• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 9: "עין החתול" (1985)

24 ביולי 2018 מאת אור סיגולי

עברו שלוש שנים מאז כתב סטיבן קינג את תסריטו הראשון לקולנוע עם "קריפשואו", אנתולוגיית אימה המורכבת מחמישה סיפורים (שניים מהם התבססו על סיפורים קצרים), והנה הוא שב כתסריטאי עם אנתולוגיה נוספת, הפעם כזו שכוללת רק שלושה חלקים. זה נעשה בסרט בחסות לואיס טיג, שביים את העיבוד ל"קוז'ו" שנתיים לפני, שאפילו משמש כמין סיכום מוזר לכל סרטי סטיבן קינג של השנים האחרונות, מבלי שתהיה לכך איזושהי סיבה.

מדובר ב"עין החתול" (Cat’s Eye), הראשון מבין שני עיבודי קינג שיצאו בשנת 1985 (השני יגיע בפרק הבא), ובמרכזו, ניחשתם נכון, חתול. ספציפית, חתול רחוב שנקלע לשלוש הרפתקאות, בשתיים מהן הוא שם לגמרי במקרה ובשלישי (והיחיד שאיננו מבוסס על סיפור קצר שהופיעה באסופה "משמרת לילה") הוא כבר תפקיד ראשי.
את הסרט הפיק דינו דה לורנטיס האגדי, שהיה אחראי גם על "איזור הדמדומים" אבל הקריירה שלו הרבה יותר מרשימה מזה. הוא האיש שהפיק את זוכי האוסקר "לה סטרדה" ו"לילות כביריה", את "פנים מול פנים" של ברגמן, "קינג קונג" של 1976, "סילבר בולט" ו"מקסימום אוברדרייב" הבאים מאת קינג, "עצירת פתע" המעולה עם קורט ראסל ואת סרטי ההמשך של עלילות חניבעל לקטר.
הצלם של "עין החתול" הוא ג'ק קרדיף, גם הוא שם ענק, כשלשמו אוסקר על "נרקיס שחור" ופילמוגרפיה שכוללת את "מלחמה ושלום", "הרוזנת היחפה", "המלכה האפריקנית", "עניין של חיים ומוות" ו"הנעליים האדומות" בין היתר. שום דבר מהכישרון הזה לא נמצא בסרט, אגב.
העורך הוא סקוט קונארד (זוכה האוסקר על "רוקי") והמלחין הוא אלן סילבסטרי (המלחין הקבוע של רוברט זמקיס, וגם של "שחקן מספר אחת", "הטורף", "הנוקמים: מלחמת האינסוף" ו"מצולות"). כמה אוסקרים ספרנו פה? ארבעה?

מעריצי קינג האדוקים יחוו תחושה מבלבלת ממש בדקות הראשונות של הסרט, כאשר חתול קטן וחמוד למדי מהלך לו ברחוב מיינידנג היז אוון ביזנס, כאשר לפתע מתנפל עליו לא אחר מאשר קוז'ו בכבודו ובעצמו. כן, כן, הסן-ברנארד הנגוע והלח שעשה שפטים באם ובנה הקטן בסרט מ-1983 פתאום צץ לו משום מקום ומבריח את החתול הנדהם. לא רק זה, אלא במהלך ההימלטות, החתול כמעט ונדרס על ידי מכונית פליימות' אדומה, ואם במקרה לא היה לכם מושג שזוהי המכונית השטנית כריסטין מהספר והסרט (גם הוא מ-1983) הנושא את שמה, המצלמה תדאג להזכיר לכם ותתמקד במדבקה – אני רציני – על הפגוש האחורי שמבהירה לכולם שזוהי כריסטין, ושהיא מרושעת. בהמשך הפרק הראשון תשב אחת הדמויות בסלון ביתה ותצפה בסצנת מפתח מ"איזור הדמדומים" (או "האיזור המת", אם אתה בענייני תרגומים ישירים), וכך יכללו טיג וקינג את כל עיבודי הסופר של שנתון 1983. אגב, בחלק השלישי של הסרט, אחת הדמויות קוראת את "בית כברות לחיות", שאמנם יגיע לקולנוע ב-1989, אבל יצא לאור ב-1983.
למה כל המחוות האלו? שאלה ראויה.

האמת היא ש"למה" זו שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים במהלך הצפייה ב"עין החתול". אולי כבר שמתם לב שאני חשדן לגבי אנתולוגיות ובדרך לא כלל נלהב מהן בצורה יוצאת דופן, ובזמן ששיתוף הפעולה הנוסף של טיג וקינג איננו הגרוע ביותר שראיתי, הוא בהחלט לא משנה את דעתי על הנושא. באופן כללי, הרוב המוחלט מפרקים שמרכיבים אנתולוגיות הם שיט, והמעט שכן שווים את הצפייה לא באמת מצדיקים אותה.

הפרק הראשון ב"עין החתול" הוא "נגמלים בע"מ" והוא מלכתחילה מסוג הסיפורים שאני ממש שונא, ומכיוון שטיג (סליחה) איננו במאי מבריק במיוחד, הוא לא באמת יכול לסחוט מזה את המיטב, או לקחת את זה לאיזשהו אקסטרים. מדובר בסיפורים שנקודות הפתיחה שלהן כל כך מופרכות, שלא ברור למה הגיבור לא עוצר באיזשהו שלב ואומר "אני לגמרי יכול לפתור את זה בקלות".
הסיפור מתחיל בכלל כשהחתול, שנמלט מהמוגלה של קוז'ו, עולה על משאית תובלה ומגיע לתפוח הגדול, שם הוא נעצר מול חלון ראווה של אחת החנויות ורואה איך בובת התצוגה הופכת מול עיניו לדרו בארימור (פעם שנייה ברציפות בעיבוד לקינג, אחרי "יורקת האש") בדיסולב מכוער למדי, והיא מפצירה בו לעזור לה. החתול לא מצליח לפענח מה היא רוצה, סביר שבגלל שהוא חתול ולא דובר אנגלית, וברגע של חוסר תשומת לב נתפס על ידי אחד מעובדי "נגמלים בע"מ" ונלקח לבניין משרדים רב קומות במרכז העיר.
ממש באותו הרגע מגיע לשם דיק מוריסון (ג'יימס וודס) שהובא על ידי חברו הטוב המבטיח לו כי זה המקום הטוב ביותר להיגמל מעישון. כבר ברגע הראשון דיק מבין שהמקום פועל בשיטות לא ממש קונסרבטיביות, אבל אחרי שמחשמלים מולו את החתול ומאיימים עליו שאם ימשיך לעשן יאנסו את אשתו, הוא קולט שאולי היה עדיף לא להיכנס לשם מלכתחילה. אינסטינקטים בריאים יש לו, אין מה להגיד.

אם זה לא מספיק, ותסמכו עלי זה בהחלט כן, "נגמלים בע"מ" כולל גם שוב את דרו בארימור לסצנה אחת הפעם כילדה עם צרכים מיוחדים, סצנת מיוזיקל עם "every breath you take" של פוליס (כמו עם המדבקה על כריסטין בהתחלה, קינג וטיג לא ממש מעודנים בסאבטקסט), ורגע שמישהו עושה קראטה על סיגריות פזורות על שולחן.
מכיוון שכל הסטינג נורא ריאליסטי לי היה ממש קשה לקנות את כל העניין הזה, ולמרות ההופעה של וודס והשנייה האחרונה והלא רע של הפרק, זה היה עדיין היה די מיותר.

הסיפור השני, ובו החתול ממש לא קשור לכלום, מרחיק לאטלנטיק סיטי, שם איש מבוגר ועשיר מגלה שאשתו הצעירה בוגדת בו עם איזה חתיך, ועל כן הוא מתכנן בשניהם נקמה סדיסטית. אם זה נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שבדיוק אותו קו עלילה הופיע באנתולוגיה הקודמת של קינג, "קריפשואו", רק שם אלו היום לסלי נילסן וטד דנסון, והפעם מדובר בקנת' מקמילן ("חולית") ורוברט הייז (טד סטרייקר של "טיסה נעימה!"). מקמילן חוטף את הייז בגלל אותה בגידה, אבל מבטיח לו שישחרר אותו ללא כל תנאים אם רק… יצליח להקיף את הקומה הגבוהה בבניין בו הוא חי דרך המעקה החיצוני.
גם הפעם המשחק לא רע והסצנה האחרונה דווקא בסדר, אבל זה בעיקר מרגיש מטופש, לגמרי ממוחזר, לא מפחיד, לא מותח, ולא עשוי נורא טוב.

בתום הסיפור הזה קופץ החתול על רכבת, משל היה אחד מגיבורי "המסע המופלא הביתה" ונוסע אל עיירה קטנה בה גרה אותה ילדה קטנה שהתגלתה לו בחלון הראווה (בארימור, כמובן) אשר עליה מאיים מין גובלין קטן שגר בתוך הקיר או משהו, ובכל פעם יש לו מזימה אחרת. פעם אחת הוא רוצה לאכול את ציפור המחמד של הילדה, ופעם אחת הוא זומם לקחת לה את הנשימה, די מילולית. אפשר לציין שגם בפרק הזה מושמע השיר "every breath you take" אבל הפעם מקבל משמעות אחרת לגמרי. הדבר הכי קרוב להברקה שיש לסרט להציע.
הילדה רוצה לאמץ את החתול, אבל אמה מתנגדת כי הרי ידוע שחתולים הם אלו שגונבים נשמות, או שהיא פשוט צריכה להפסיק לקרוא את "בית כברות לחיות" לפני השינה.
הפרק האחרון, והיחיד כאמור שלא מבוסס על סיפור קיים של קינג, הוא כמובן הטוב ביותר, ושיאו בקרב בין הגובלין הזעיר והמכוער לבין החתול שבא להגן על הילדה. הוא מרגיש כמו משהו מוצלח של ג'ים הנסון ברמת העשייה המרשימה שלו, והוא די משעשע. יכול להיות שהתוצאה של זה היא כי סטיבן קינג הרגיש רע עם הדמוניזציה שעשה לחתולים בספר "בית כברות לחיות" והרגיש צורך לחפות על כך. לעולם לא נדע.

קינג יהיה התסריטאי גם של הסרט הבא, "סילבר בולט", אבל הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי, כזה שמגיע אחרי כל העיבודים המקרטעים, ומחזיר אותנו חזרה לכל הדברים שאנחנו באמת אוהבים בקולנוע על פי קינג.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קוז'ו" (1983)
4. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
5. "כריסטין" (1983)
6. "יורקת האש" (184)
7. "ילדי התירס" (1984)
8. "קריפשואו" (1982)
9. "עין החתול" (1985)