• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 21: "דברים שצריך" (1993)

4 בדצמבר 2018 מאת אור סיגולי

החלק השני בדאבל הלא מתוכנן של סרטי אלן פאנגבורן לשנת 1993 הוא "דברים שצריך" (Needful Things), ואם המשפט הזה לא אומר לכם כלום אז כנראה שלא קראתם את הפרק הקודם של פרויקט כל סרטי סטיבן קינג. אבל זה בסדר, זה לא שאני משקיע פה וצופה מחדש בכל הסרטים האלה רק כדי שאתם לא תקראו אותם ואחר כך לא תבינו את החומר. אני את הבגרות שלי כבר עשיתי, כמו שאומרים. בואו תבדקו אם אכפת לי.

ובכל זאת, לאלו שהצטרפו אלינו עכשיו – לשנת 1993 המהוללת בה קלינטון נבחר לנשיאות והאוסקר נשלט על ידי איידס ושואה, נזכיר שהעיבוד הקודם של קינג שהגיע למסך היה "החצי האפל", ממש שלושה חודשים לפני זה הנוכחי, ובו מייקל רוקר גילם את שריף אלן פאנגבורן, אחת הדמויות האהובות ביותר שיצר קינג. בסרט המהנה של ג'ורג' רומרו, בו שם העט של סופר חביב יוצא מהקבר המדומיין שלו ומתחיל לרצוח אנשים שמאיימים על קיומו (זה יותר הגיוני כשצופים בסרט. סוג של), פאנגבורן היה דמות משנה, אבל הפעם הוא כבר הגיבור של הסרט, ואותו מגלם לא אחר מאשר אד האריס שזהו המפגש השני שלו עם קינג, אחרי הופעתו הקצרה ב"קריפשואו".

"דברים שצריך" מבוסס על ספר עב כרס שקינג הוציא בשנת 1991 ומדובר, לעניות דעתי, באחד משיאיו כסופר. הוא מתרחש בעיירה הקינגית קאסל רוק המנומנמת שבמדינת מיין, אשר בה נפתחת יום אחד חנות פיצ'יפקס ששמה כשם הספר, ואותה מנהל גבר מבוגר ורב קסם בשם לילנד גאנט. מה שמאוד יוצא דופן בחנות הזו הוא שכל אדם שנכנס אליה מוצא בדיוק את מה שנפשו זקוקה לו, ומעבר לכך גאנט המסתורי לא מבקש כסף – אלא טובה קטנה. לא משהו רציני, רק איזה תכסיס קטן וחסר חשיבות. מה שתושבי קאסל רוק לא חושדים בו הוא שמדובר בשטן בכבודו ובעצמו שהגיע לעיירה כדי להחריב אותה מהיסוד, ולסכסך בין התושבים לרוב עם תוצאות קטסטרופליות.

זה באמת ספר מדהים, שעל אף אורכו הרב זכור לי שקראתי אותו כמעט מבלי להפסיק. שיא הספר, בו כמעט-מילולית כל הגיהנום פורץ החוצה ותושבי קאסל רוק מוצאים את עצמם במלחמה אולטימטיבית מול הרוע שהם בעצמם יצרו, הוא אחת מחוויות הקריאה הכי מצמיתות שהיו לי. הוא מבריק, קיצוני, סוחף ומטלטל.
הספר גם נחשב להצלחה לא רק אצלי, אבל עדיין קינג חטף לא מעט ביקורת על כך שהעלילה מזכירה באופן מחשיד יצירות אהובות אחרות, לעיתים ברמת המחווה ולעיתים ברמת החבר, ייתכן שהגזמת.
למשל, מעריצים רבים ראו בספר העתקה של יצירת אימה ספרותית אהודה אחרת, "Something Wicked This Way Comes" של ריי בריידברי, שגם זכתה לעיבוד קולנועי משלה עליו אפילו מצאתי את הזמן להרחיב בעברנו הלא רחוק. בנוסף, יש גם את העניין עם "השטן ממוסקבה", או "האמן ומרגריטה" בגרסתו הלא מצונזרת, כנראה עדיין הספר האהוב עלי בכל הזמנים, בו השטן בא להבעיר את הקרקע מתחת לרגליהם של תושבי מוסקבה. לשטן ביצירתו של מיכאיל בולגקוב קוראים וולנד. שזה לא מאוד רחוק מלילנד, בוא נזכור.
עוד יצירה, פחותה בהרבה אבל נהדרת בפני עצמה, היא הסרט של ג'ורג' מילר משנת 1987 "המכשפות מאיסטוויק", בו ג'ק ניקולסון מגלם את השטן שמגיע, אני מקווה שאתם יושבים, לעיירה אמריקאית קטנה ושם מפתה שלוש נשים כדי להפוך לשפחותיו ולהרוס את המקום לגמרי, אבל מכיוון שהן פאקינג מישל פייפר, סוזן סרנדון ושר, הן מחליטות להחזיר לו מנה אחת של דובדבנים אפיים.

גודלה ומורכבותה של עלילת "דברים שצריך", על עשרות דמויותיה וההתרחשויות הרבות שבה, היא ללא ספק אחד האתגרים הגדולים ביותר בעיבוד הקולנועי. כמעט לא ברור איך "זה" הפך למיני-סדרה אבל "דברים שצריך" נשאר ברמת סרט הקולנוע (אם כי יש שמועה על גרסת ארבע שעות ששודרה בטלוויזיה), אבל כך הוחלט. המשימה הכבדה ניתנה לתסריטאי וו.ד. ריכטר ("צרות גדולות בצ'יינטאון") והבמאי פרייז'ר הסטון, אז בן 38. ואם שם המשפחה שלו נשמע לכם מוכר, אז כן, בהחלט, הוא בנו של האגדה ההוליוודית זוכת האוסקר צ'רלסטון הסטון עליו השלום.
גם ריכטר וגם הסטון ניגשו לעבודה בראש מורם, ומרהיב כיצד שניהם נכשלו בצורה כל כך אומללה שקשה לתאר. "דברים שצריך" הסרט הוא בעיני כל מה שרע בעיבודים לסטיבן קינג. סרט איום ונורא שלוקח ספר אימה נהדר והופך אותו לסחבה קולנועית לחה וחיוורת, שאין בה ולו אלמנט גואל אחד. טוב, אוקי, בעצם אולי רק המוזיקה של פטריק דויל ("על תבונה ורגישות", "גוספורד פארק" ומשתף פעולה כמעט קבוע של קוארון וקנת' בראנה). הייתי אומר שצריך לראות כדי להאמין, אבל בשום אופן לא צריך לראות את הדבר הזה.

בוני בדלייה ואד האריס

מאוד קשה להסביר בכמה דברים הסרט הזה נופל, אבל אלוהים עדי שאני עומד לנסות.
זה מתחיל עוד משלב התסריט. התחושה היא כאילו ריכטר עבר על הספר, מירקר בעזרת טוש את הרגעים החשובים, העתיק אותם לדף ואז הבין שזה לא עובד ככה, וכתב כמה סצנות כדי לקשר ביניהן מבלי לחשוב שגם מי שלא קרא את הספר צריך להבין מה קורה. לקראת הסוף הוא כבר קלט שאין מצב שיש להם תקציב לכל מה שקורה שם, ולכן דרדס קליימקס שמרגיש עמוס ומסעיר כמו הופעת פרינג' במרתף הקאמרי שאפילו לא הצליחה לנכס לעצמה מועמדות ל"קיפוד הזהב" בקטגורית "יש שחקנים על במה וזהו".
חוסר הזמן להתעכב על פרטים יוצר מצב שאף דמות לא מקבלת פיתוח כמו שצריך, והדברים מתדרדרים מהר. ממש ממש מהר. אנחנו עוברים מתכסיס לא מזיק ברובו של לזרוק צואת תרנגולות על כביסה נקייה אל קילוף רוטביילר תוך חמש דקות. כן, קראתם נכון – צואת תרנגולות!
לזכות הסרט, ואני משתמש במילה "לזכות" באופן נדיב, כן אגיד שהאימג' של הכלב האומלל שנהפך מהפנימה החוצה הוא אחד הדברים המטרידים ביותר בתולדות עיבודי קינג לקולנוע. בחמישייה הפותחת אפילו.

התבונה והדיוק של הספר בהם לילנד מפורר את העיירה הזו שכבה אחרי שכבה לא קיימת בסרט בכלל. בגדול, על פי הסרט, קאסל רוק היא כנראה מקום שמורכב ממשהו כמו 25 אנשים שנמלטו ממוסד סגור, הקימו מושב ואף אחד לא טרח לחפש אותם. להוציא את פאנגבורן וזוגתו, כולם מטורללים על כל הראש, ואם הרעיון של הספר הוא להראות איך חברה מתפקדת הופכת לתופת מוחלטת כשרק נותנים לה את ההזדמנות, הגרסה הקולנועית של "דברים שצריך" מעוצבת ככה שמספיק שמישהו יתעטש כדי שזה שלצדו יוציא שוט גאן ויתחיל לרסס את הנוכחים.
הסצנות עצמן חסרות המשכיות כמעט לחלוטין. אחת הדמויות המרכזיות בספר, פולי אהובתו של פאנגבורן, היא מנהלת דיינר שסובלת ממחלת פרקים איומה שהולכת ומחריפה. בסרט אנחנו רואים אותה בהתחלה כאישה מתפקדת לחלוטין ובסצנה הבאה שתתרחש יום וחצי לאחר מכן, השחקנית בוני בדליה האומללה (אשתו של ג'ון מקליין בימים יפים יותר) תקפל את אצבעותיה כמו מכשפה שייקספירית כדי להוכיח את כאבה ואז תמצא את עצמה בפנטזיה אירוטית עם לילנד, שאיננו בחור צעיר במיוחד. אמנדה פלאמר, שנה לפני שאיימה על כל יושבי הדיינר הטרנטינואי שאם יזוזו היא תוציא להורג כל אחד ואחד מהם, גם נקלעה לביזאר הנוכחי.

"דברים שצריך" כולל גם קרב בין אישה עם סכין לבין אישה עם מצ'טה ואורכו בערך כמו הקרב האלמותי מ"הם חיים" של קרנפטר, ילד קטן שמכוון אקדח לראשו בסצנת קרינג' לא הגיונית, ומעל הכל, השחקן ג'יי.טי. וולש ("בחורים טובים" ו"פלזנטוויל", אגב סרטים מצויינים על עיירה קטנה שעוברת תמורות קיצוניות), שמעניק הופעה שאפילו מוגזמת יותר מכל הסרט הזה ביחד. לעיתים הייתי בטוח שהסצנות שלו מנוגנות במהירות כפולה בניגוד לכל מי שאתו על המסך, והוא בכלל מרגיש מסרט אחר. אין לי מושג איזה סרט, אבל אם הייתי צריך להתאמץ אז הייתי הולך לכיוון סרט אינדונזי שביים סם ריימי בהפקת לוני טונס. זה אמנם לא נשמע כזה רע כשחושבים על זה, אבל תחשבו מה היה קורה אם בסרט האינדונזי הזה שביים סם ריימי בהפקת לוני טונס, את התפקיד הראשי היה מגלם שחקן שמזוהה יותר מהכל עם אינגמר ברגמן. לא מאוד מסתדר, נכון?

זה דווקא לא משהו שבדיתי ממוחי המתוסכל. את לילנד גאנט מגלם מקס פון סידוב, הפלא השבדי שמוכר לנו מ"פלה הכובש", "החותם השביעי", "מעבר לזכוכית האפלה" ו"מגרש השדים". אה, וגם "קרוב להפליא ורועש להחריד". חשוב לציין. סידוב, שאגב עדיין חי ומתפקד בגיל 89 ואנחנו מאחלים לו עוד עשורים רבים, הוא ליהוק די מדהים לתפקיד, והסצנות שלו מעט מקלות על כל העניין.
סתם. הן לא.
גם אד האריס, שנתיים לפני מועמדותו הראשונה לאוסקר על "אפולו 13" ותשע שנים לפני הופעתו הגדולה ביותר ב"השעות", מנסה לשמש כמשחה מרגיעה בסרט הזה. כי הוא אד האריס. הוא מתנה שניתנה לנו בני התמותה. אבל אפילו האריס לא יכול לצאת טוב מסצנת השיא של הסרט. זאת שכאמור בספר היא עשרות עמודים של טירוף מרהיב, ובסרט הצטמצם לקבוצה של 15 ניצבים – שאמורים לייצג את כל תושבי קאסל רוק אבל בשלב הזה כבר באמת שנגוזו כל תקוותינו למשהו טוב – שבאים להרוג אחד את השני בכיכר העיר עד שפאנגבורן זועק משהו כמו "יאללה, התשתם. לכו הבית" בזמן שהשטן בכבודו ובעצמו יושב על הגזוזטרה ומביט בשריף בן תמותה הורס לו את התוכניות.
לא כזה מאסטר-מיינד אחרי הכל, הא? כאילו, יחסית לישות אלוהית נטולת מוסר שכנראה עושה את זה מאז שחר הבריאה, די מפתיע שדווקא ג'קסון פולוק הצליח לשבור אותך, לא ככה?

כפי שתגלו במצעד המתעדכן של סרטי קינג שיופיע ממש עוד מעט, "דברים שצריך" הוא לא הסרט הכי גרוע במורשת קינג, אבל בשלב זה הוא ללא ספק העיבוד הגרוע ביותר. סרט נטול השראה והיגיון שלא מצליח להתמודד אפילו עם קמצוץ מהחומר עליו הוא מבוסס. ואני די בטוח שמי שלא קרא את הספר גם ירגיש אותו הדבר, כל עוד הוא אדם בעל שתי אונות מתפקדות.
אבל אל תדאגו, בפרק הבא אנחנו במגרש אחר לגמרי. למעשה, חלק יגידו שמדובר בסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "מיזרי" (1990)
4. "אני והחבר'ה" (1986)
5. "בית קברות לחיות" (1989)
6. "סילבר בולט" (1985)
7. "החצי האפל" (1993)
8. "סהרורים" (1992)
9. "בהילוך רצחני" (1986)
10. "קוז'ו" (1983)
11. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
12. "הנרדף" (1987)
13. "כריסטין" (1983)
14. "קריפשואו 2" (1987)
15. "יורקת האש" (1984)
16. "ילדי התירס" (1984)
17. "מכסח הדשא" (1992)
18. "משמרת בית הקברות" (1990)
19. "קריפשואו" (1982)
20. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
21. "דברים שצריך" (1993)
22. "עין החתול" (1985)