבובה היפנית שנקנתה בחנות הסקס? גם לה היה קולה נשי. אומנם מוקלט אבל קבוע.

    1. לגבי ליסה – הקול שלה משתנה ברגע שמייקל מבחין בחסרונות שלה, היא כבר לא אדם מיוחד עבורו ולכן בהדרגה גם היא הופכת להיות אחת מהמון, כפי שקרה בעבר לנשים האחרות בחייו. לגבי הבובה היפנית – היא לא דמות אנושית, לכן יכול להיות לה קול אחר. ולניתוח יותר מפורט – http://srita.net/2016/02/25/analysing_anomalisa/

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    בדיוק שלחתי את הביקורת הנהדרת הזו לידידה טובה שצפתה, אז שוב תודה!

השאר תגובה