• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 81: "נער החידות ממומבאי" (2008)

6 במאי 2018 מאת אור סיגולי

האוסקר של שנת 2008 הוא אחד המעניינים בדברי ימי הפרס, לא רק בגלל הדרך המטורפת שעשה הזוכה ה-81 "נער החידות ממומבאי" (Slumdog Millionaire), מסרט שכמעט נגנז מבתי הקולנוע עד לאחד המעוטרים ביותר בתולדות האוסקר, אלא דווקא בעיקר בגלל הסרטים שלא נכללו בחגיגה. כל הדברים האלו הביאו את האקדמיה לעשות בדק בית, להגיע למסקנות הכי לא נכונות, ולקחת החלטות שמבאסות אותנו מאז.

אז קצת רקע כדי להבין איפה אנחנו עומדים. האלף החדש באוסקר התחיל פחות או יותר כרגיל, עם זוכים בידוריים וגדולים מאוד, שהביאו מיליונים של צופים: "גלדיאטור", "נפלאות התבונה", "שיקגו" ו"שר הטבעות: שיבת המלך". אבל אז משהו קרה. לא בטוח אם זה בגלל שהאוסקר חטף ביקורת על בחירת הסרטים "הרדודה" הזו, או המוראל הלאומי בעקבות בוש, המשבר הכלכלי ומלחמות אפגניסטן ועירק שהאמריקאים כבר שכחו למה התחילו, אבל החל מ-2004, האוסקר שינה כיוון. רצף הזוכים מאמצע העשור ועד סופו היו של סרטים פסימיים ואלימים למדי, כאלו שלא מדברים למגוון רחב של אוכלוסייה: "מיליון דולר בייבי", "התרסקות", "השתולים" (שדווקא כן בידורי במהותו, אבל אלים ומדכא ברמה כזו או אחרת) ו"ארץ קשוחה". הרייטינג של המשדר התחיל לצנוח, והאקדמיה פתאום זכתה לביקורת הפוכה מבדרך כלל – כאליטיסטית וכזו שמנותקת מהקהל.

השיא של זה הגיע בשנת 2008, שהייתה בדיעבד לאחת השנים המשמעותיות של הקולנוע העכשווי. המועמדים היו: דרמה בריטית בקצב מהיר המתרחשת בהודו בלי אף פרצוף מוכר בקאסט השחקנים ("נער החידות ממומבאי"), דרמה קאמרית צנועה המבוססת על מחזה ("פרוסט/ניקסון"), ביוגרפיה קולנועית של אייקון גאה ("מילק", הפייבוריט שלי לאותה שנה), הפקת ענק מרהיבה שהמילה אוסקר מרוחה על כולה ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"), ודרמת שואה שלא עניינה אף אחד וזכתה לביקורות פושרות מאוד ("נער קריאה"). החמישייה הזו לא רק שהייתה רחוקה מלייצג את הוליווד של 2008, גם נתנה הרגשה של אוטומטיות – קבוצת סרטים שרובם "אוסקריים" (Oscar-bait, במונח הרשמי) אבל בעיקר גורמת לפיהוק. בטח בהתחשב בעובדה שמחוץ לרשימת המועמדים נותרו שניים מהאירועים הקולנועיים הגדולים ביותר של השנה, "האביר האפל" ו"וול-אי". הציבור השתולל.

אפשר להודות באמת, עם כל הכבוד לשוברי הקופות האלו, לא סרטי אקשן ולא סרטי אנימציה הם החומרים מהם עשויים מועמדי אוסקר (עד אז סרט האנימציה היחיד שהיה מועמד לפרס הסרט הוא "היפה והחיה" ב-1991), אבל הרוח הגבית מהקהל והביקורת לה זכו הסרטים האלו גרמו לתחושה של אופטימיות, שהאוסקר יכול להתעצב מחדש ולהתחבר שוב לקהל, ובטח רוחות השינוי של "היי, יש לנו נשיא שחור" צבעה הכל בצבעים של עולם משתנה שבו הכל יכול לקרות. לכן כשזה לא קרה, תגובת הנגד למועמדי האוסקר ה-81 הייתה קשוחה למדי, ושלחה את האקדמיה לחשוב איך אפשר לתקן את המצב. ההחלטה שנפלה הייתה קיצונית גם היא: החל משנת 2009 רשימת המועמדים תכלול עשרה מועמדים, ולא חמישה, ותהליך ספירת הקולות יהיה פריפריאלי. ההיגיון מאחורי זה אמר שכך יוכלו להיכנס לקבוצת המועמדים המצומצמת סרטים שאינם "אוסקריים" במהותם, אלא גם שוברי קופות, סרטים תיעודיים וסרטי ז'אנר. וזה אכן הצליח – לשנה אחת בדיוק.

השינוי בבחירת הסרטים הביא ב-2009 (אני זולג קצת לפרק הבא, אבל זה חשוב כדי לסגור את הפינה) כללו מועמדים שלא היו מצליחים בחיים להגיע למעמד הזה, כמו "מחוז 9", "הזדמנות שנייה", "יהודי טוב" ו"למעלה" של פיקסאר ("אוואטר" היה נכנס בכל מקרה), ועדיין, הסרט אולי הכי קטן מכל העשרה, "מטען הכאב", זכה. בדיעבד, לא רק שהחוק החדש לא עזר לאף שובר קופות בידורי לקהל הרחב להיכנס למועדון הסגור, אלא שהרחבת מספר המועמדים רק הביאה לסרטים קטנים וזניחים אפילו יותר להיכלל בחמישיות ופגמה ביוקרה של כל העניין. שיטת ספירת הקולות החדשה גם היא טלטלה את האוסקר, והביאה לניצחון של סרטים כמו "ספוטלייט" ו"אור ירח" שהדהימו את החזאים.

אז זה לגבי הפרס עצמו, אבל אנחנו פה בגלל הזוכה הגדול של 2008, "נער החידות ממומבאי". וזה סיפור מדהים בפני עצמו, כזה שעדיין גורם לאנשים לגרד בראש ולמשוך כתפיים בתהייה.
בראשית היה הספר "שאלות ותשובות" שכתב הסופר ההודי ויקאס סווארופ, במרכזו החידון הסופר-פופולרי "מי רוצה להיות מיליונר?" ודרכו נחשף סיפורו של ג'מאל מליק הצעיר, יתום מהאשפתות שעולה לגודלה. שתי חברות הפקה בריטיות, סידור פילמס ופילם4 פרודקשן, ביקשו מהבמאי הבריטי דני בויל לשקול לביים את התסריט. בויל – שפרץ באמצע שנות התשעים עם סרטי הפולחן "חברים לרצח" ו"טריינספוטינג", עבר לביים באמריקה שם סרטיו נפלו על האף ("חיים לא רגילים", "החוף"), ובתחילת האלף החדש חזר למולדתו ובנה את עצמו שוב עם סרט האימה המשובח "28 יום אחרי…" ומותחן המד"ב "שמש" שלא זכה להערכה הראויה – לא לגמרי התלהב מהרעיון, אבל הסכים כאשר הבין שאת התסריט עיבד סיימון בופוי, שהפך להיות שם מוכר מאוד בתעשיית הקולנוע הבריטי לאחר שכתב את הלהיט המועמד לאוסקר "ללכת עד הסוף". בויל התאהב בתסריט וההפקה יצאה לדרך בהודו עם תקציב של 15 מיליון דולר בתמיכה של קצת כסף אמריקאי מהחטיבה העצמאית של וורנר ברוס, שהשקיעה בו כדי לקבל את זכויות ההפצה בארה"ב. לצורך הפרופורציות, התקציב של "האביר האפל" היה 185 מיליון.
לאחר השלמת הסרט, באמצע 2008, החטיבה העצמאית של וורנר ברוס נסגרה, וכל התוכן שהיה ברשותה עבר לחברת האם. באופן שניתן להבין, ראשי וורנר ממש לא האמינו בסרט קולנוע שדובר חצי אנגלית וחצי הודית, עם קאסט אלמוני לחלוטין, וסיפור על עוני ותחלואי החיים השזור בשעשועון טלוויזיה, והחליטה להוציא את הסרט היישר למדיה הביתית, מבלי להעבירו קודם בבתי הקולנוע. אבל אז משהו קרה.

"נער החידות ממומבאי" התקבל לפסטיבלי אמצע השנה הנחשבים ביותר בצפון אמריקה, טלורייד וטורונטו. בשנייה שהסרט הוצג על מסך, הוא התפוצץ. אף אחד לא ראה את זה מגיע. "נער החידות ממומבאי" הפך להיות הדיבור החם ביותר בפסטיבלים, ובטורונטו זכה בתואר הגדול של הפסטיבל: חביב הקהל. באופן טבעי, הדיבורים על האוסקר התחילו לתפוס תאוצה.
כאשר התחילה עונת הפרסים של 2008 עם ההכרזה של ה-national board of review, שהעניקה ל"נער החידות ממומבאי" את פרס סרט השנה, השחקן המבטיח של השנה ותסריט השנה, נראה היה שאין בכלל סרטים אחרים במירוץ הזה. הסרט הבריטי/הודי שלא היה על הרדאר של אף אחד וכמעט נקבר, יצר סערה מושלמת, ושלט בעונת הפרסים בצורה כל כך קיצונית (הוא זכה בחמישה פרסי גלובוס הזהב, באותו מספר של פרסי באפט"א, ובכל פרסי האיגודים כולל צוות השחקנים הטוב ביותר), שכשזה הגיע לטקס עצמו לא היו בכלל שאלות. לאף סרט אחר לא היה סיכוי.
"נער החידות ממומבאי" היה מועמד ל-10 פרסים, וזכה ב-8, כאשר בקטגורית השיר הטוב ביותר הוא ניצח את עצמו. זה היה כמעט סוויפ משוגע, אילולא היה מפסיד את פרס עריכת האפקטים הקוליים ל"האביר האפל". טריוויה מעניינת לגביו, הוא שמדובר בזוכה הראשון בפרס הסרט והצילום, שנעשה כולו במצלמה דיגיטלית.

הסחף היה כל כך קיצוני, שנדמה שאף אחד לא עצר רגע לשאול – באמת? אתם בטוחים שזה הסרט שאתם מעניקים לו תארים שאף סרט אחר לא זכה להם לפניו? אנחנו מדברים על "נער החידות ממומבאי", כן?
הרכבת הדוהרת של הסרט הזה לא עצרה עד סיום הטקס, ורק קצת אחרי פתאום עננת ההתלהבות התפזרה, וכמו כל האנג-אובר טוב, כאב הראש היה ממש קשוח. "נער החידות ממומבאי" נחשב כיום לאחד הזוכים החלשים והמושמצים ביותר, כזה שאף אחד לא לגמרי מצליח להבין איך פרץ בכזה כוח. יש תיאוריה חביבה שהסרט הזה התקשר לאקדמיה עם בואו של אובמה – אאוטסיידר שמגיע משום מקום ומביא עמו רוח חדשה של שינוי, אבל בעיני זה מחזיק רק ברמת המחשבה המקורית.

אם להיות כן, אני לגמרי מבין את גל ההתלהבות הראשוני מהסרט הזה. תחשבו על צופי טלורייד, שנכנסים לסרט של במאי שכמעט ונשכח, בלי שום מטען מקדים, בלי שחקנים מוכרים לתלות עליהם ציפיות, וקיבלו את הטירוף הצבעוני הזה, עם המוזיקה המדהימה, וסגנון הצילום והעריכה הסוחף והמקורי שלו. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו ב-2008, ואמנם כיום העריכה הקינטית והפילטרים הצבעוניים כבר לא מרשימים אותנו, אבל אז זה היה נדיר למדי. אפשר, בהקשר של השפעה על קהל, להזכיר את המהפכה של "רקוויאם לחלום" בתחומי העריכה, הסאונד והצילום. ההבדל הוא שסרט הפולחן מ-2000 גרם לקהל בעיקר לרצות להתאבד, ואילו "נער החידות ממומבאי" הוא אופטימי על גבול האינפנטיליות.
הרי אין ספק שמשהו כזה, שמגיע בהפתעה מוחלטת ואונס את חושי השמיעה והראייה, הוא משהו שיהפוך להיות שיחת היום. לכן כל סבב הפסטיבלים ההיסטרי של "נער החידות ממומבאי" היה הגיוני לחלוטין. השאלה היא איך הסרט הזה החזיק מומנטום כל כך יציב עד סוף עונת הפרסים, ואיך הפך ללהיט קופתי בסדר גודל מרשים למדי.
אני צפיתי בו בלב סמדר הירושלמי כשהגיע לארץ, ויצאתי ממנו בתחושה של כיף גדול. לא צפיתי בו מאז, אבל הבקלאש שהסרט קיבל, והרפש שהוטח בו בכל מקום, גרמו לי לחשוב שכנראה הלכתי אחריו שולל כי אולי עדיין לא לגמרי פיתחתי את חוש הביקורת שלי מספיק (שזה שקר עצמי גדול. הייתי אז סטודנט בסם-שפיגל. ביקורת היה הדבר היחיד שאכלנו ונשמנו). לכן מאוד הסתקרנתי מהצפייה הנוספת לקראת הפרויקט.

דבר ראשון שצריך לקחת בחשבון לגבי "נער החידות ממומבאי", זה שמדובר בסרט פנטזיה. זו דרכי המנומסת להגיד שכל מה שקשור לסיפור ועלילה פה הוא מופרך על גבול המטומטם. הוא מתנהל בעצם על שלוש נקודות זמן: צילום התכנית "מי רוצה להיות מיליונר?" בה מאליק הצעיר עונה נכונה על כל השאלות; חקירה משטרתית שבה הוא מסביר איך ענה על כל השאלות; וכל סיפור חייו שמסופר כרונולוגית שאלה אחרי שאלה. כלומר, רצף השאלות בחידון הוא בעצם פרק אחרי פרק בחייו, לפי הסדר. בואו נגיד שכבר בשלב הזה מאוד קשה לקטלג את זה תחת ריאליזם, מה גם שאין שום היגיון בחוקי התכנית הזאת, שעל אף שאכן הייתה קיימת במציאות, קשה לי להאמין שמאחורי הקלעים שלה דומה באיזשהו אופן למה שמוצג בסרט.
העלילה המרכזית, כלומר הביוגרפיה של מאליק משנותיו הראשונות ועד גיל 18, גם היא לא בדיוק הדבר המרתק ביותר בעולם. זה בעצם מין שרטוט של "אוליבר טוויסט" – ילד שגדל באיזורים העניים של הודו, אמו נרצחת לנגד עיניו, והוא נחטף על ידי אנשים שמפעילים סירקט של מקבצי נדבות, מסרסרת ומעוורת אותם. לאחר שהוא נמלט מציפורניהם הוא לומד את חוכמת הרחוב, איך לעבוד על תיירים ולהרוויח כסף, כאשר כל הזמן הזה הוא נרדף על ידי תחושות האשם על חברתו הטובה שהשאיר מאחור, וכשיש לו את ההזדמנות הוא חוזר להציל אותה.
גיבור הסיפור, מאליק, הוא דמות לא מעניינת בעליל, וגם הסיפור שלו, שנע מז'אנרים של דרמה, אקשן ורומנטיקה, לא לגמרי תופס. שאר הדמויות מסביבו שטוחות אפילו יותר ממנו, והכל קלישאות של קלישאות. בויל טען שהוא בכוונה רצה שסרטו יהיה הומאז' לקולנוע הבוליוודי, אבל זה לא מתרץ את הקיטש האוריינטלי התיירותי של הסרט הזה.

העולם הויזואלי אכן יוצא דופן, אבל כיום הוא התיישן נורא, גם אם הקצב המהיר של העריכה והצילום היפה (אגב, כל מי שיגיד שזו העתקה חיוורת של "עיר האלוהים" הברזילאי לא יישמע ממני טענות נגד) מחזיק אותו מעל המים רוב הזמן. הדבר הבולט ביותר בסרט, והיחיד ששרד גם בצפייה עכשווית, הוא פס הקול שלו.
המוזיקאי ההודי א.ר. רהמן, שזכה על כך בשני אוסקרים על שיר ומוזיקה, עשה באמת עבודה מדהימה בסרט הזה. לצדו התייצבה הראפרית M.I.A ויחד הם יצרו כמה רצועות שהפכו להיות להיטי רדיו גדולים אחר כך ועדיין מושמעים לא מעט. השיר שזכה באוסקר, "ג'איי הו", גם עובד לאחר מכן ללהיט די רציני של הפוסיקט דולס.

"ג'אי הו" הוא השיר שסוגר את הסרט, וכאן לדעתי נמצאים כל הפתרונות. סיקוונס כותרות הסיום של "נער החידות ממומבאי", בו הגיבורים הרומנטים של הסרט יחד עם עשרות ניצבים מאחוריהם, רוקדים בסגנון הודי לצלילי השיר הזה, הם אולי כותרות הסיום הכי מדבקות, משמחות, סוחפות וכיפיות שאני זוכר. אני יכול לגלגל עיניים במשך כל השעתיים של הסרט מול הסיפור הקלוש והפסיכוזה האפליפטית של המבע הקולנועי, אבל כשהשיר הזה מתחיל לרוץ, אני שוכח מהכל. אני לא הולך להגיד פה שסצנת ריקוד בתום סרט יכולה להביא לזכייה בשמונה פרסי אוסקר, אבל קרו דברים מוזרים יותר בעולם שלנו.

"נער החידות ממומבאי" היה לסרט השני באותו עשור שזכה בפרס הסרט בלי שום מועמדות משחק, אחרי "שר הטבעות: שיבת המלך". ההתעלמות של האקדמיה לא מפתיעה במיוחד, בעיקר כי השחקנים לא באמת מדהימים בשום צורה, ואם אינני טועה היה גם איזה בלבול האם דב פאטל, המגלם את מאליק הבוגר, הוא שחקן ראשי או לא. אבל למרות זאת, הסרט הזה הזניק שתי קריירות לא רעות בכלל.
הראשון הוא כמובן אותו דב פאטל, אז בן 18, שהפך להיות נציג הודו של הקולנוע, אם כי לצופי הטלוויזיה הבריטים הוא כנראה מוכר כאנוואר ב"סקינס" אפילו לפני ג'מאל מאליק. ב-2011 השתתף באחד הלהיטים המפתיעים של אותה שנה, "מלון מריגולד האקזוטי" וגם חזר לסרט ההמשך. מאז היה בטלוויזיה גם ב"חדר החדשות" וב-2015 כיכב בסרט הביוגרפי "האיש שידע אינסוף". לאוסקר התקבל פאטל סוף סוף בשנה שעברה, כאשר השתתף ב"סארו – הדרך הביתה", ובהחלטה חכמה אך לא לגמרי מוצדקת, הורץ כשחקן משנה. היו אפילו לא מעט שהימרו עליו לזכייה, או לפחות כסוס השחור של המירוץ, אבל באמת שלמאהרשלה עלי של "אור ירח" לא היו מתחרים.
הקריירה השנייה שנולדה בעקבות זוכה האוסקר של 2008 היא של פרידה פינטו היפה, המגלמת את אהובתו של גיבורינו. היא, אגב, מבוגרת בשש שנים מפאטל. "נער החידות ממומבאי" היה סרטה הראשון, ומי שחטף אותה באותו הרגע היה וודי אלן ששיבץ אותה באחד מסרטיו החלשים ביותר, "כשתפגשי גבר זר ומסתורי". פינטו המשיכה אחר כך להיות נציגת המין הנשי ב"כוכב הקופים: המרד" אבל לא ממש דבקה בקו ההוליוודי מאז. זה ישתנה מתישהו בקרוב, כאשר תשתחרר הגרסה החדשה-עוד-יותר של "ספר הג'ונגל" בו היא משתתפת.
דני בויל המשיך משם בכל הכוח ל"127 שעות" שהחזיר אותו שוב לאוסקר, ומאז ביים את "טראנס", "סטיב ג'ובס" וסרט ההמשך המייאש ביותר אי פעם, "טריינספוטינג 2". לאחרונה שמו נקשר לסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד.

2008 לא הייתה שנה מסעירה במיוחד, אבל בזכות "האביר האפל" ו"איירון מן" שפתח את היקום המשותף של מארוול, היא לגמרי אבן דרך. סרטים אחרים בולטים מאותה שנה שטרם הוזכרו היו "הכניסו את האדם הנכון" משבדיה, "המתאגרף" שהביא את מיקי רורק לאוסקר, "שעות קיץ" הנהדר של אוליבייה אסייאס, סרט הפלישה הביתית המצמרר "הזרים", "בין הקירות", "שלושה קופים" של ג'יילן, "רייצ'ל מתחתנת", "ההחלפה" המצוין של איסטווד, "כנופית באדר מיינהוף", "גומורה", "פיינאפל אקספרס", "דמדומים" הראשון, "מרטירים", "ברוז'", "אחים חורגים", "רעב" שהכיר לנו את מייקל פאסבנדר כפרה על העיניים שלו, "קלוברפילד", "וונדי ולוסי", "ספק", "האלוהי", "רעם טרופי" ההיסטרי, ועוד. אבל הסרט הטוב ביותר של אותה שנה הוא בלי שאלות בכלל הוא "סינקדוכה, ניו יורק". תהרגו אותי איך הדבר הזה עדיין לא נחשב צפיית חובה לכל אדם באשר הוא, ותנ"ך של אנשים כותבים.
ישראל זכתה לתהילה באותה שנה בזכות הדוקומנטרי פורץ הדרך של ארי פולמן, "וואלס עם באשיר", שהיה לאחד הסרטים המדוברים והמהוללים ביותר של 2008 מאז בכורתו בפסטיבל קאן. הוא זכה בגלובוס הזהב ובביליון פרסים אחרים, והגיע עד לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ונחשב אפילו למועמד מוביל. ההפסד שלו ל"פרידות" היפני הכה את החזאים בתדהמה (אתרברב פה ואומר שאני לא חשבתי שהאקדמיה תהיה מספיק מתקדמת כדי להעניק את האוסקר לסרט אנימציה. אני הימרתי על הגרמנים), והיה לעוד מסמר בארון של הקטגוריה הזו, שחטפה ביקורת די רצינית באותן שנים. המצב קצת השתפר מאז, אבל לנו זה לא עזר.

לקראת שלהי 2008 סרט אחר שעוסק בהשפעות המלחמה התחיל לעשות סבב פסטיבלים צנוע, ואף אחד לא תיאר לעצמו עד כמה רחוק הוא יכול להגיע. לסרט ההוא קוראים "מטען הכאב" ועליו נדבר בפרק הבא, והאחרון של פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-81:
הסרט הטוב ביותר: כריסטיאן קולסון – "נער החידות ממומבאי"
הבימוי הטוב ביותר: דני בויל – "נער החידות ממומבאי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: שון פן – "מילק"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: קייט ווינסלט – "נער קריאה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: הית' לדג'ר – "האביר האפל"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: פנלופה קרוז – "ויקי כריסטינה ברצלונה"
התסריט המקורי הטוב ביותר: דסטין לאנס בלק – "מילק"
התסריט המעובד הטוב ביותר: סיימון בופוי – "נער החידות ממומבאי"
הצילום הטוב ביותר: אנתוני דוד מנטל – "נער החידות ממומבאי"
העריכה הטובה ביותר: כריס דיקנס – "נער החידות ממומבאי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: דונלד גראהם ברט ו-ויקטור זולפו – "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מייקל או'קונר – "הדוכסית"
המוזיקה המקורית הטובה ביותר: א.ר. רהמן – "נער החידות ממומבאי"
השיר הטוב ביותר: א.ר. רהמן וגולזר – "נער החידות ממומבאי" (בוא הנה)
מיקס הסאונד הטוב ביותר: רסול פוקוטי, ריצ'רד פרייק ואיאן טאפ – "נער החידות ממומבאי"
עריכת האפקטים הקוליים הטובה ביותר: ריצ'רד קינג – "האביר האפל"
האפקטים הויזואלים הטובים ביותר: אריק ברבה, סטיב פריג, ברט דאלטון וקרייג בארון – "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"
האיפור הטוב ביותר: גרג קאנום – "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"
סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא: אנדרו סטנטון – "וול-אי"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: יוג'ירו טקיטה – "פרידות" (יפן)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ג'יימס מארש וסיימון צ'ין – "איש על חבל"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: מייגן מילאן – "חייכי פינקי"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: קוניו קאטו – "בית הקוביות הקטנות"
הסרט הקצר הטוב ביותר: יוכן אלכסנדר פריידנק – "ארץ הצעצועים"
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: ג'רי לואיס

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "צייד הצבאים" (1978)
2. "הסנדק" (1972)
3. "בלתי נסלח" (1992)
4. "הכל אודות חווה" (1950)
5. "לורנס איש ערב" (1962)
6. "הסנדק 2" (1974)
7. "שתיקת הכבשים" (1991)
8. "חופי הכרך" (1954)
9. "במערב אין כל חדש" (1930)
10. "הרומן שלי עם אנני" (1977)
11. "קן הקוקיה" (1975)
12. "זה קרה לילה אחד" (1934)
13. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
14. "חלף עם הרוח" (1939)
15. "קזבלנקה" (1943)
16. "קאובוי של חצות" (1969)
17. "ארץ קשוחה" (2007)
18. "הקשר הצרפתי" (1971)
19. "גלדיאטור" (2000)
20. "מה יפית עמק נוי" (1941)
21. "שר הטבעות: שיבת המלך" (2003)
22. "צלילי המוסיקה" (1965)
23. "בן-חור" (1959)
24. "מעתה ועד עולם" (1953)
25. "רוקי" (1976)
26. "פלאטון" (1986)
27. "אנשים פשוטים" (1980)
28. "כחום הלילה" (1967)
29. "אמדאוס" (1984)
30. "פורסט גאמפ" (1994)
31. "אוליבר!" (1968)
32. "מיליון דולר בייבי" (2004)
33. "רבקה" (1940)
34. "כנפיים" (1927)
35. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
36. "איש הגשם" (1988)
37. "רשימת שינדלר" (1993)
38. "השתולים" (2006)
39. "גבירתי הנאווה" (1964)
40. "הקיסר האחרון" (1987)
41. "סיפור הפרברים" (1961)
42. "קרמר נגד קרמר" (1979)
43. "זיכרונות מאפריקה" (1985)
44. "אדם לכל עת" (1966)
45. "כל אנשי המלך" (1949)
46. "הפצוע האנגלי" (1996)
47. "סוף השבוע האבוד" (1945)
48. "גברת מיניבר" (1942)
49. "שיקגו" (2002)
50. "אמריקן ביוטי" (1999)
51. "רוקד עם זאבים" (1990)
52. "טיטניק" (1997)
53. "טום ג'ונס" (1963)
54. "לב אמיץ" (1995)
55. "תנאים של חיבה" (1983)
56. "הנהג של מיס דייזי" (1989)
57. "העוקץ" (1973)
58. "גראנד הוטל" (1932)
59. "מרטי" (1955)א.
60. "שייקספיר מאוהב" (1998)
61. "ג'יג'י" (1958)
62. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
63. "המרד על הבאונטי" (1935)
64. "הדירה" (1960)
65. "נפלאות התבונה" (2001)
66. "גנדי" (1982)
67. "המלט" (1948)
68. "פאטון" (1970)
69. "מרכבות האש" (1981)
70. "סימארון" (1931)
71. "נער החידות ממומבאי" (2008)
72. "תהלוכה" (1933)
73. "זיגפלד הגדול" (1936)
74. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
75. "ברודווי מלודי" (1928)
76. "החיים של אמיל זולא" (1937)
77. "אמריקאי בפריז" (1951)
78. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
79. "הולך בדרכי" (1944)
80. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)
81. "התרסקות" (2005)