• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"קרוב להפליא ורועש להחריד", סקירה

14 במרץ 2012 מאת עופר ליברגל

בספרו של ג'ונתן ספרן פויר קרוב להפליא ורועש להחריד (Extremely Loud & Incredibly Close) מופיעה דמות של כתב מלחמה בן למעלה ממאה, המכין כרטיסיה לכל אדם אשר פגש, או אותו נאלץ לסקר. מלבד שם האדם, מופיעה בכרטיסיה גם ביוגרפיה מאוד מקוצרת, בעלת מילה אחת בלבד – למשל "מרלין מונרו – סקס", או "מהטמה גנדי – מלחמה", עבור רוב האנשים החשובים, מסתבר כי המילה הנבחרת היא מלחמה. במהלך הצפייה בדקות הסיום של העיבוד הקולנועי של סטיבן דלדרי לרומן (בו הדמות של כתב המלחמה לא מופיעה, אם כי חלקים מן התיפקודים העלילתיים שלה שולבו לתוך דמות אחרת) חשבתי כי ניתן לתמצת גם את הסרט הזה למילה אחת, די בקלות. עבורי המילה היא "קיטש", למרות שיתכן ואנשים אחרים היו בוחרים במילה "רגש".

ההרגשה הזו שלי היא די בעייתית, כי לא פעם אני כן אוהב סרטים דביקים והוליוודים בגישה שלהם, למשל סוס מלחמה של ספילברג שיש שטוענים כי הוא לא פחות קיטש מקרוב להפליא ורועש להחריד. לצורך הבחינה הזו, אני מודה שלמזלי השיטה של מילה אחת לתמצות בן אדם מתאימה אולי לדיווח חדשותי זריז, אבל לא לתיאור מדויק של בן אדם. הרי מרלין מונרו לא הייתה רק סקס. וכמובן שגנדי לא היה רק מלחמה. אותו דבר נכון גם לגבי סרטים.

אז כן, קרוב להפליא ורועש להחריד הוא סרט שבשורה תחתונה לא אהבתי, אבל בהחלט מצאתי בו לא מעט דברים טובים. ייתכן שאלמלא הדקות האחרונות הייתי אפילו מגדיר אותו כסביר. אבל מה הפריע לי באותן דקות? התחושה הייתה שהסרט מנסה בכוח לגרום לי לבכות ולהתרגש, לא רק על ידי הסגירה של הסיפור אשר הניע את רוב עלילת הסרט (והספר) אלא גם על ידי סגירה בעלת מימד של קתרזיס למספר די גדול של עלילות משנה. במהלך הסיפור, הילד שהוא הגיבור פוגש לא מעט אנשים, ובסיום הסרט כל דמות ודמות שהוא פגש מקבלת רגע בה הסיפור שלה נסגר בצורה יחסית חיובית.

אבל לא בכך טמונה הבעיה הגדולה שלי עם הסרט. הבעיה שלי היא לא בכך שהוא מנסה לגרום לי להרגיש – זוהי הרי אחת מן המטרות של הקולנוע. הבעיה היא שהוא לא מנסה לגרום לי לחשוב. זוהי בעיה אשר הייתה נוכחת גם בסרטים קודמים של הבמאי, בצורה המרתיחה ביותר בנער קריאה, שלעומתו הסרט הנוכחי הוא שיפור גדול בכל מובן. העניין הוא שמסיפור הדן באירועים היסטורים (התמדדות עם הטרור של 11 בספטמבר; בספר יש גם התמודדות עם האחריות האמריקאית להפצצת העיר הגרמנית דרזדן בשלהי מלחמת העולם השנייה) אני מצפה שיאמר משהו על האירועים הללו, שיעורר גם מחשבה ולא רק רגש. או לפחות שיאפשר לי לחבר ביחד 2 ועוד 2 ולא יעביר את המסר שלו בצורה ברורה, דרך הדיאלוג.

הספר הכיל לא פחות סחטנות רגשית, אבל הוא גם הצריך הרבה יותר עבודת פענוח מצד הקורא. בין היתר, הספר החליף כל הזמן בין שלושה מספרים שונים בגוף ראשון, כאשר לפחות אחד מהם הוא לא מהימן. הכוונה היא לאוסקר, ילד בן 9 שאיבד את אביו ב-11 בספטמבר ומנסה לגלות סוד אחרון שלו. יש משהו לא בסדר בילד הזה, כנראה סוג של אוטיזם, אבל אנחנו צריכים לבצע את האנליזה בעצמנו. לעומת זאת, הסרט מועבר רק דרך דמותו של הילד, אבל הוא לא לרוב אינו מספר בגוף ראשון ואנו צריכים להשקיע פחות מחשבה בפענוח הסיפור ואפילו באיתור הבעיה של הילד. הוא אומר בשלב די מוקדם שהוא נשלח לאבחון של אספרגר והתוצאות היו לא חד משמעיות.

אבל בחלק מן הדמויות האחרות, הסרט כן מאפשר פענוח. למשל בדמותו של "הדייר" בגילומו של מקס פון סידוב. בספר, הסיפור של הדמות שלו מועבר גם בגוף ראשון וגם על ידי מספר נוסף. בסרט אנו רק מסתכלים עליו מרחוק. מכיוון שמדובר בדמות אשר גזרה על עצמה תענית שתיקה (ומתמידה בכך) מלאכת הפענוח גדולה אף יותר. לא במקרה, דמות זו קצרה את עיקר השבחים להם זכה הסרט. אני סבור כי במקרים אלו הקרדיט לעולם לא צריך ללכת רק לשחקן (גם לא במקרה של פון סידוב, שחקן מצטיין כמעט תמיד) אלא גם לתסריט ולבמאי שבמקרה שלו בראו את הדמות מחדש ושילבו לתוכה אלמנטים שניתנו במקור לדמות אחרת.

אבל זה רק מדגיש את ההחמצה שיש בסיפור הראשי, שנותר נטול עומק וסחטני. למשל, עלילת משנה חשובה בספר בה הילד מקנא באימו אשר מפתחת ידידות (או קשר רומנטי) עם גבר, תומצתה בסרט למשפט אחד, אשר בו הילד מביע עמדה הפוכה לעמדה שלו בספר. הדבר יוצר בסופו של דבר רידוד של דמות האם, אשר ניתן לצמצם אותה בסרט בקלות למילה אחת – "אוהבת". זאת בעוד בספר, בו הנוכחות שלה הייתה פחות דומינטטית דווקא, היא הייתה דמות מורכבת בהרבה. באותה מידה, ניתן גם לתמצת את דמות אביו המת של הילד למילה אחת – "מושלם". גם בספר הילד ראה אותו כך, אבל בין השורות היו לא מעט רמזים לכך שזה אינו בדיוק המצב. בסרט ההערצה למת היא טוטאלית בכל מובן. סרט אינו דיווח חדשותי, ואני מעדיף את הדמויות שלי מורכבות ולא מוצמצמות לידי מילה בודדת.

והנה ההבדל בין סרט זה לבין סוס מלחמה, סרט שהעלילה שלו הייתה קלישאתית יותר והכילה הרבה יותר שיאים רגשיים לכאורה, אשר ניסו לרגש בכוח. בסרטו של ספילברג רוב הדמויות קיבלו לפתע פן נוסף ולא צפוי. אמנם הדבר נכון בעיקר לגבי הדמויות של החיות, אבל גם הדמויות האנושיות בסרט הרגישו עגולות יותר. גם במקרה הזה הרגשתי לא פעם כי הסרט יותר מדי חושב עבור הקהל. בעיקר בגלל שספילברג הושפע באופן ברור מן הקולנוע של ג'ון פורד, במאי אשר השאיר הרבה מאוד ממלאכת הפרשנות בידי הקהל, באופן שאני מסופק אם יש כיום במאי בהוליווד שמסוגל לחקות אותו מבלי לספוג ביקורת על היותו מורכב מדי. מקורות ההשראה הקולנועים של דלדרי פחות ברורים, למרות שאין ספק כי הוא ראה הרבה קולנוע. למעשה, דלדרי לוקח ספרים המנסים להיות מורכבים ומעבד אותם לקולנוע באופן המדגיש את האלמנט שהוא סבור שחזק יותר במדיום הקולנועי, הרגש. בהשעות, כאשר הוא התבסס על רומן מצליח אך מאוד בעייתי, זה עבד טוב מאוד עבורי. כאשר הוא מתעסק עם חומר מעט יותר מורכב, התוצאה נותרת מפוספסת להפליא* ובעיקר דביקה להחריד.

* כן, זה סוג של אוקסימורון. חובבי הסרט/ספר מוזמנים להתייחס לכך כמחווה.

השאר תגובה