• ?מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2018
  • סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 15: "בית קברות לחיות" (1989)

17 בספטמבר 2018 מאת אור סיגולי

1988 הייתה הראשונה מזה שבע שנים תמימות בה לא יצא לבתי הקולנוע שום סרט על פי סטיבן קינג, ובהתחשב בכך שבין 1980 ל-1988 יצאו לא פחות מ-13 (!) סרטים הנושאים את שם המחבר, זה יכול להעיד על כך שאולי לעולם קצת נמאס, והבוננזה החלה להירגע. התחושה הזו מקבלת משנה תוקף באינפורמציה הניתנת לנו בתחילת הסרט התיעודי "Unearthed & Untold: The Path to Pet Sematary" שמביא את כרונולוגית ההפקה של הסרט לשמו התכנסנו בפרק ה-15 בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, והרבה מהמידע שתקראו כאן מגיע ממנו. על פי הדוקומנטרי, האולפן הראשוני סרב ללכת על העיבוד ל"בית קברות לחיות" (Pet Sematary, השגיאה מכוונת) מכיוון ש"אף אחד כבר לא מעוניין בסרטים על פי סטיבן קינג", אבל מכיוון שב-1988 הייתה שביתת תסריטאים, לפארמאונט לא הייתה ברירה אלא להפיק תסריט שכבר מוכן לצאת לדרך, ועל כן אישרה את הפרויקט.

סרט האימה המבוסס על "בית קברות לחיות", שיצא לאור בשנת 1983, מסמן כמה דברים מעניינים בטיים-ליין של עיבודי סטיבן קינג לקולנוע. הוא הראשון מאז "סילבר בולט" מ-1985 שהוא עיבוד אימה לקינג (שני הספרים, אגב, יצאו באותה שנה), והוא גם הראשון שבוים על ידי אישה, זוהי מארי למברט, שבאותן שנים נחשבה לבמאית וידאו קליפים מבריקה ("כמו תפילה" הפרובוקטיבי של מדונה עם ישו השחור, למשל) וקיבלה את המושכות לסרט כשהייתה בת 38. סטיבן קינג, שגם עיבד את התסריט, התעקש שהסרט יצולם בלוקיישנים של מדינת מיין, בעיירה בה גר, ובכך הגדיל בהרבה את עלות ההפקה. עם זאת, ההימור השתלם. מתקציב מדווח של 11.5 מיליון דולר, הסרט סיים את ימיו בבתי הקולנוע עם הכנסות של מעל ל-57 מיליון, וזה עוד לפני שמחשיבים את ההכנסות מהמדיה הביתית. הוא גם קיבל מעמד של פולחן, ונחשב מאז ועד היום לאחד הסרטים המפחידים ביותר אי פעם. לא תשמעו אותי מתנגד לתואר הזה.

"בית קברות לחיות" נפתח כאשר משפחת קריד הלבנבנה מגיעה לבית החדש שלה לעיירה הקטנה לודלו שבמדינת מיין. האבא, לואיס (דייל מידקיף), קיבל עבודה בתור הרופא של הקולג' המקומי, והוא הביא עמו את אשתו רייצ'ל (דניז קרוסבי, שלדור שלי מוכרת בעיקר מ"מסע בין כוכבים: הדור הבא"), בתו הקטנה אלי (בלייז ברדהאל, עם חיזוק מאחותה התאומה בו ברדהאל) והתינוק גייג' (מיקו יוז). כמובן שיש עוד חבר במשפחה הגרעינית הזו – צ'רץ', חתול אפרפר ופרוותי.
כבר בדקות הראשונות שלהם בחייהם החדשים, משפחת קריד נחשפת לשני דברים: האחד הוא שביתם הנאה נמצא על כביש אותו חוצות מדי פעם משאיות במהירות מסחררת, והשני הוא שכנם, ג'אד החביב ומסביר הפנים (פרד גווין בהופעה מיתולוגית), שבילה את כל חייו בעיירה הזו, ויודע על כמה סודות שנמצאים בה.
בחג ההודיה נוסעים רייצ'ל, אלי וגייג' אל הוריה של רייצ'ל, ולואיס נשאר בבית מכיוון שהוא וחמו אינם בקשר מוצלח במיוחד. בוקר קריר אחד הוא נקרא על ידי ג'אד החוצה ורואה שצ'רץ' נדרס למוות. ג'אד מספר ללואיס על מקום קבורה אינדיאני מאחורי בית הקברות לחיות שנמצא ביער, ולוקח אותו ואת גופת החתול לשם – בכך מתניע את המהלך הטראגי והאפל של משפחת קריד. יום לאחר מכן, לואיס נחרד לגלות שצ'רץ' חזר, אבל משהו בו לא מאוד בסדר. וכאשר טרגדיה נוספת מכה בקרידים, כל הגיהנום בעצמו יבוא לגבות קורבנות.

מסתבר גם שהרבה מאירועי "בית קברות לחיות" נלקחו מחייו של קינג (שגם מופיע לתפקיד אורח ככומר בהלוויה). הוא גר בבית דומה ליד כביש שכמעט וקטף את בנו הפעוט, בית הקברות על הטעות בכתיב הוא מקום שבהחלט קיים, מות החתול הוא משהו שמשפחתו חוותה על בשרה, ועוד מיני דברים שכאלה. יכול להיות שזו הסיבה שהתסריט באופן יחסי מאוד נאמן למקור הכתוב.

לפני שאנחנו נכנסים לסרט עצמו ולמורשת שלו, הרשו לי להסיט את המסלול לטובת סיפור אישי, שוודאי כבר חשפתי כמה פעמים פה, אבל מן הראוי שנעשה את זה מסודר הפעם. כי אני, אור סיגולי, כמו הרבה מבני דורי, צולקתי לנצח על ידי "בית קברות לחיות".
הייתי בן שש כ"שבית קברות לחיות" יצא לקולנוע, ועל כן נחשפתי אליו לראשונה רק בגלל צאת סרט ההמשך "בית קברות לחיות 2" ב-1992. כמובן שלא העזתי לראות אף אחד מהם, ורק הספיישלים בטלוויזיה רדפו את לילותיי. במהלך כיתה ו', כשחשתי עצמי בוגר מספיק, שאלתי מהספרייה המקומית של טבעון את הספר, והתחלתי לקרוא אותו. נהניתי ממנו מאוד, אם כי ההתקדמות שלי בו הייתה איטית למדי. בערך כשהגעתי לאמצע, גיליתי שרצועת השידור האגדית של ערוץ 6 בכבלים, "הצגה שנייה", משדרת את הסרט בשעת לילה מאוחרת, וכיוונתי את הטיימר של הוידאו כדי לצפות בו, הרבה לפני שהגעתי לסוף הספר וידעתי מה עומד לבוא.
בשעת צהריים של יום שבת, היה זה היום האחרון של 1994, צפיתי בו ותחושה לא טובה התחילה להתגנב אלי, אבל מכיוון שעדיין היה אור בחוץ לא הבנתי את גודל הטעות. כשירדה החשכה גיליתי שאני בבעיה, והפחד שזרם לי בגוף היה כמו משהו שלא הכרתי. לא העזתי להגיד להורים שלי, גם מכיוון שלא רציתי לצאת פחדן וגם חששתי שהם ימנעו ממני לצפות בסרטים מעתה ועד עולם, ועל כן שמרתי את הסוד הנורא לעצמי. לילות שלמים שכבתי בחדר שלי בחרדה מוחלטת, ואחרי שהורי נרדמו יצאתי לסלון איפה שהאור לא יפריע להם וקראתי כל ספר שהצלחתי למצוא בבית, רק כדי שהמאורעות אותם ראיתי לא יחזרו אלי. כל ערב, בין אם כשחזרתי מחברים או מפעולה של הצופים, מיהרתי הביתה לפני החשיכה כי הייתי בטוח שוויקטור פאסקו עוקב אחרי, ולהגיד שהתמודדתי עם זה היטב יהיה שקר נורא. ייתכן והיו כמה התפרצויות בכי פה ושם.

כמה חודשים לאחר מכן הסרט שודר שוב. זה היה ערב יום העצמאות, וכמה חברים ישנו אצלי. הם החליטו לראות את הסרט, אבל אני לא מצאתי את הכוחות לעבור את זה שוב ופרשתי לחדר צדדי. עוד לפני סוף הסרט, החבורה הבינה שזה יותר מדי בשבילה, והטלוויזיה כובתה, אבל פחדו לצאת החוצה לבתים שלהם.
שנה או שנתיים לאחר מכן ניסיתי לצפות בו שוב. הגעתי לביתו של חבר והזנו את הוידאו בקלטת, אבל לקראת האמצע התחילה לרדת השמש, והוא עצר את הצפייה ואמר, אוקי, בוא פשוט נמשיך מאוחר יותר. לא עשינו זאת מעולם. עבר כמעט עשור מאז שהתיישבתי לצפות בו שוב.

לפני כשנתיים ראיתי אותו מהתחלה ועד הסוף לראשונה מאז ימי כילד מטומטם, וכמובן שההשפעה הייתה פחותה הרבה יותר. הוא לא הפחיד אותי, ואפילו יכולתי לראות את הפגמים שלו. הנחתי שאין מה לעשות והגיל משנה דברים, אבל לקראת כתיבת הפרק הנוכחי ראיתי אותו שוב כדי לרענן את זכרוני (כאילו שהייתי צריך את זה), והצפייה הזו דווקא הייתה אחת המוצלחות. כן, יש המון בעיות ב"בית קברות לחיות", אבל מעכשיו אני לגמרי מודה בפה מלא שזה אחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים.

התיאוריה שלי מדוע "בית קברות לחיות" מהלך אימים בצורה קיצונית הרבה יותר מכל סרטי האימה האחרים, היא בגלל שהוא עמוס באין ספור זוועות. אם תחשבו על סרטי האימה המפורסמים והאהובים, הרוע והסכנה הם תמיד ממקור אחד. "סיוט ברחוב אלם", "האלווין", "יום שישי ה-13", "מגרש השדים", "מלתעות", "פסיכו", "מעורר השאול" – החרדה מגיעה מדמות אחת. ל"בית קברות לחיות" אין בעצם את הדמות הזו, הרוצח או השד, אלא שהוא כולו רצף של הבעתות אחת אחרי השני: יש לנו את ויקטור פאסקו, שהוא אמנם דמות חיובית אבל מפחידה את החיים, את זלדה שיכולה לגרום לגברים בוגרים לרעוד רק מהזיכרון, הבית קברות האינדיאני, הסיפור על טימי בייטרמן, צ'רץ' החוזר מן המתים, וכמובן את המערכה האחרונה והמסוייטת של הסרט שלא מפסיקה עד, מילולית, השנייה האחרונה והמצמררת, שכמובן לא אחשוף כאן למי שטרם ראה. זה יותר מכל סרט אימה שאני זוכר. ולא רק שזה מעמיס על התודעה, בטח כזו של ילדים צעירים, אלא גם הבלבול מכך שאין משהו אחד לנצח או להתגבר עליו, כזה שתבוסתו שבסופו של דבר יחזיר את המצב לקדמותו, הוא זה שפשוט נועץ ציפורניים במוח ולא עוזב.

חורים בעלילת "בית קברות לחיות" אפשר למצוא למכביר, כל הפעולות של פאסקו לא לגמרי יושבות נכון, לואיס ורייצ'ל בכלל מוזרים, ולמברט הבמאית, בזמן שהצליחה לתפוס את אווירת האימה באופן מרהיב, עיצבה סרט שהוא קצת פלסטיקי ומלאכותי. אבל אולי הבעיה הכי גדולה של הסרט היא ההופעה של דייל מידקיף (שאגב, נראה בדיוק כמו יונתן גבע, במאי הסרט "אבוללה". שתכירו), שמדרדרת את הסרט לתהומות די עמוקים. כקונטרה עומד מולו כאמור פרד גווין, היחידי מהקאסט שכבר איננו בין החיים, בהופעה מעט מוגזמת אבל כזו שהופכת לקאלט, ומיקו יוז הקטון. קשה לדעת, וזה יאמר לזכות ההפקה, מתי מדובר ביוז עצמו, מתי בבובה ומתי במיני אפקטים (האיפור בסרט מדהים), אבל זאת אחת ההופעות הכי פסיכיות של ילד בתולדות הקולנוע, ומכיוון שעשרים הדקות האחרונות של הסרט נשענות עליו, קשה להסביר איזו הצלחה מרשימה זו.
מיקו יוז, כפי הנראה, יצא בסדר מכל הסיפור (באופן כללי, כל האנשים המעורבים בהפקה טוענים שזאת אחת החוויות החיוביות והכיפיות של חייהם) והמשיך לשחק באופן די רציף. יכולנו לראות אותו כאחד הפעוטות ב"שוטר בגן ילדים", בהופעה די ראשית ב"סיוט ברחוב אלם 7: הסיוט החדש", ב"אפולו 13", ויש לו עוד שלושה פרויקטים רשומים בקנה. בשונה מהרבה ילדים שהתגלו אצל קינג (דרו בארימור, ריבר פניקס, קורי האיים וקורי פלדמן שהתדרדרו לסמים וחלקם לא שרדו), יוז הוא סיפור הצלחה.

מה שאני תמיד מופתע לגלות כל פעם מחדש, הוא שעל אף שרוב אנשי הצוות של הסרט לא בדיוק הפכו להיות מעמודי התווך של תעשיית הסרטים, שם אחד בולט במיוחד. זהו המלחין של הסרט, אליוט גולדנת'אל שאפשר לומר שזאת הפריצה שלו לתודעה. גולדנת'אל הפך להיות אחד המלחינים המהוללים של הקולנוע, ולשמו נזקפים פסי הקול של "הנוסע השמיני 3", "היט", "ראיון עם הערפד", "טיטוס", "פרידה" (עליו זכה באוסקר) ועוד. את שני האחרונים ביימה אשתו של גולדנת'אל, הבמאית ג'ולי טיימור.
הצילום של הסרט היה אמון בידיו של פיטר סטיין, שאפשר לומר שזה הסרט המשמעותי ביותר עליו הוא חתום. למברט, כגורלן של הרבה במאיות שבאמתחתן להיט, לא הצליחה לשחזר את השיא הזה, סבירות גבוהה מכיוון שלא קיבלה הזדמנויות רבות.

המורשת של "בית קברות לחיות" לא רק שהמשיכה עד היום, גם נדמה שהיא רק מתעצמת. בצאתו הסרט לא זכה לאהדה ביקורתית גדולה, ואפילו הרוויח מועמדות (מוצדקת להפליא) בקטגורית פטל הזהב לשיר הגרוע ביותר, אבל השתרש מספיק חזק בסיוטים של ילדי הניינטיז.
אחרי סרט ההמשך, שנחשב לאיום ונורא ומזיכרוני הוא אכן כזה, השנה יכולנו לא רק לראות את הסרט התיעודי אותו הזכרתי בהתחלה, אלא גם קיבלנו את האישור הסופי לעיבוד מחודש לספר. את הבימוי חטפו קווין קולש ודניס ווידמייר, שקוראי אימת החודש אולי זוכרים אותם מ"עיניים נוצצות" האקסטרימי, אבל מה שבאמת מדהים בגרסה שאמורה להגיע אלינו ב-2019, הוא כמה הליהוק החדש זהה לליהוק הקודם, כאילו מדובר באנשים אמיתיים שממש צריך להיות נאמנים לאיך הם נראו. המורשת של הסרט עד כדי כך מהדהדת כיום.
לתפקיד של רייצ'ל, לצורך העניין, לוהקה איימי סיימיץ, ואני באמת לא חושב שאפשר למצוא מישהי שדומה יותר ממנה לדניס קרוסבי. את לואיס יגלם ג'ייסון קלארק, וג'אד נלקח על ידי לא אחר מאשר ג'ון ליתג'ו, סוג של גלגול של פרד גווין. אם הוא יעשה את זה נכון, זה יכול להגיע לאוסקר.

"בית קברות לחיות" הכניס אותנו לעידן חדש בעיבודי קינג, והכין את הקרקע לבום של 1990. אמנם הסרט הבא איננו עומד בסטנדרטים, אבל באותה השנה יצאה גם המיני סדרה על פי "זה" (שלא תהיה חלק מהפרויקט, כי לצערי אני פוסח על המיני סדרות), וגם הסרט היחיד על פי קינג שהביא לזכייה באוסקר.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "אני והחבר'ה" (1986)
4. "בית קברות לחיות" (1989)
5. "סילבר בולט" (1985)
6. "בהילוך רצחני" (1986)
7. "קוז'ו" (1983)
8. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
9. "הנרדף" (1987)
10. "כריסטין" (1983)
11. "קריפשואו 2" (1987)
12. "יורקת האש" (184)
13. "ילדי התירס" (1984)
14. "קריפשואו" (1982)
15. "עין החתול" (1985)