• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 74: "נפלאות התבונה" (2001)

23 במרץ 2018 מאת אור סיגולי

שנה לאחר שכיכב בזוכה האוסקר של שנת 2000 "גלדיאטור", וזכה בעצמו בפרס השחקן הראשי, שוב סחב על עצמו השחקן האוסטרלי ראסל קרואו מנצח נוסף. הפעם היה זה "נפלאות התבונה" (A Beautiful Mind), שבשנת 2001 זכה בארבעה אוסקרים מתוך שמונה מועמדויות. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז "שתיקת הכבשים", עשר שנים לפני, בה הזוכה בפרס הסרט לא היה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות ("שר הטבעות: אחוות הטבעת" היה שיאן המועמדויות של אותה שנה עם 13), והשנה השלישית – והאחרונה נכון ל-2018 – ברציפות בה האולפן הצעיר דאז דרימוורקס חטף את הפרס הגדול, אחרי "אמריקן ביוטי" ו"גלדיאטור".

"נפלאות התבונה" מבוסס בחופשיות רבה למדי על חייו של המתמטיקאי האמריקאי ג'ון פורבס נאש ג'וניור, כפי שהונצח בספרה של סילביה נאסר. הסרט מתחיל בסוף שנות הארבעים, כאשר נאש הצעיר מתחיל ללמוד באוניברסיטה ומפתח את התיאוריה שתהפוך אותו למפורסם (במחילה מכם, הבנתי בנושאי מתמטיקה היא מביכה אז אפילו לא אנסה להסביר את העניין הזה), וממשיך לשנות החמישים שם הוא פוגש את אהובתו ואשתו לעתיד אלישיה. זאת בזמן שבעיותיו הנפשיות, אליהן נחשפנו כבר בחלק הראשון, מחריפות ושומטות תחתיו את קרקע המציאות. הסיפור ממשיך עם ניסיונות ההחלמה שלו ומסתיים בשיא חייו – זכייתו בפרס נובל לשנת 1994. מחוץ לגבולות הסרט, סתם להשלמת אינפורמציה, חייהם האמיתיים של נאש ואלישיה נגדעו 14 שנים לאחר ההפקה בעקבות תאונת דרכים. נאש היה בן 86 במותו.

אני מחשיב את הסרט הזה לאחד מסרטי ההאנג-אובר של האוסקר. השתמשתי במונח הזה בפרק על "שייקספיר מאוהב", ובזאת אני מתייחס לסרט ששולט ביד רמה בכל עונת הפרסים עד לטקס עצמו, סוחף אחריו את המצביעים, אבל ביום לאחר הזכייה הגדולה כולם מתעוררים עם כאב ראש ולא לגמרי מצליחים להבין איך זה קרה. סרט האנג-אובר נוסף שעליו נדבר בהמשך הפרויקט, הוא אולי המקרה הכי מובהק של זה – "נער החידות ממומבאי" בשנת 2008, אבל בואו נחכה עם זה.
למעשה, יש שטוענים שהזכייה של "נפלאות התבונה" בטקס ה-74 כל כך הביכה את האקדמיה, שזו הסיבה שלאחר מכן האקדמיה החליטה לצמצם את חלון הזמן בין הכרזת המועמדים והטקס עצמו, על מנת למנוע מתקפות יח"צ אגרסיביות שיטו את הכף לטובת סרטים פחות ראויים, כאילו אמרו "זה לא שאנחנו לא מבינים מהחיים שלנו, אנחנו פשוט קורבנות תמימים של אנשי שיווק". ברור.
העניין שהפך את הזכייה הזו לכל כך מושמצת היא לא רק כי "נפלאות התבונה" הוא סרט שמגדיר את הסביר במקרה הטוב, אלא גם שהוא ניצח סרטים טובים ממנו בהרבה, כאלו שהדבר העיקרי שמנע מהם לזכות הוא בכך שהיו קצת זרים לעולם האוסקר, וככזה כנראה לא הצליחו לדבר אל רוב המצביעים. היו אלו המחזמר הפוסט-מודרני המטורלל "מולין רוז'", סרט הפנטזיה האפי "שר הטבעות: אחוות הטבעת" (הראשון בטרילוגיה), דרמת האיכות הממזרית "פארק גוספורד" ודרמת המתח הקטנה "בחדרי המיטות" (הפייבוריט שלי). כל ארבעת הסרטים האלו הם לא פחות ממדהימים, כל אחד מהם לסוגו, וזה רק הפך את הטקס ה-74 למתסכל במיוחד.

אחד האימג'ים הכי זכורים ולא נתפסים מאותו הטקס הוא כאשר נקרא לבמה רון הווארד כזוכה פרס הבימוי על הסרט הזה. בתום נאום הזכייה שלו, התמקדה המצלמה בשניים מהבמאים שנוצחו על ידו יושבים זה לצד זה: דיויד לינץ' ורוברט אלטמן, שניים מהבמאים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, שניהם נטולי אוסקר, שניהם הגיעו לשיאים חדשים עם סרטי 2001 שלהם ("מלהולנד דרייב" ו"פארק גוספורד", בהתאמה). בדיעבד זה אפילו יותר נורא, כי הטקס ה-74 היה הסיכוי היחידי שלהם לזכות – לינץ' ביים רק סרט אחד נוסף לאחר מכן, "אינלנד אמפייר", והתרחק אפילו עוד יותר מהמיינסטרים; ואלטמן הלך לעולמו חמש שנים לאחר מכן. שני המועמדים הנוספים באותה שנה, רק כדי להשלים את התמונה, היו רידלי סקוט ("בלאק הוק דאון" שגרם לו להיות מפסידן שנתיים רצוף), ופיטר ג'קסון ("שר הטבעות: אחוות הטבעת").
אבל קשה לומר שהזכייה של הווארד הייתה מפתיעה. הבמאי והמפיק הזה, אז בן 46, היה לאחד מאנשי תעשיית הקולנוע האהובים בהוליווד. הוא התחיל כשחקן בסדרה הפופולרית "ימים מאושרים", ופנה לבימוי החל משלהי שנות השבעים. הוא התפרסם בעיקר בזכות בימוי סרטים בידוריים ומשעשעים ("ספלאש", "קוקון") ולאחר מכן לדרמות איכות מסחריות וקלות לעיכול. הוא הגיע לשיאו עם "אפולו 13", שנחשב למוביל בעונת הפרסים של 1995, אך כאשר הוכרזו המועמדים התגלה שהווארד לא מועמד לפרס הבימוי, באחת מההפתעות הגדולות של אותו האוסקר, ופרס הסרט נלקח בסופו של דבר על ידי "לב אמיץ". הווארד המשיך לביים באופן רציף מאז, גם הצלחות גדולות וגם כישלונות רציניים. לאוסקר הוא חזר אחרי "נפלאות התבונה" שוב עם "פרוסט/ניקסון", שהיה לאחד המועמדים הראויים הבודדים באותו טקס מושמץ של 2008. לאחר מכן ביים שניים מהסרטים הגרועים ביותר שלו ("מלאכים ושדים", "הדילמה") אך הוכיח שהוא עדיין לא איבד את זה עם סרט מירוצי המכוניות הסוחף "Rush". הוא ביים מאז סרט תיעודי על הביטלס, ואת שני הכישלונות "בלב ים" ו"התופת". לאחרונה עלה לכותרות כאשר נבחר להצטרף להפקת הפריקוול על האן סולו ביקום המתחדש של "מלחמת הכוכבים", לאחר שהבמאים המקוריים פוטרו.
עם כל החיבה שיש להווארד, הוא מעולם לא נחשב במאי בעל איכויות בולטות או נקודת מבט מעניינת. הוא קולנוען מיומן שהאולפנים יכולים לסמוך עליו שיעשה את העבודה כמו שצריך, תוך כדי שהוא גם מצטיין בעולם הטלוויזיה עם הפקת "הורים במשרה מלאה", הסיטקום הטוב ביותר אי פעם "משפחה בהפרעה", ו"פליסיטי", בין היתר. האוסקר על "נפלאות התבונה" הגיע לידיו גם כי אין ספק שהאקדמיה אהבה את הסרט, אבל בעיקר כמין פרס מפעל חיים לאחד מבניה וגם כפיצוי על תקרית "אפולו 13".

תסריט הסרט נכתב על ידי עקיבא גולדסמן, ואם יש משהו ארור ב"נפלאות התבונה" הוא שבגללו צריך להגיד "זוכה האוסקר" לפני שמו של אחד הכותבים הבעייתיים בתולדות הוליווד. גולדסמן, שנולד בשנת 1962, הוא שם מאוד חזק בהוליווד מבלי שלגמרי אפשר להבין מדוע. התסריט הראשון שכתב היה דווקא לא רע בכלל, זה היה העיבוד הקולנועי למותחן של ג'ון גרישם, "הלקוח" משנת 1994, שמחזיק מאוד יפה גם היום. שנה לאחר מכן נבחר לכתוב את ההמשכונים של באטמן, אותם ביים במאי "הלקוח" ג'ואל שומאכר. היו אלו "באטמן לנצח" ו"באטמן ורובין", שניים מהסרטים האיומים ביותר שעשתה הוליווד, כאלו שעדיין מעבירים צמרמורות בגביהם של אלו שראו אותם. ובכל זאת, הם כמובן היו להצלחה קופתית, והטירוף הגודלסמני נמשך. "אבודים בחלל" (אותו גם הפיק), "קסם מעשי", "אני אגדה", "צופן דה וינצ'י", "מורדים", "הגל החמישי", "הצלצול 3", "המגדל האפל" ו"רובוטריקים 5: כן זה עדיין קורה השיט הזה" הם חלק מהסרטים עליהם חתום גולדסמן, שאפילו פנה לבימוי עם "אגדת חורף" שלא ראיתי, אבל שמעתי עליו רק דברים רעים. אתם מבינים את גדול הבעיה.
העניין הוא שצריך גם להיות הוגנים ולזכור שגולדסמן תמיד מעורב בהפקות הוליוודיות ענקיות, בהן תמיד קשה לדעת מה היה התסריט שקיבל אור ירוק, וכמה השתנה עד שהגיע למסך. יכול להיות שהאולפנים מתערבים בתסריטים האלו, או בכלל מביאים את גולדסמן לשיפוץ בשלבים מאוחרים והוא מנסה לעשות את המיטב, ולכן קשה לדעת מה האחריות של גולדסמן לרשימת האימה הנ"ל, אבל זה לא נראה טוב במבט כללי. וכדי לנקות את מצפוני אספר לכם שהקשבתי לראיון אתו בפודקאסט של המגזין הבריטי אמפייר, והוא נשמע כמו אדם מקסים, רגיש וחביב עד מאוד. אז לא מדובר פה בשום דבר אישי, כן?

אני מניח שזה השלב שבו אני צריך להסגיר, למי שלא ראה עדיין את הסרט, שבנקודת השעה פנימה ישנו טוויסט שמשפיע לשעה וקצת שלאחר מכן. זהו לא מסוג הטוויסטים של המערכה האחרונה, אלא מין משהו שקורה באמצע. כדי לדבר על הסרט אאלץ להסגיר את הספויילר הזה, אז אם אתם לא מעוניינים לדעת מה קורה, קפצו הישר לפסקה הבאה.
ב"נפלאות התבונה" גולדסמן מייצר מלכודת לאלו שרוצים לבקר את התסריט המבולגן שלו, כי על כל חור בעלילה או דמות מטופשת אפשר להגן בטענת "כן, אבל זה בתוך הראש של הגיבור". מצד שני, חורים בעלילה הם הבעיה האחרונה של הסרט. ובכל זאת, שני דברים שצריך להגיד מראש: הסרט לא מנסה לדבוק בעובדות חייו של נאש, וזו בחירה לגיטימית לחלוטין, כך שלי לפחות לא משנה השגיאות העובדתיות והייצוג הנכון-או-לא של מצבו הנפשי של הגיבור. בנוסף, אני לא מאלו שחושבים שלתסריט טוב חייב להיות מבנה ברור. יש מספיק דוגמאות כדי לשבור את המוסכמה הזו. אבל אי אפשר להתווכח עם כך שמבנה הוא דבר חשוב, בטח כאשר רוצים לספר נראטיב קוהרנטי, ו"נפלאות התבונה", כסרט אולפנים מיינסטרימי לקהל הרחב, כן שואף לכך.
לכן אני מצאתי את עצמי ממש תוהה לגבי בחירות המבנה של הסרט: עשרים וחמש הדקות הראשונות הן תקופת הלימודים של נאש, מיומו הראשון בפרינסטון ועד התקבלותו ל-MIT. מנקודת הזמן הזו הסרט מחליט שנמאס לו להיות עוד דרמה ביוגרפית על מאבקו של גאון בעל בעיות ("מרכבות האש" פינת "פורסט גאמפ" שכזה), ופתאום הופך למותחן ריגול פרווה למדי, שכולל את הפנטגון, קודים של פצצות ומיכשור עתידני שאמור לגרום לכל אדם בעל הבנה בסיסית בטכנולוגיה להבין שהדברים לא לגמרי סבירים. ואכן, בערך שעה וחצי לתוך הסרט, מתגלה שנאש בעצם דמיין את כל הסיפור הזה, מה שמחזיר חזרה את הסרט לטריטוריית הסיפור האמיתי המרגש, ואז ממשיך משם הלוך וחזור עד שהוא מסתיים שעתיים ורבע לאחר שהתחיל. לא רק שהחלוקה הזו לא עובדת טוב, והבימוי עצמו יעיל אך חסר השראה, אלא שהסרט מרגיש נורא לאה באיזשהו שלב.

ועם זאת, אני חייב להודות במשהו. את הסרט הזה ראיתי פעם ראשונה כשיצא לקולנוע בסוף 2001, וצפייתי הנוספת בו הייתה ממש לקראת כתיבת הפרק עליו. בתקופת הזמן הארוכה הזו גם אני ירדתי על הסרט בכל הזדמנות, והחשבתי אותו לאחד מהסרטים החלשים ביותר שזכו באוסקר, וכפאדיחה מהמעלה הראשונה. ובזמן שבאמת בעולם האוסקרים "נפלאות התבונה" הוא פצעון לא נעים (ובקונטקסט של 2001 הנהדרת זה בכלל קיצוני), כסרט עצמו, על אף כל חולשותיו, הוא ממש ממש בסדר. נאמר זאת כך, לצפייה השנייה באתי בשביל לגלות מחדש כמה הוא סרט נורא, וסיימתי אותו במחשבה שהוא לגמרי סרט צפי, ואפילו לא מאוד משעמם. יותר מכך, אפילו התרגשתי פעם או פעמיים, מרגיש רע עם עצמי שנפלתי במלכודת השמאלץ שלו. לא, זה לא סרט טוב, וכנציגה הרשמי של הוליווד משנת 2001 זה די בכלל נראה רע לכל הנוגעים בדבר, אבל באמת שראיתי גרועים ומביכים ממנו.
טוב, זה אמנם לא כתב ההגנה הטוב ביותר אי פעם, אבל אני באמת משתדל פה, בסדר?

בתפקיד הראשי ראסל קרואו נותן הופעה כל כך לא אחידה, שבדיעבד אפשר קצת לשמוח שאת האוסקר קיבל על "גלדיאטור", ולא על הסרט הזה (הוא בכלל היה צריך לזכות על "המקור", מועמדתו הראשונה ב-1999). יש אתו גם בעיה ליהוקית לא פשוטה, כי קרואו שהיה אז בן 35, הצטרך לגלם בחלקים הראשונים של הסרט סטודנט בן 20, וזה רחוק מלעבוד. מעבר לזה, אמנם לא הכרתי הרבה סטודנטים סכיזופרנים למתמטיקה, אבל קשה לי להאמין שלמישהו מהם יש את קיבולת הזרוע של החתיך האוסטרלי, זה ששנייה לפני זה הפיל את האימפריה הרומית. אפילו במונחי היופי של הוליווד שאנחנו מקבלים על עצמנו, זה לא אמין לשנייה. זאת אחת הסיבות מדוע סצנות הטירוף וההתפרקות של חלקיו הראשונים של הסרט מביכות לחלוטין. עם זאת, ככל שהשנים נוקפות ונאש מתבגר, קרואו מתחיל להיראות יותר סביר בתפקיד, ואפילו מעביר מאוד יפה את רגעי הבלבול והחרדה של דמותו. הוא הפסיד את האוסקר באותה שנה לדנזל וושינגטון ב"יום אימונים מסוכן" (הבחירה שלי הייתה טום ווילקינסון על "בחדרי המיטות").

מי שבכל זאת זכתה באוסקר המשחק מהסרט היא ג'ניפר קונלי, המגלמת את אהובתו של נאש, אלישיה. באוסקר היא חטפה את פרס שחקנית המשנה, אם כי הוליווד לא לגמרי הייתה בטוחה מהו סדר הגודל של התפקיד שלה, ולכן, למשל, בפרס איגוד השחקנים של אותה השנה היא מועמדת בפרס השחקנית הראשית. קונלי טובה מאוד בסרט, וזה עוד יותר מרשים כאשר מבינים שבכלל לא נכתבה לה דמות. למעשה, עם כמה שהסרט כביכול שוקע לתוך תודעתו הלא יציבה של נאש שממציא דברים שלא קיימים, איכשהו הדמות של אלישיה המציאותית היא הדבר הכי לא אמין בסרט הזה.
אלישיה נאש היא לא אדם, היא פלא. חד-קרן. פנטזיה של גבר שמבחינתו אישה היא פונקציה. אלישיה, לא רק שהיא יפה בצורה בלתי אפשרית (קונלי הזו עוצרת נשימה), היא חכמה, תמיד בסדר, תמיד תומכת באהוב ליבה לא משנה כמה הוא מתחרפן (בו התאהבה עד מעל הראש רק כי הוא הגיבור של הסרט), את כל המשברים שלה עוברת עם עצמה לבד מבלי לחשוף אותם לבעלה, לא כועסת, לא מתעצבנת, לא מתייאשת, נטולת כל סממנים של בן אנוש אמיתי. בתוך זה, קונלי עוד איכשהו מצליחה לעשות משהו, ולצאת בשלום מזה. אמנם לוקח לזה זמן, אבל זה כן קורה באיזשהו שלב. בהחלט מגיעים לה שבחים על הופעתה.
מצד אחד אני מאוד שמח שלקונלי, שהתחילה כילדה-שחקנית ("היו זמנים באמריקה", "המבוך") אך נעלמה קצת וחזרה לבמה בזכות הסרט הזה, יש אוסקר בבית. מצד שני, היא הייתה צריכה לזכות על "רקוויאם לחלום" (2000) או על "בית של חול וערפל" (2003), אבל עליהם בכלל לא הייתה מועמדת. בכל מקרה, "נפלאות התבונה" התגלה כדבר הכי טוב שקרה לה אי פעם, כי לא רק שהוא הביא לה את המועמדות והזכייה היחידות שלה, על הסט הזה היא גם הכירה את פול בטאני, שיהפוך להיות בעלה והם ביחד מאז.
קונלי וקרוא שיתפו פעולה פעמיים נוספות ב"המבול" ו"אגדת חורף".

קונלי היא האישה היחידה בסרט, מוקפת בקאסט לא רע בכלל של גברים. את הסרט פותח ג'אד הירש, שהוזכר בפרויקט בעבר בזכות זוכה אחר בו השתתף – "אנשים פשוטים"; שחקן ותיק אחר שקיבל מקום של כבוד בפרק עבר הוא כריסטופר פלאמר ("צלילי המוסיקה") שמופיע באמצע הסרט לשמחת הכלל; אד האריס, שקיבל את מועמדותו הראשונה בזכות רון הווארד ו"אפולו 13" וישוב לאוסקר שנה לאחר מכן עם "השעות"; ואותם מגבים אדם גולדברג, ג'וש לוקאס ואנתוני ראפ (מארק המקורי של "רנט", וזה שפתח את קופת השרצים של קווין ספייסי לאחר שהתוודה שזוכה האוסקרים כפה את עצמו עליו כשהיה בן 14).
את הסרט צילם זוכה האוסקר (איזה כיף לכתוב את זה!) רוג'ר דיקינס האחד והיחיד, והלחין כמו שמלחינים סרט אוסקר ג'יימס הורנר, שהלך מעולמנו בתאונת מטוס באותה השנה בה מתו נאש ואשתו.

2001 הייתה באמת שנה מעולה. חמישיית הפנטזיה שלי לאוסקר הייתה "בחדרי המיטות", "מולין רוז'", "שר הטבעות: אחוות הטבעת", "דוני דארקו" ו"מלהולנד דרייב". אבל חכו, היה עוד המון מה לחגוג אז. "משפחת טננבאום", "האיש שלא היה שם", "האחרים" ששינה את יחס הקהל לסרטי רוחות ואפילו נבחר כסרט האימה המצטיין של האלף החדש על פי הסקר שעשיתי עם מיטב מבקרי ישראל, "ילד רע" של לארי קלארק, הסרט הראשון במותג הגזיליון-בזיליון דולר "הארי פוטר" יצא באותה שנה, "ונילה סקיי", "ואת אמא שלך גם", "ילדים של אף אחד" שחשף את גיירמו דל טורו לקהל חדש, "מונסטר בול" שהפך את האלי ברי לשחקנית השחורה היחידה שזכתה באוסקר הראשי, "אמלי", "לא רק בלונדינית", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "מה השעה שם?" הנפלא של צאי מינג-לינג, זוכה פסטיבל קאן "חדרו של הבן", "ממנטו" כמובן, "מתחת לחול" של פרנסואה אוזון, הסרט האדיר והלא מוערך דיו של שון פן – "השבועה", "אושן 11", "אינטליגנציה מלאכותית", "זולנדר", "העולם שבפנים" ולהיטי האנימציה "שרק" ו"מפלצות בע"מ" שכיכבו בקטגוריה החדשה – סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא.
במסגרת סרטים שהיינו רוצים לשכוח – מייקל ביי ניסה לעשות אוסקר ויצא לו "פרל הרבור", וטים ברטון התחיל את התדרדרותו המכאיבה עם הרימייק המזעזע ל"כוכב הקופים".
בישראל התחילה מהפכת הקולנוע הישראלי ויחס הקהל אליו עם "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, שהיה להצלחה בקופות ואפילו עשה לא מעט באזז בחו"ל. הוא גם זכה בטריליון פרסי אופיר ונשלח לאוסקר, אך על אף האופטימיות לראשונה מזה שנים, האקדמיה לא זרמה אתנו.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-74:
הסרט הטוב ביותר: בריאן גרייזר ורון הווארד – "נפלאות התבונה"
הבימוי הטוב ביותר: רון הווארד – "נפלאות התבונה"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דנזל וושינגטון – "יום אימונים מסוכן"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: האלי ברי – "מונסטר בול"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ים ברודבנט – "אייריס וג'ון"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ג'ניפר קונלי – "נפלאות התבונה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: ג'וליאן פלואוס – "פארק גוספורד"
התסריט המעובד הטוב ביותר: עקיבא גולדסמן – "נפלאות התבונה"
הצילום הטוב ביותר: אנדרו לזני – "שר הטבעות: אחוות הטבעת"
העריכה הטובה ביותר: פייטרו סקאליה – "בלק הוק דאון"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: קתרין מרטין – "מולין רוז'"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: קתרין מרטין – "מולין רוז'"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: הווארד שור – "שר הטבעות: אחוות הטבעת"
השיר הטוב ביותר: רנדי ניומן – "מפלצות בע"מ" (אם לא היה לי אותך)
הסאונד הטוב ביותר: מייקל מינקלר, מירון נטינגה וכריס מונרו – "בלק הוק דאון"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: כריסטופר בוייס וג'ורג' ווטרס השני – "פרל הרבור"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: ג'ים ריג'יל, רנדל וויליאם קוק, ריצ'רד טיילור ומארק סטסון – "שר הטבעות: אחוות הטבעת"
האיפור הטוב ביותר: פיטר אוון וריצ'רד טיילור – "שר הטבעות: אחוות הטבעת"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא (קטגוריה חדשה): ארון וורנר – "שרק"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: דניס טנוביץ' – "שטח הפקר" (בוסניה והרצגובינה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ז'אן-זאוויה דה לסטרדה – "רצח בראשון בבוקר"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: שרה קרנוצ'ן ולין אפל – "ת'ות'"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ראלף אגלסטון – "למען הציפורים"
הסרט הקצר הטוב ביותר: ריי מקינון וליסה בלאונט – "רואה החשבון"
פרס מיוחד: סידני פוטייה, רוברט רדפורד
פרס מיוחד לתרומה הומניטרית: ארתור הילר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "הקשר הצרפתי" (1971)
18. "גלדיאטור" (2000)
19. "מה יפית עמק נוי" (1941)
20. "צלילי המוסיקה" (1965)
21. "בן-חור" (1959)
22. "מעתה ועד עולם" (1953)
23. "רוקי" (1976)
24. "פלאטון" (1986)
25. "אנשים פשוטים" (1980)
26. "כחום הלילה" (1967)
27. "אמדאוס" (1984)
28. "פורסט גאמפ" (1994)
29. "אוליבר!" (1968)
30. "רבקה" (1940)
31. "כנפיים" (1927)
32. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
33. "איש הגשם" (1988)
34. "רשימת שינדלר" (1993)
35. "גבירתי הנאווה" (1964)
36. "הקיסר האחרון" (1987)
37. "סיפור הפרברים" (1961)
38. "קרמר נגד קרמר" (1979)
39. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
40. "אדם לכל עת" (1966)
41. "כל אנשי המלך" (1949)
42. "הפצוע האנגלי" (1996)
43. "סוף השבוע האבוד" (1945)
44. "גברת מיניבר" (1942)
45. "אמריקן ביוטי" (1999)
46. "רוקד עם זאבים" (1990)
47. "טיטניק" (1997)
48. "טום ג'ונס" (1963)
49. "לב אמיץ" (1995)
50. "תנאים של חיבה" (1983)
51. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
52. "העוקץ" (1973)
53. "גראנד הוטל" (1932)
54. "מרטי" (1955)
55. "שייקספיר מאוהב" (1998)
56. "ג'יג'י" (1958)
57. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
58. "המרד על הבאונטי" (1935)
59. "הדירה" (1960)
60. "נפלאות התבונה" (2001)
61. "גנדי" (1982)
62. "המלט" (1948)
63. "פאטון" (1970)
64. "מרכבות האש" (1981)
65. "סימארון" (1931)
66. "תהלוכה" (1933)
67. "זיגפלד הגדול" (1936)
68. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
69. "ברודווי מלודי" (1928)
70. "החיים של אמיל זולא" (1937)
71. "אמריקאי בפריז" (1951)
72. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
73. "הולך בדרכי" (1944)
74. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)