• סרטים חדשים: ״אין בתולות בקריות״
  • ?מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018
  • ?פסטיבל סרטים בערבה 2018: מה כדאי לראות
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • ״רפסודיה בוהמית״, סקירה
  • לקראת ״הצד האחר של הרוח״: אורסון וולס בנטפליקס
  • ״סיפור אחר״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 19: "סהרורים" (1992)

9 בנובמבר 2018 מאת אור סיגולי

לקח לנו 20 סרטים (אנחנו אמנם בפרק 19, אבל הקודם היה דאבל פיצ'ר) אבל סוף סוף הגענו למפגש הגורלי בין סטיבן קינג והבמאי מיק גאריס, שהפך להיות אחד המזוהים ביותר עם עיבודיו הקולנועיים של סופר האימה המפורסם.
מיק גאריס הוא אושיית קולנוע מאוד מעניינת בעיני. הוא נולד ב-1951 ואת הקריירה שלו התחיל כבמאי של מאחורי הקלעים עד סרטו הראשון באורך מלא, "Critters 2" שעשה כשהיה בן 37. בסרטו השני כבר נתקלנו בעבר בסריטה בפרק אימת החודש שהוקדש כולו לסרטי "פסיכו", מכיוון שגאריס ביים את הסיקוול/פריקוול הרביעי. ב-1992 ביים את "סהרורים" לשמו התכנסנו ומאז הוא וקינג שיתפו פעולה פעמים רבות. שנתיים אחרי "סהרורים" גאריס קיבל על עצמו את בימוי המיני סדרה המדוברת על פי "העמדה", ושלוש שנים לאחר מכן הלך על משהו אפילו יותר יומרני: מיני-סדרה על פי "הניצוץ", כזו שתהיה הרבה יותר נאמנה למקור הקינגי (שכזכור, לא השתגע על גרסת קובריק). התוצאה לא זכתה לתגובות חיוביות במיוחד. באלף החדש גאריס ביים את "לרכוב על הקליע", "דספריישן – עיר ושמה ייאוש" והמיני סדרה "שק של עצמות" כולם על פי קינג, וכמה פרקי טלוויזיה לסדרות אימה ופנטזיה.

הסיבה שאני מתייחס לגאריס ככמעניין היא כי על אף הקריירה היציבה והארוכה שלו, נדמה שאף אחד לא מחזיק ממנו במאי טוב מדי. כלומר, הוא בוודאי ובוודאי לא במאי רע, אבל הוא מעולם לא הצליח להכניס את עצמו לקאנון האימה ונשאר בגבולות גזרה די מצומצמים. לעומת זאת, נראה שכולם ממש אוהבים אותו. בכל פודקאסט, בכל כתבה או התייחסות לגאריס, הוא מוקף בחום וחיבה מקהילת האימה. הסיבה לכך היא שגאריס כנראה איש נחמד מאוד, אבל יותר מזה – הוא ממש אוהב את ז'אנר האימה. הוא זורם בדמו, והוא פועל כדי להעלות את קרנו בכל הזדמנות. לפני כשנתיים גאריס לקח את הידע שצבר על תעשיית האימה והתחיל פודקאסט בשם "פוסט מורטם" בו הוא יושב לראיון ארוך עם אושיית אימה ותיקה או טרייה, ולאחרונה עולם הפודקאסטים של בלומהאוס (מבית היוצר של Shock Waves) אימץ אותו. זו ההאזנה מומלצת במיוחד, כי גאריס, מעבר להיות מראיין מצוין ואיש שיחה נעים, משוחח בהתלהבות עם כל מי שנכנס אליו לאולפן ההקלטות, ושומעים כמה הוא נהנה מזה.

"סהרורים" (Sleepwalkers) הוא תסריט שכתב קינג, הראשון מאז "בית קברות לחיות" ב-1988, והראשון שלו אי פעם שאיננו מבוסס בשום אופן על חומר כתוב. תסריט מקורי, כמו שאומרים. ובשלב הזה צריך להתחיל לתהות – ברצינות עכשיו, מה הקטע של סטיבן קינג וחתולים?
זו כבר הפעם השלישית בה בסרט של קינג החתול הוא חלק מהותי מהעלילה. זה התחיל כמובן עם "עין החתול", אנתולוגיה מקרטעת שהחוט המקשר בין כל הסיפורים הוא חתול רחוב שבסוף אפילו מציל את דרו בארימור, והמשיך עם "בית קברות לחיות" ואחד החתולים המקריפים של הקולנוע. ב"סהרורים" היחס הדואלי של קינג לטורף המבוית מגיע לשיא מופרך במיוחד, כי מצד אחד החתולים בסרט – ויש המון מהם – בעצם נלחמים ברוע ומשמשים ככוח מאוד חיובי, ומצד שני כל כך הרבה מהם מוצאים את מותם שזה גורם למעט אי נוחות. אנשים עם חיבה יתרה לחתולים אולי יעמדו בפני כמה רגעים שלא יעשו להם טוב. נגיד סצנת הפתיחה, בה אנחנו רואים עשרות חתולים רצוחים תלויים כמו מוביילים מחוץ לבית נטוש.

האמת היא שסצנת הפתיחה הזו לא באמת קובעת את הטון להמשך. יש בה שתי הקפצות (די מצוינות) והומוריסטיות בהחלט, אבל זה לא יעיד על הבאות. "סהרורים" ימשיך כמין סאות'רן-גותיק ויסתיים בטרללת רציחות ו-gore עם כמה רגעי WTF מפוארים בדרך. (מתנצל על המעבר לאותיות לועזיות, אני עדיין מחפש להם מונחים בעברית)
זהו סיפורם של שניים, למעשה. צ'ארלס, בחור חתיך וזהוב שיער, ואמו היחידנית מארי, שגם היא נאה למראה בהחלט. כבר בדקות הראשונות של המפגש שלנו איתם יש כמה דברים שמרגישים לנו מעט מוזרים. נגיד זה שמארי ממש בלחץ מהחתולים שמתקבצים מחוץ לחלון ביתם החדש שבאינדיאנה, ונגיד זה שהיא לוקחת את האימהות קצת רחוק מדי. וכשאני אומר רחוק מדי, אני מתכוון שהקשר ביניהם כולל סקס. האמא והבן. ואני לא מדבר אתכם על רמיזות או שפה קולנועיות חושנית. לא. הבן המתבגר ואמו המעט מעורערת עושים סקס. מול המצלמה. אחרי שהם מדברים על הבחורה החדשה שצ'ארלס שם עליה עין בבית הספר. מסתבר שזרמו על זה בניינטיז, כי אני לא רואה מצב שהיו מאפשרים למישהו ללכת על זה בכזו צורה בוטה גם היום.

הנסיבות המקלות של צ'ארלס ומארי הוא שהם לא רק אמא ובן, אלא גם נצר לקללה דמונית ארוכת שנים והם משהו בין חתולי אדם לערפדים, שניזונים מכוח החיים של בתולות. שזה, אתם חייבים להודות באמת, יכול לגרום לנו להיות סלחנים לגילוי העריות (זה שלא תרגמו את הסרט בעברית ל"גילוי אריות" הוא משהו שחייבים לומר עליו תודה). כנראה שלמיק גאריס יש איזה קטע עם בנים שנמשכים לאמהותיהם הלא יציבות, כי זה בדיוק מה שקורה בתרומתו ל"פסיכו". למקרה ששכחתם או רציתם לשכוח.
בכל מקרה, הנערה שצ'ארלס מנסה לצוד היא טניה בת כיתתו, שעובדת בבית הקולנוע המקומי. בהתחלה נראה שהעלילה הולכת למקום שבו צ'ארלס באמת יתאהב בה ויצטרך לבחור בין אמו המעורערת לבין הצעירה היפה, אבל זה לחלוטין לא הכיוון, מסתבר, ומערכתו האחרונה של הסרט תהיה כולה הצגת יחיד מופלאה של האמא הקטלנית שיכולה לעשות בית ספר אפילו לטימורה מ"טיטוס" של שייקספיר.

"סהרורים" משוייך אצלי לאחד מזיכרונות הילדות החביבים עלי. זה היה בכיתה ז' או ח', במסיבת כיתה של אחד מחברי החדשים, והיו בה רוב החבר'ה הפופולריים של השכבה. זאת הייתה בערך הפעם הראשונה בחיים שלי שהסתובבתי עם המקובלים, ונראה שהם אפילו מחבבים אותי. שמחה גדולה. באירוע, שהפך למסיבת פיג'מות רבת משתתפים, הטלוויזיה הייתה דלוקה על אחד מערוצי הכבלים ששידר את הסרט בשעת לילה מאוחרת וכולנו ישבנו לצפות בו. הרבה לא זכרתי ממנו מלבד סצנה מפורסמת שנותרה אתי מאז, ובו אחת הדמויות הורגת אחת אחרת בעזרת קלח תירס. מישהי בחדר צרחה וברחה החוצה. אני לגמרי זוכר מי זאת, אבל נראה לי שאשמור על אלמוניותה, ברשותכם.
מאז אותו לילה נהדר לא צפיתי בסרט והאמת שניגשתי אליו עכשיו במחשבה שזה הולך להיות בזבוז זמן די מוחלט.

לשמחתי הגדולה טעיתי. "סהרורים", כסרט אימה מאחת התקופות היותר מפוקפקות של הז'אנר, הוא כזה כיף ענק, שאני חד משמעית ממליץ עליו. הוא סופר ניינטיזי עם תאורת המג'יק האוור שמעניק לכל הדמויות הילה זהובה, הצבעים הפסטלים והאווירה החלבית, ואמנם אפשר להודות שחלק משמעותי מהאפקטים לא ממש מחזיק (אם כי האיפור די מצוין), אבל זה רק הופך אותו למשמח הרבה יותר. גם העובדה שהסרט הזה נטול כל היגיון איכשהו עובדת לטובתו. הסהרורים, מסתבר, הם לא רק מפלצות קדמוניות שיכולות לחיות מאות בשנים עם נטייה בלתי נשלטת לשכב עם בני משפחתם, אלא גם בעלי כוחות טלקינטיים, גם יכולת להפוך לבלתי נראים וגם להחליף את סוג וצבע המכונית שלהם בכוח המחשבה בלבד. איך? לא ברור. כנראה שיכולות לשנות כלים מוטוריים זה משהו ששימש אותם היטב גם כשנוצרו לפני שלוש מאות שנה.
באופן כללי נראה שמיק גאירס וסטיבן קינג מעולם לא פגשו מכונית (וזה מגיע ממי שעשה את "כריסטין" ו"בהילוך רצחני", כן? אם כי אני לא בטוח אם זה מגבה את הטענה או מבטל אותה), כי למשל מהסרט הזה למדתי שאם יורים על מכונית בעזרת אקדח היא מתפוצצת. ואם זה קורה באמצע שכונת מגורים, אף אחד לא מהדיירים בבלוק המנומנם לא יוציא את הראש כדי לראות מה קורה.

יש גם חילופי טון סופר מוזרים במהלכו. הסצנה בה צ'ארלס תוקף את טניה בבית קברות, במה שנראה כמו מחוות הגבינה הצהובה ל"מותחן" של מייקל ג'קסון, פתאום הופכת את הסרט לקומדיה מודעת ומסתבר שצ'ארלס גם ממש חזק בפאנצ'ליינים. מה שהוא לא נורא חזק בו, למרבה ההפתעה, הוא בלתקוף בחורות. וזה קצת תמוה בהתחשב בזה שככה הוא ואמא שלו שרדו את כל השנים האלו.

את צ'ארלס, שנראה כמו נער פוסטר של ארצות הברית של אמריקה גילם בריאן קראוזה, אז בן 23 (אף אחד מהתיכוניסטים בסרט לא נראה פחות מעשרים), ממש שנה אחרי שזכה במועמדות לפטל הזהב כתגלית הגרועה של השנה ב"בחזרה ללגונה הכחולה", והאמת שמאז לא באמת פרץ. הוא אמנם עובד בקצב של ארבעה סרטים בשנה, אבל השיא שלו התחיל ונגמר עם התפקיד של ווייאט בסדרה "מכושפות". הוא ליהוק מעולה לסרט הזה, אז זה דווקא עובר טוב. והוא חתיך אש. תמיד יתרון.
את האמא מגדילת הראש משחקת אליס קריג הדרום אפריקאית, שהופיעה לפני כן בזוכה האוסקר "מרכבות האש" ולאחר מכן זכתה לתהילת גיקים כמלכת הבורגים ב"מסע בין כוכבים: המפגש" ב-1996 וצצה שוב ב"דדווד" ו-"The OA" של נטפליקס. אני חושב שההופעה שלה ב"סהרורים" נהדרת בעיקר כי מסונכרנת אתו היטב ומביאה בדיוק מה שצריך. אפילו אפשר קצת להתרגש ממנה בסוף.
הצלע השלישית, טניה, היא לא אחרת ממדשן אמיק, שלי מ"טווין פיקס" בשבילכם, יפה בקטע עוצר נשימה, וגם חמודה מאוד. היא עושה יופי של עבודה כחלק משושלת ה-final girls.
עוד בקאסט: רון פרלמן, סטיבן קינג, והופעות אורח מסוג מצמצת-פספסת של מארק האמיל ובמאי האימה המהוללים ג'ון לנדיס, קלייב ברקר וטובי הופר. היה שמח על הסרט.

על אף ההנאה הבאמת בלתי מסוייגת שלי מ"סהרורים", צריך לזכור שאנחנו עדיין נמצאים בתקופת שפל של מערכת היחסים בין קינג והקולנוע שהחלה אחרי הצלחת "מיזרי" המופלא ותמשיך לעוד איזה שנתיים. בפרק הקודם כתבתי שאני מחכה לראות האם הסרטים הבאים גרועים כמו שאני זוכר אותם, אבל אחרי "סהרורים" אני מעט אופטימי, במיוחד בהתחשב בכך שבפרק הבא יש לנו מפגש מחודש עם ג'ורג' רומרו.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "מיזרי" (1990)
4. "אני והחבר'ה" (1986)
5. "בית קברות לחיות" (1989)
6. "סילבר בולט" (1985)
7. "סהרורים" (1992)
8. "בהילוך רצחני" (1986)
9. "קוז'ו" (1983)
10. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
11. "הנרדף" (1987)
12. "כריסטין" (1983)
13. "קריפשואו 2" (1987)
14. "יורקת האש" (1984)
15. "ילדי התירס" (1984)
16. "מכסח הדשא" (1992)
17. "משמרת בית הקברות" (1990)
18. "קריפשואו" (1982)
19. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
20. "עין החתול" (1985)