• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • פרויקט זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר: 22
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"מאחורי המספרים", סקירה

4 בפברואר 2017 מאת לירון סיני

בתור התחלה, הדבר הראשון שאפשר לחבב הוא שם המקור של הסרט. "Hidden Figures" הוא אחד השמות ההולמים שניתנו לסרט לאחרונה. משחק המילים הקטן שבו מתאר במדויק את הנושאים שהסרט מקפל בתוכו, ואפילו את הטון שלו. מדובר בסרט על חישובים, מהנושאים שבדרך כלל לא מקבלים ייצוג בנרטיב שמספר על מרוץ החלל.
אנחנו מכירים את ג'ון גלן (מגולם כאן על ידי גלן פאוול), והסרט זוכה האוסקרים "הצוות המובחר" ("The Right Stuff" – גם כאן משהו הלך לאיבוד בתרגום) שמספר את הסיפור מנקודת המבט של הטייסים הראשונים שהיו מוכנים למסע. לעומתם, "מאחורי המספרים" מציג את הנראטיב עם פוקוס אחר: הפעם הטייסים, והגברים בכלל, זזים אחורה לרקע, ואת מרכז המסך תופסות נשים שחורות שעד כה לא היו חלק מוכר מהסיפור, לפחות לא בתרבות הפופולרית הקולנועית. ומילא זה, אבל הן גם מתעסקות במספרים, תחום שתמיד נשאר מאתגר להעברה למסך הגדול. הגיבורות של הסרט הן חלק מיחידת החשבונאיות (computers, שנייה לפני שהמילה הזו עברה לתאר מחשבים) – שעושות חישובים מתמטיים בעיקרן, שהם חלק מהותי ממה שמאפשר לחלליות להצליח להמריא ולחזור בשלום.

את הסרט ביים המפיק שהפך לבמאי ותסריטאי תיאודור מלפי לפי תסריט שכתב יחד עם אליסון שרודר ("ילדות רעות 2"), בהתבסס על ספר של מרגו לי שטרלי. הספר, כמובן, מבוסס על אירועים ונשים אמיתיות' אבל זה לא אומר שהסרט חייב להיות עיבוד ריאליסטי של האירועים. ואכן, הבחירה המודעת כאן הייתה ללכת על גרסה קלילה ונעימה מאוד של המציאות. מעין נחיתה רכה להתנהלות הבלתי נסבלת איתה היו צריכים וצריכות להתמודד אנשים שחורים בשנות ה-60 בארצות הברית: החלוקה ללבנים ו"צבעוניים" עדיין קיימת, וכל אזכור שלה בצורת שירותים נפרדים או ספריה ללבנים בלבד עוררו המהומים ספק מופתעים-ספק מזועזעים בקהל. זו פיסת היסטוריה שאפשר לטפל בה, וטיפלו בה, במגוון דרכים בקולנוע ובטלוויזיה. בסרט הזה הטיפול אמין, אבל רווי הומור במתכוון. הדרמה הביוגרפית מספרת את סיפורן של החברות המבריקות קת'רין המתמטיקאית (טראג'י פ. הנסון), דורותי שלומדת לבד שפת תכנות (אוקטביה ספנסר), ומארי שרוצה להיות מהנדסת בנויה (ג'אנל מוניי, אותה אפשר לראות גם ב"אור ירח" ממש עכשיו), כמו קומדיה רומנטית. השלוש נלחמות על מקומן בנאס"א, על כך שיכירו בחשיבות שלהן ויראו אותן קודם כל כאינדיבידואליות, ומתוך כך שיבינו את החשיבות של כל אחת מהן, בדרכה שלה, לעזור להעלות חתיכת פח ענקית עם בן אדם בתוכה לחלל, ולהחזיר אותו חי.

לטובת הסרט אפשר להגיד שהוא מצליח לעקוף באלגנטיות את רוב המקומות שבהם לאדם הממוצע (קרי, אני) אין שום סיכוי להבין את הדיון המתמטי או ההנדסי. הוא עוקף את המכשולים המדעיים על ידי הדגשה של המאבק האנושי שלשמו התכנסנו, ובעזרת דמויות מובילות עם מכנה משותף, אך שכל אחת מהן מספרת סיפור קצת אחר, שאפשר להזדהות איתו. סיפורה של קת'רין הוא המרכזי. היא נמצאת בלב העשייה המאתגרת ועובדת ממש תחת המהנדס הראשי פול (אותו מגלם שלדון קופר, סליחה, ג'ים פרסונס, הפעם בתור דמות רצינית ומרגיזה מאוד) ומנהל הצוות כולו, אל האריסון, שמנסים לפתור משוואות הרות גורל שנראות בלתי אפשריות. הדמות של פול היא אחת הלוקות בחסר ביותר בסרט, כי נראה שליהקו את פרסונס כדי שנאמין לו שהוא מדען. חשוב שנאמין לו מהיכרות מוקדמת כי הדמות לא עושה שום דבר שמעיד על יכולת שכלית לאורך הסרט. כל מה שפול עושה הוא להיות מאוים מקת'רין (קשה להאשים אותו, היא מבריקה) ולחשוש מכך שאישה פחותה ממנו עוברת על החישובים שלו ועושה עבודה יותר טובה. זה פשוטו כמשמעו כל מה שהוא עושה כל הסרט – לזעוף. הוא כל כך חד ממדי שהיה אפשר בקלות להסתדר כאן בלעדיו.

גם הדמות של אל (קווין קוסטנר) נראית כמו מישהו שבעיקר מנהל אנשים ולא באמת מבין במתמטיקה כמו שהוא אמור, אבל לפחות יש לו תפקיד מהותי בסרט, והקשר המקצועי שנרקם בינו לבין קת'רין הוא אחד מהצירים המעניינים והמרכזיים בעלילה. בכלל, הגברים הסמכותיים בסרט משמשים כמעין מקפצה של תקופתם לנשים מוצלחות מהם. מארי (מוניי) היא מהנדסת מופלאה בפוטנציה, שעובדת עם מהנדס יהודי-פולני-אמריקאי שמנסה להבין למה החללית מתחממת ומתפרקת. בשיחה סמלית, קצת קלישאתית אבל חדה מאוד שהם מנהלים, הוא אומר לה שלא תתייאש מכך שאין לה סיכוי כמעט להתקבל ללימודים גבוהים. הרי רק לפני כמה שנים הוא היה פליט שהעם שלו הושמד ונרדף באירופה, והנה, עכשיו הוא בתפקיד מרכזי בסוכנות החלל. עם המסר הזה והאמון שהוא נותן לה, היא שואפת קדימה. אפשר לתהות על המשמעויות הסמליות של העובדה שגם היא וגם קת'רין חייבות להיעזר בגברים כדי להתקדם, ואפשר גם לקבל אותה במקרה הזה כחלק מסממן התקופה.

לשם האיזון, אצל דורות'י (ספנסר) הסיפור קצת שונה – היא משמשת כמפקחת בפועל, מעין בוסית ומדריכה של כל שאר הנשים השחורות שעובדות בנאס"א, אבל היא לא מקבלת באופן רשמי מממוניה את הגדרת התפקיד הזו, ובלעדיה לא זכאית לא להעלאה, לא יחס מכבד יותר ובאופן כללי מסתובבת בתחושה שלא רואים אותה ואת ערכה. מי שבעיקר לא רואה אותה היא המפקחת הלבנה, בדמות קירסטן דנסט, שמגלמת בקלות דמות שקל לסלוד ממנה. דורות'י היא זו שמחליטה לפעול למען עצמה, לפני שיהפכו אותה למיותרת. אני לא רוצה להרחיב מדי, אבל אפשר לומר שזה קשור למחשב הענק שמביאים לנאס"א לראשונה, כל כך ענק שצריך לשבור את הדלת כדי להכניס אותו לחדר.

יש בסרט גם רומנטיקה בדמות מאהרשלה עלי (גם הוא מ"אור ירח"), שמגיע לתפקיד קטן בתור קצין נאה שחוזר מהצבא ולומד שיש נשים חכמות ומוצלחות ממש מעבר לפינה. מעבר לכך יש בסרט הרבה מהלכים עלילתיים צפויים, ותחושה נוחה שהכל כאן יהיה בסדר עם גישה אופטימית שבה הסרט בוחר לספר סיפור מהותי של מאבק, כזה שאפשר היה לתת לו טיפול הרבה יותר קשה וכואב. לצורך העניין, קת'רין צריכה לרוץ לשירותים שנמצאים במרחק כמה בניינים בכל פעם שהיא רוצה להתפנות. זו סצנה חוזרת בסרט, שמלווה במוזיקה מבדרת עם זמר ששר על כך שהוא עייף מלרוץ, בזמן שקת'רין רצה מהמשרד לשירותי הנשים השחורות. הסצנה הזו, שמתעקשת להיות קלילה, מובילה בהמשך להתפתחות דרמטית ולהרבה כאב, אבל גם אז הדברים נשארים על הצד הנעים והמרגש שלהם.

זה לאו דווקא דבר רע, אבל זו נקודה מעניינת. כאשר אחרי שנה של זעם על אוסקרים לבנים מדי (ובצדק), לפחות שניים מהסרטים שזוכים לביקורות משבחות ולחיבוק בצורת מועמדויות ופרסים מטפלים בנושאים קשים מאוד אך בצורה עדינה יחסית. "מאחורי המספרים" לא דומה כמעט בשום דבר ל"אור ירח" (למרות ההקבלה בליהוק), אבל שניהם בוחרים לעסוק בתמות שאפשר היה, ושאפילו התרגלנו לקבל בצורה "ריאליסטית" אם תרצו, באופן קצת יותר קליל או אופטימי.
"מאחורי המספרים" היה יכול להיות קורע לב וכואב הרבה יותר ממה שהוא. מה שבטוח, שיש בכך גם יתרון. זה סרט שאפשר להמליץ עליו בקלות לכל אחת ולכל אחד, כזה שיעביר לכם את הזמן בכיף ועל הדרך יעביר גם כמה מסרים על כמה דפוק היה בארצות הברית של שנות ה-60. הקלילות במקרה הזה משחקת לטובת הערכים שהוא מבקש להעביר, והאופטימיות המזהירה שבו עומדת באור אירוני-מריר מול המציאות הקיימת עכשיו, גם מבחינת מעמד האישה בכלל, וגם בכל הנוגע ליחס לשחורים בארצות הברית. אולי עכשיו זו הדרך הכי טובה להעביר מסרים כאלו, בלי לנסות להיות כבדים, כי זו האופציה שלהם להישמע ולהגיע לאוסקר.

hidden figures second

השאר תגובה