• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"הגל החמישי", סקירה

13 באפריל 2016 מאת אור סיגולי

כבר שבוע אני מסתובב עם המועקה הזו והיא לא נותנת לי מנוח. מאז שצפיתי ב"הגל החמישי" (The 5th Wave) אני לא יודע לאן לנתב את התסכול. כמובן שהמקום הכי ראוי לו יהיה פה בבלוג, עם סקירה המוקדשת לסרט, אבל מה שקרה הוא שחזרתי הביתה לאחר ההקרנה, ובאישון לילה כתבתי לאורון ועופר שהסרט הזה כל כך גרוע, שיהיה זה עלבון לזמן שלי – ולקונספט הכללי של המונח "זמן" – אם אקדיש ולו דקה אחת להתעמק בו. וחוץ מזה, חשבתי לעצמי, אין לי עניין להרעיל בארות כבר בשלב הראשוני הזה. אולי בכל זאת הסרט ימצא את הקהל שלו, ואין סיבה להשתולל על סרט בשנייה שהוא יוצא. אפשר לתת לו קצת זמן. ניסיתי להקל על עצמי על ידי שחרור קיטור בסקירה (בהעדר מילה אחרת) לסרט" קרימינל", וחשבתי שאולי כך יגיע מזור. אך לא.
אבל עכשיו, אחרי כמה ימים, אני חייב לדבר על זה.

האמת היא שזה התחיל לא רע בכלל. המערכה הראשונה של "הגל החמישי", למעשה אקספוזיציה מורחבת איך הפכו בני האנוש לניצודים במלחמת חייזרים עוצמתית, הייתה סבירה ויותר מזה. האפקטים המתארים את שלושת גלי ההרס שזרעו בנו החוצנים – שיבוש החשמל והאלקטרוניקה, הצפות, מחלות – נראו לא רע בכלל בהתחשב בתקציב הנמוך. בנוסף, הסרט עצמו מסווג כ-PG-13, כלומר מיועד גם לצופים צעירים, אך עדיין יש בו הרג כבר בתחילתו, כמה סצנות לא נעימות אך מרשימות של אנשים טובעים וגוססים, ונראה שהוא מנסה לדחוק קצת את רמת הנוחות של הצופה. משהו שאני תמיד בעדו.

כחצי שעה לתוך הסרט התחילו לרוץ לי כל מיני תרחישים אופציונליים לטקסטים על "הגל החמישי". למשל על כל הקונספט של סרטי young adult, או מה בעצם הוליווד משקפת לנו על החברה העכשווית עם סרטי פלישות חייזרים בהם אי אפשר לסמוך על איש. אולי אפילו על הקונספט המעניין שמוצג לנו כאן, בו הצבא והעומדים בראשו (לייב שרייבר, למשל) נראים כמו המושיעים ובכל זאת תחושה לא נוחה זוחלת כשהם על המסך. הנאום מעורר המוטיבציה של הגנרל הוא נגאטיב של נאום הנשיא ב"היום השלישי" – פחות או יותר אותם משפטים באותה טונציה, אבל משהו שם מלחיץ, מעורר חשש.
אבל מהרגע הזה, לא רק שהכל הלך והתדרדר, אלא נפל בצניחה חופשית, התרסק על האדמה, עלה בלהבות, יצר פסולת רדיואקטיבית, הרעיל את האוויר, וגרם ליקום לקרוס לתוך עצמו.
זה מרגיש כאילו כל התקציב, הכישרון – וכנראה השעות בהן הצוות היה ער – נוצקו רק אל תוך עשרים הדקות הראשונות, ואז הגיעו למסקנה שלא צריך לעשות כלום יותר, כי הקהל כבר בעניין. כפי הנראה הם פשוט נתנו לאיזה עוזר אישי של המלבישה או משהו לרוץ עם המצלמה של האייפון בתוך סטים שלא היו נראים אמינים אפילו בפרקים של "זהו זה", לצלם מיני התרחשויות, אם אפשר במינימום פוקוס, בזמן שהשחקנים הקריאו טקסטים מהסוג שאפשר למצוא על אריזות של ערגליות.

בהעתק-הדבק החדש תוצרת הוליווד הקרוי "הגל החמישי", כדור הארץ נמצא, כאמור, תחת מתקפת חייזרים ששלב אחרי שלב מדללים את אוכלוסיית העולם. הסיפור עוקב, ברובו, אחר נערה מתבגרת "רגילה כזו" שמוצאת את עצמה לבדה ומנסה לשרוד את העולם המתעתע ולהגיע לאחיה הקטן שהופרד ממנה. איפשהו באמצע, הסרט מתפצל ומספר לסירוגין עליה ועל הרפתקאותיה בדרך, ועל האח הקטן שמצא את עצמו בבסיס צבאי לילדים ובו הם מגויסים למלחמה הסופית כנגד האיום הנורא. קשה לתאר איזה חלק מהסיפורים גרוע יותר.
הסרט הוא צורך של תעשיית הסרטים האמריקאית לשחזר את הצלחת "דמדומים" ו"משחקי הרעב", למרות שזה מדהים שהם עדיין מנסים. מעבר לשני הכותרים המצליחים מאוד שהוזכרו (אם כי חלקו האחרון של "משחקי הרעב" אכזב בקופות באופן יחסי), כל שאר סרטי האקשן/מתח/הרפתקאות המיועדים לבני הנעורים פשוט נכשלו. זה כולל את "גוף מארח" (שעד "הגל החמישי" היה התחתית, אך לא עוד), "יצורים יפייפיים" (שהיה ממש בסדר), "סאגת מפוצלים" שלא הצליחה לייצר עניין כלל וכרגע נראית כמו אבן ריחיים על צווארה של חברת ההפצה "ליונסגייט", "הרץ במבוך" שנראה מבטיח בחלקו הראשון אך נעלם בעננת חוסר עניין עם סרט ההמשך, "בני הנפילים: עיר של עצמות", ועוד מספר לא מבוטל של פרוייקטים כאלה ואחרים.

את הגיבורה הפעם מגלמת קלואי גרייס מורץ, שהמילה היחידה שבה אני יכול לתאר את הקריירה שלה היא "חבל", ובנוסף אליה אפשר למצוא גם את רון ליווינגסטון, המועמדת לאוסקר מריה בלו, מייקה מונרו (יקירת האימה של 2014 בזכות "האורח" ו"משהו עוקב אחרי"), וחתיך גנרי בשם אלכס רואו, שנראה כאילו התיכו את כל השחקנים של "סאגת מפוצלים" לטורסו אחד ואז הטביעו באקונומיקה.
אגב, דווקא דבר מעניין בסרט, הוא שהדמות של רואו היא היחידה שמשמשת גם כמושא תשוקה מול המצלמה. כלומר, בזמן שכל הבחורות בסרט הן לוחמניות ונטולות מיניות, הבחור הזה הוא היחיד שמופיע בפריים שיש בו טיפת סקסיות. מתרחץ באגם, כמובן. הרי אין צורך לחשוב בזמן שכותבים תסריט או משהו.
זה היפוך מגדרי שאם כל מה שמסביב לא היה מביך כמו פוסטים של הצל, היה עוד אפשר לדבר על זה מבלי להרגיש מפגרים.

על אף תנאי הצפייה המעולים של אולם 1 ברב חן, על הכיסאות הנוחים, המסך הרחב ומערכת הסאונד הראויה, לא יכולתי להתחמק מהתחושה שאני רואה סרט שנקנה על דיסק בתוך עטיפת ניילון שקופה מהתחנה המרכזית, שרץ על מסך לפטופ. שוב, לא אשמת הקולנוע, אלא אשמת הסרט עצמו. הוא נראה כל רע, כל כך זול (כאמור, כעבור עשרים דקות מתחילתו), כל כך חובבני, כל כך נטול ברק או עניין, שהוא הפך לעינוי. מה שהציל את המצב היה הקהל של הסרט, שפשוט נקרע מצחוק ברגעים הדרמטיים.
אוי, אל תגרמו לי להתחיל לדבר על הרגעים הדרמטיים…

טוב, רק בגלל שהתעקשתם. ובכן, כמו בכל סרט מהסוג הזה, יש כמובן משולש אהבה, רגעי התבגרות כואבים, חרדה קיומית והומור מובך של צעירים שלא מוצאים את עצמם בעולם. על משולש האהבה היה אפשר אולי להתעכב אם מישהו מצלעות המשולש באמת היה נראה מעוניין במי שאתו על המסך, אבל המתח הרומנטי והמיני כל כך לא קיים, שראיתי יותר אקשן והתלהבות בתוך שקית פריכיות. כך גם רמת ההומור. לא יאומן איך כל השחקנים בסרט, אלו שלא שכנעו את עצמם שהם נמצאים ב"ריצ'ארד השלישי" משום מה, מפספסים כל ביט קומי שיכול היה להיות באדיקות של מחבל מתאבד.
העלילה של הסרט כל כך מטומטמת שאני יכול להישבע שהבמאי, משהו שמכונה "ג'יי בלייקסון", יצא לצלם את הסרט עם תסריט שמורכב מכתמי הרוק של התסריטאים שנרדמו על השולחן, הגישו את הדפים בהם אין זכר להמשכיות, דמויות, היגיון, סיבתיות או תודעה, וקיוו שאף אחד לא ישים לב.
אף אחד לא שם לב.

אגב, שלושה תסריטאים חתומים על המחדל הזה. אחת מהם, סוזנה גרנט, הייתה מועמדת לאוסקר על "ארין ברוקוביץ'" (וכתבה גם את הסרט החדש של HBO, "באישור", שבוע הבא ב-yes3. סתם, שתדעו), ג'ף פינקר שלטלוויזיה כתב פרקים ל"אבודים" ו"אליאס" ולקולנוע תרם מכישרונו הבלתי נגמר ב"ספיידרמן המופלא 2", וגם אחד התסריטאים הבולטים של הוליווד, עקיבא גולדסמן. וכשאני כותב "בולטים", אני מתכוון שהשם שלו גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני הולך לסרט שהוא חתום עליו. זה האיש שלקח אוסקר על "נפלאות התבונה", והביא לעולם צלקות שלא יגלידו כמו "אני אגדה", "צופן דה וינצ'י", "אבודים בחלל", "באטמן ורובין" ו"באטמן לנצח" (ניתן לו קרדיט על "הלקוח" ו"אני רובוט", כי צריך להיות הוגנים).

החלק הקשה באמת מגיע כאשר מסתבר שאמנם בארה"ב הכנסות הסרט בקושי גירדו את עלותו, אבל בשוק הבינלאומי הוא עשה כפול מזה. כלומר, כרגע הכנסותיו עומדות על מעל 100 מיליון דולר. פי שלוש מתקציבו. זה הופך את הסרט להצלחה, ואת היקום בו אנחנו חיים למקרה אבוד.
"הגל החמישי" הוא חלטורה על חשבון הקהל. הייתי אומר לכם לא לתת לזה יד, אבל אני יודע שהקהל בישראל יכול להריח פגר כזה מקילומטרים.

כדי לסיים באווירה חיובית, הנה פריים מסרט פלישת החייזרים הכי טוב אי פעם. גם ככה כל התמונות מ"הגל החמישי" נראות אותו הדבר:

מלחמת העולמות

מלחמת העולמות

תגובות

  1. נדב הגיב:

    הכי טוב איי פעם? מה עם היום השלישי? קצה המחר? אבדון?

    1. אור סיגולי הגיב:

      שניים מאלו שהזכרת הם איומים בעיני, אבל אחד מהם אכן מתקרב לפסגה 🙂

השאר תגובה