• עשר לסריטה: פתיחת חגיגות יום ההולדת העגול
  • אימת החודש - ספטמבר 2020
  • פסטיבל חיפה 2020: המלצות, אזהרות וכמה באמצע
  • עשר לסריטה: ראיון עם עצמנו, כי למה לא בעצם
  • ״מרגיש טוב אחי״, סקירה
  • עשר לסריטה: מסע בין פוסטים באוצרות אישית
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 26
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 1, פרק 9: "אפולו 13"

19 במאי 2020 מאת אור סיגולי

את הפרק הזה, שיעסוק ב"אפולו 13" (Apollo 13) ובאוסקר של סרטי 1995, אנצל בשביל להכות על חטא, או לפחות לעשות איזשהו תיקון קל.
את האוסקר ה-68 וסרטיו חוויתי בזמן אמת, כולי כבר עמוק בתוך האובססיה. הייתי בן 12-13 והיו לי רגשות מאוד עזים להכל, כאלו שבעצם לא עמדו למבחן עד לאחרונה, כשגיליתי דברים שלא כל כך התיישבו לי עם מה שזכרתי. הפרק התשיעי בעונת הניינטיז של הפרויקט הוא הזדמנות טובה ליישר את זה.
לינקים כל שאר הפרקים, כמו תמיד, בסוף הפוסט.

"אפולו 13" היה חלק מרכזי מאחת משנות האוסקר המעניינות ביותר, כזו שאפשר אפילו לומר שטלטלה את התעשייה האמריקאית ואת המורשת של הפרס, גורמת לחישוב מסלול מחדש גם בכל מה שקשור להימורי האוסקר והמבט על העונה באופן כללי.
הסרט לשמו התכנסנו בוים על ידי רון הווארד ונכתב על ידי וויליאם ברוילס ג'וניור ואן ריינרט, בהתבסס על ספרם של ג'ים לאבל וג'פרי קלוגר. הוא מתאר את ניסיון ההישרדות של שלושה אסטרונאוטים שהיו בדרכם לשחזר את ההליכה הירח בשנות השבעים, זמן קצר לאחר שארה"ב ניצחה במרוץ החלל והנחיתה שם את כלי התעופה הראשון. במהלך הטיסה ארעה תקלה, והשלושה מצאו את עצמם במרוץ נגד הזמן להשיבם לכדור הארץ בבטחה, כאשר בנאס"א עבדו מסביב לשעון על מנת לפענח את הדרך לעשות זאת. את הסוף אמנם אנחנו יודעים (הרי הסרט מבוסס על ספר שכתב לאבל, מפקד המשלחת), אבל הסרט מתרכז בתהליך איסוף הנתונים, ובדרמה האנושית שהתרחשה בחלל ועל כדור הארץ במהלך אותם ימים ספורים וארוכים.

מסלול ההפסד של "אפולו 13"

המועמדים לאוסקר ה-68 הוכרזו ב-13 בפברואר 1996, כאשר הרשימה הסופית התגלתה לא רק כאחת המשונות והמגוונות בתולדות האוסקר, אלא גם הפכה כל העונה על פניה.
"לב אמיץ", האפוס של מל גיבסון על לוחם החופש הסקוטי, הוביל עם 10 מועמדויות, כולל בימוי ותסריט, אף אחת מהן לא על משחק.
"אפולו 13" התייצב במקום השני עם 9 מועמדויות, כולל שתיים בפרסי המשחק. עם זאת, התדהמה הגדולה ביותר הייתה כאשר במאי הסרט, רון הווארד, לא היה מועמד לפרס הבימוי כנגד כל התחזיות.
"על תבונה ורגישות", העיבוד המצליח לספרה של ג'יין אוסטין, חלק את המקום השלישי עם 7 מועמדויות, גם הוא, כמו "אפולו 13" ללא מועמדות לבימוי.
"בייב", סרט הילדים האוסטרלי על החזיר שהופך להיות רועה כבשים, הצליח גם הוא לחטוף 7 מועמדויות בלי לפספס אף אחת חשובה בין אם בימוי, תסריט ומשחק (שחקן משנה).
"הדוור", שלקח את המשבצת השנתית הקבועה של סרט ארט-האוס בחסות הארווי וויינשטין (אחרי "משחק הדמעות", "הפסנתר" ו"ספרות זולה"), ואחד הסרטים הבודדים שאינם דוברי אנגלית שהגיעו למעמד פרס הסרט, נכנס עם 5 מועמדויות כולל בימוי, תסריט ומשחק (שחקן ראשי).

התגובה של העולם למועמדויות האוסקר ה-68 הייתה הלם מוחלט. לא רק שסרטים קטנים מאוד שנעשו הרחק מהוליווד כמו "בייב" ו"הדוור" הצליחו איפה שסרטי אולפנים כשלו ("ניקסון", "הגשרים של מחוז מדיסון"), אלא שהיה קשה להבין את חוסר ההתאמה בין קטגורית הבימוי והסרט. לא בהכרח ביחס של 3:5 (זה קרה גם בשנה שלפני כן) אלא בזהות מי שהושמט.
הסרטים שלא קיבלו מועמדות לבימוי היו, כאמור, "אפולו 13" ו"על תבונה ורגישות" שבמשך רוב העונה נחשבו כמועמדים מובילים, אפילו יותר מ"לב אמיץ". יותר מכך, שני הבמאים שלהם, רון הווארד ואנג לי בהתאמה, כן היו מועמדים לפרס איגוד הבמאים. מי שהחליפו אותם היו מייק פיגיס ("לעזוב את לאס וגאס") וטים רובינס ("גבר מת מהלך"), שביימו סרטים שיושבים שניהם על אותה משבצת של הדרמה העצמאית הכבדה. זה הרגיש יותר כמו פסטיבל סאנדנס מהאוסקר.
זה מזכיר לא מעט את מה שקרה ב-2012, כאשר האוסקר השמיט את בן אפלק ("ארגו") ואת קת'רין ביגלו ("כוננות עם שחר") על אף המועמדות לאיגוד הבמאים, מחליף אותם בבן זייטילין ("חיות הדרום הפראי") ומיכאל האנקה ("אהבה") – השוני הוא שב-2012 כמות המועמדים הייתה גדולה מחמש, ולכן שני הבמאים האלטרנטיביים כן היו מועמדים לסרט.

זה הכניס את כל מערך ההימורים והפרשנויות לסחרור כמו חללית שמאבדת את הכיוון לירח. מצד אחד, "אפולו 13" היה גם הצלחה כלכלית, גם אהוב ביקורות, וגם סחף את העונה עם זכייה באיגודי הבמאים, המפיקים והשחקנים (עם שתי זכיות, לשחקן המשנה אד האריס ולאנסמבל השחקנים – הפעם הראשונה שהקטגוריה הזו התקיימה). בנוסף, רק שבע שנים לפני זכה "הנהג של מיס דייזי" בלי בימוי, כך שהיה לזה תקדים.
ועדיין, ההיעדרות של רון הווארד, וההשמטה של הסרט מפרס הצילום, הראו שמה שנראה רוב הזמן כמו ניצחון קל של דרמת החלל הזו ממש לא היה המצב.
מצד שני, "לב אמיץ" לא זכה לשום חיבה בפרסי המשחק מה שמעיד כי השחקנים המצביעים נטו לכיוון סרטים אחרים, לא התחבב על המבקרים, ולא צבר לעצמו שום פרס במהלך העונה מלבד הבימוי בגלובוס הזהב. למעשה, אפילו "על תבונה ורגישות" היה על פניו הימור הגיוני יותר – עד הנפילה מקטגורית הבימוי – מכיוון שלאוסקר הגיע עם פרס גלובוס הזהב לסרט-דרמה הטוב ביותר ("בייב" זכה בסרט-קומדיה/מחזמר), שלוש מועמדויות לאיגוד השחקנים, וזכייה באיגוד התסריטאים.

אלו שדבקו בסטטיסטיקה החדשה והמתעצבת של המרוץ לאוסקר כנראה הימרו על "אפולו 13". אלו שהבינו את הלך הרוח בניינטיז, ידעו ש"לב אמיץ" הוא בדיוק מסוג הדרמות ההיסטוריות הסוחפות שזוכות, מה גם שהוא מגיע בחסות אחד הכוכבים האהובים ביותר של אותה תקופה, מל גיבסון. הרי רק באותו העשור האקדמיה הלכה שבי אחרי שני במאים-שחקנים אחרים ונתנה להם ניצחון מרהיב: קווין קוסטנר של "רוקד עם זאבים" וקלינט איסטווד של "בלתי נסלח".
אני, ארשה לעצמי להתרברב, ידעתי בוודאות ש"לב אמיץ" הולך לזכות, כך שגם אם הטקס עצמו היה יחסית צפוי, כל מה שהוביל אליו היה די כאוטי.

סתם בשביל השעשוע, עוד כמה דברים מהמועמדים לאוסקר סרטי 1995, שבדיעבד נראים משונים להדהים: 1) "12 קופים" מועמד לפרס התלבושות, כי זה הגיוני הרי. 2) "באטמן לנצח" מועמד לשלושה אוסקרים, כולל הצילום במקום "אפולו 13", "כוננות מתמדת", "היט" או "שבעה חטאים". 3) מאסימו טרואיסי, שאף אחד בהוליווד לא הכיר עד אותה שנה, זוכה לשתי מועמדויות לאחר מותו, על כתיבה ומשחק ב"הדוור". 4) לא פחות משלוש מהמועמדות לפרסי המשחק גילמו זונות. 5) שניים משלושת מהמועמדים לפרס האיפור, "המשפחה שלי" ו"שותפים", נעלמו מאז ואיש לא יודע על היותם קיימים. 6) ניקולס קייג' זוכה באוסקר.

טקס האוסקר ה-68 התקיים ב-25 למרץ, כאשר לראשונה מזה שמונה שנים כל חמשת המועמדים לפרס הסרט יצאו עם לפחות ניצחון אחד. "בייב" בפרס האפקטים, "על תבונה ורגישות" בפרס התסריט המעובד, "הדוור" זכה בפרס המוזיקה לדרמה, "אפולו 13" עם עריכה וסאונד, ו"לב אמיץ" עם חמישה כולל סרט, בימוי, צילום, עריכת אפקטים קוליים ואיפור.

למה הפסיד "אפולו 13" את האוסקר לסרט הטוב ביותר

עד כה בפרויקט המפסידים, על כל שמונת הפרקים, תמיד הייתה לי תשובה, גם אם כתוצאה של חוכמה בדיעבד. זה היה יכול להיות עניין של תזמון, של קמפיין, של קונטקסט. כמעט תמיד יש משהו. עם המקרה של "אפולו 13" אני אומר בפעם הראשונה – אין לי שמץ של מושג. כמו עם "לה לה לנד". לא ברור לי איך להיט קופתי וחביב ביקורות שזכה בשלושת האיגודים הכי חשובים (מפיקים, במאים, שחקנים) הגיע לאוסקר בסופו של דבר כאנדרדוג והובס. יותר מזה, גם בתחקיר שעשיתי לקראת הפרויקט, לא הצלחתי למצוא תשובה קוהרנטית.

עם זאת, לא הייתי משאיר אתכם בלי השערה, ולכן פיתחתי תאוריה: הסיבה ש"אפולו 13" לא זכה, ולא היה זוכה, היא מכיוון שהוא סרט על אפולו 13.
ראינו את זה לפני וראינו את זה אחרי – סרטים על המרוץ לחלל פשוט לא זוכים באוסקר ולא משנה כמה הם קרובים לזה, בין אם "הצוות המובחר", "מאחורי המספרים", "האדם הראשון" (או אפילו "כוח משיכה"). ראינו את זה אפילו עם הדוקו "אפולו 11" בשנה שעברה, שרבים חשבו שהוא עומד לזכות ובסופו של דבר אפילו לא קיבל מועמדות. הנושא הזה פשוט לא מדבר לחברי האקדמיה כשזה מגיע למאני-טיים.
הסיבות לכך הן רבות. קודם כל, לרוב אלו סרטים המבוססים על סיפורים אמיתיים ומוכרים מאוד, לכן הסוף ידוע מראש, והסרטים בוחרים להתרכז בתהליך ולא בתוצאה. התהליך הזה לא תמיד מרתק מספיק לאחוז גדול של אנשים, כי זה הכל מתמטיקה ודברים טכניים שמרחיקים צופים. בנוסף, הסרטים האלו לרוב גבריים מאוד, מה שגם בטח הודף כמה מהמצביעות והמצביעים.
ואולי – רק אולי – האקדמיה לא התלהבה להעניק את הפרס הגדול לעוד סרט בכיכובו של טום הנקס, שנה אחרי "פורסט גאמפ". זה הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו.

השאלה הבוערת היא בעצם קשורה לצעד אחד לפני כן – למה רון הווארד לא היה מועמד כבמאי?
גם לזו אין תשובה חד משמעית, אבל ישנן שתי תאוריות: הראשונה היא שהוליווד עדיין לא לגמרי קיבלה אז את הווארד כבמאי רציני, ורק ראתה אותו כשחקן-ילד כפי שהתפרסם ב"ימים מאושרים" או כבמאי של סרטים מהנים ללא ערך אומנותי רב מדי ("קוקון", "ספלאש"). השנייה היא שהאקדמיה הייתה כל כך בטוחה שהוא עומד להיות מועמד – ולזכות – גם ככה, שהם הרשו לעצמם לתת את קולם לבמאים שסרטיהם השאירו חותם גדול יותר כמו הדרמות המאוד אינטנסיביות "לעזוב את לאס וגאס" ו"גבר מת מהלך".
אם הדברים האלו מוכרים לכם, אתם לא טועים. זה בדיוק מה שנאמר על ההשמטה של בן אפלק ו"ארגו". ההבדל היחיד הוא ש"ארגו" ניצח, כנראה תוצאה של שיטת הבחירה הפריפריאלית שנכנסה ב-2010.

האם ההפסד היה מוצדק?

בתחילת הפרק כתבתי שאני עומד להכות על החטא ולזעוק לשמיים טעיתי, שגיתי, סליחה. והנה למה:
כאמור, את רוב סרטי האוסקר של 1995 ראיתי בזמן אמת ובאולם הקולנוע, בתקופה בה פיתחתי טעם קולנועי וחשתי את עצמי מורם מעם ובעל טעם אנין במיוחד. לכן "הדוור" היה הבחירה שלי לאוסקר. מעבר אליו, "בייב" הוא סרט שאני הרוס עליו בעיקר בגלל שאי אפשר לעמוד במתיקות שלו והוא גורם לי בכי תמרורים מהשנייה שנאמר המשפט "אני רוצה את אמא שלי" ועד "זה יספיק, חזרזיר. זה יספיק". זאת הסיבה אגב, שאני לא מסכים לצפות בו שוב. "לב אמיץ" היה לאחת מחויות הצפייה הבלתי נשכחות שלי. לא הייתי בטוח למה אני נכנס, ופשוט עף לי המוח. הצילום, האקשן, האלימות, מל גיבסון, זה היה תמהיל מושלם בשבילי כדי לפרק לי כל חוש ביקורת.
לעומתם, את "אפולו 13" ו"על תבונה ורגישות" שנאתי. באופן מובהק. הם שיעממו אותי לרמה לא סבירה, לא הבנתי למה כולם עושים סלטות בגללם, וראיתי אותם כסרטי קולנוע חיוורים ושגרתיים, ללא דבר אחד שיבדיל אותם מהשאר.

קצת יותר מ-20 שנה לאחר מכן, יצא לי לראות שלושה מהם שוב. "לב אמיץ" במסגרת פרויקט כל זוכי האוסקר, "על תבונה ורגישות" בנטפליקס כאשר מצאתי את עצמי בעבודה משרדית כל כך משעממת שהייתי חייב לעשות עם עצמי משהו, וכעת את "אפולו 13" לקראת כתיבת הפרק הזה. ותנו לי להגיד לכם משהו –לא הייתי בכיוון. בכלל.

"לב אמיץ" התגלה כסרט סופר בעייתי, מרשים מבחינה ויזואלית, אבל מטריד בתחום הפאשיזם והנצרות, והליהוק של גיבסון לסרט של עצמו לא היה רעיון טוב בכלל. הוא מהנה, זה בהחלט, אבל גם מטופש, חסר עומק לחלוטין, בוטה, ובא לי לא טוב לגבי המון ערכים שאני מאמין בהם.
"על תבונה ורגישות" הפך להיות כנראה הסרט עם הפער הכי גדול בין איך שזכרתי אותו לבין מה שהוא. מדובר בסרט נפלא, בכל אספקט. אחד התסריטים הטובים שראיתי, הבימוי של אנג לי מבריק, הוא רומנטי אבל לא בקטע מוגזם, והוא נורא נורא מצחיק. אני מאוהב עד מעל לאוזניים בסרט הזה.
"אפולו 13" גם הוא תדהמה מבחינתי. אין לי מושג מה יצר אצלי כזו התנגדות (אולי כי ראיתי בקולנוע של קניון ערד, כנראה אולם הקולנוע הכי גרוע שהייתי בו) ומה כל כך הכעיס אותי, אבל תשמעו, הסרט הזה פשוט מעולה.

אז לפני שאצלול לעניין הזה, בטח בהקשר של האוסקר, התשובה לשאלה בכותרת היא "לא" אחד ענק. ההפסד הזה לא היה מוצדק בכלל. למעשה, כל סרט אחר ברשימה היה ראוי יותר מ"לב אמיץ".
אל תספרו לאור בן ה-13 שאמרתי את זה.

מה שבעיקר בולט הוא כמה הזמן לא פגם ב"אפולו 13". אולי אפילו להפך, רק הדגיש כמה זו עשייה מרשימה. קודם כל, מבחינה טכנית, הוא נראה מעולה והאפקטים מרשימים ממש אפילו שנעשו ב-1995. ובזמן שקשה להאשים את האקדמיה שהצביעה ל"בייב" (היו רק שני מועמדים באוסקר ה-68, כי הרי לא סרטי אפקטים באותה שנה כמו למשל "כוננות מתמדת", "גולדן איי", "מת לחיות 3", "עולם המים", "בחורים רעים" ו"ג'ומנג'י"), הוא יכל בקלות לחטוף את זה גם.
הדרך שבה הסיפור נפרש גם היא מרשימה למדי. זה מתחיל בכך שהסרט מבזבז מעט מאוד זמן על אקספוזיציה או על דברים מתישים כמו אימונים והכנות, ותוך חצי שעה הטיסה כבר יוצאת לדרך. בדקה ה-50 נאמר מפיו של הנקס אחד הציטוטים הכי מפורסמים של הקולנוע "יוסטון, יש לנו בעיה", והסרט כבר בעיצומו. ואיכשהו, על אף שהסוף ידוע מראש, הסצנה בה קולו של לאבל נשמע בתוך האטמוספירה, כאשר הם חיים ושלמים לאחר דקות ארוכות של מתח, עובד. עובד פסיכי. אין אפשר שלא להריע יחד עם אנשי נאס"א בשוט המעולה הזה.

בצפייה הנוכחית ההיעדרות של רון הווארד מהאוסקר נראית מופרכת עוד יותר. הווארד מעולם לא היה אחד הבמאים האהובים עלי, אבל המיומנות שהוא מפגין הן בסצנות החלל, הן בסצנות של נאס"א והן באלו שבבית משפחת לאבל לא רחוקה מספילברג. להפוך את הסרט הארוך הזה, שסופו כאמור ידוע מראש, לכזה מסע סוחף ומרגש הוא משימה מאוד מורכבת, והווארד ניצח אותה.
בהקשר הזה גם ההיעדרות של דין קונדי מפרס הצילום – לטובת "באטמן לנצח" בשם כל מה שקדוש – היא טעות אקדמיה רצינית.

אחד הפרסים שלא מעט הימרו שילך לכיוון "אפולו 13" גם אחרי חשיפת המועמדים, הוא פרס שחקן המשנה לאד האריס, במועמדותו הראשונה. האריס הגיע לאוסקר עם זכיות בפרס איגודי השחקנים והמבקרים (השני היה בתיקו עם קווין ספייסי). את גלובוס הזהב לקח ממנו בראד פיט ב"12 קופים". ספייסי, שניצח את שניהם, לא זכה בשום דבר משמעותי באותה עונה – מלבד אותו תיקו באיגוד המבקרים. למעשה, "החשוד המיידי", זכה באותו מספר פרסים כמו "אפולו 13" (שניים: שחקן משנה, תסריט מקורי), ובכך השווה או עקף את כל המועמדים לפרס הסרט, להוציא את "לב אמיץ".
אני חייב להודות שמכל תשע המועמדויות של "אפולו 13", שחקן המשנה היא זו שאני הכי פחות מבין. כן, האריס מצוין בתפקיד ראש צוות הקרקע ג'ין קרנץ. הוא תמיד מצוין. ויפה שהאקדמיה נתנה לו את המקום למרות שאין לו סצנות אוסקריות במיוחד, ועדיין. אפילו מצוות "אפולו 13" הייתי חושב שגארי סיניס או אפילו ביל פקסטון עליו השלום ראויים יותר, שלא נדבר על הופעות משנה אחרות מ-1995 כמו אלן ריקמן ב"על תבונה ורגישות", קנת' בראנה ב"אותלו", דון צ'ידל של "האישה שלבשה כחול", דיויד מורס ב"שומר הדרך", חואקין פניקס ב"פיתוי קטלני" וכמובן יותר מכולם ג'ון לאגיזמו ב"קאדילק של סוף שבוע".

מהצד השני, אחת ההברקות הכי גדולות של האקדמיה באותה שנה הייתה המועמדות המצוינת לקת'לין קווינלן, בתפקיד אשתו של ג'ים לאבל, העוגן הרגשי המשמעותי של הסרט. זה תפקיד שלא כתוב טוב מדי, זה הולך בכיוונים ידועים של "האישה שאתו", אבל קווינלן – שזו מועמדותה היחידה לאוסקר – הופכת אותה לכוח משמעותי בסרט.
על טום הנקס גם קצת חבל, כי הוא באמת נפלא פה כהרגלו, אבל ברור שאחרי שתי זכיות רצופות היה אפשר לתת לו לנוח קצת. הנקס, כזכור, כבר כיכב בפרויקט הזה עם מפסיד גדול אחר, "להציל את טוראי ראיין" ב-1998.

האמת היא שאת רוב הקטגוריות שלו, להוציא סרט ובימוי, "אפולו 13" איבד בצדק. שחקן המשנה ל"החשוד המיידי", שחקנית המשנה ל"אפרודיטה הגדולה", האפקטים ל"בייב", התסריט ל"על תבונה ורגישות", המוזיקה ל"הדוור" והעיצוב האומנותי ל"התחדשות". אבל זה עדיין לא הופך את זה ליותר קל.
והדבר הכי גרוע, קטסטרופה יש שיאמרו, היא שבגלל ההפסד הזה, רון הווארד פוצה שש שנים לאחר מכן עם "נפלאות התבונה". אם הוא ו"אפולו 13" היו זוכים, כנראה ש"שר הטבעות", "מולין רוז'" או "פארק גוספורד" היו מנצחים, וכמעט בוודאות רוברט אלטמן היה עולה לקבל פרס על בימוי. בכייה לדורות.

הפרקים הקודמים של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"