• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

"טראנס", סקירה

11 במאי 2013 מאת עופר ליברגל

דני בויל הוא אחד מן הבמאים הבריטים המצליחים והידועים ביותר, כזה שכל סרט שלו מעורר עניין. במהלך שני העשורים האחרונים, הוא הצליח לייצר לפחות סרט פולחן אחד ("טריינספוטינג") וגורף אוסקרים ענק אחד ("נער החידות ממומבאי") ועוד מספר לא קטן של סרטים מגוונים שיש אנשים שישבעו בשמם – סרטי מתח, קומדיות רומנטיות עם אלמנט על-טבעי, סרט מד"ב ואו/אימה, קולנוע ריאליסטי או קולנוע רוחני. בויל נע בין סוגים שונים של קולנוע לאו דווקא קונבנציונאלי. ולכאורה, בויל היה אמור להיות במאי שאני מאוד אוהב. אולם, בפועל רוב סרטיו השאירו אותי די אדיש וחלקם אפילו די עיצבנו אותי, לפחות בצפייה הראשונה. יחד עם זאת, איני יכול להכחיש כי מדובר בבמאי בעל תעוזה ושליטה גבוהה במדיום הקולנועי, שניחן ביכולת לכפות את סגנונו על כל ז'אנר ושיודע לעמוד עם האצבע על הדופק לגבי חידושים טכנולוגיים והכיוון אליו הקלנוע צועד.

אבל ברוב סרטיו אני חש שיש ריקנות אינטלקטואלית במסווה של תחכום, רדידות במקומות בהם היה צריך לבוא העומק. דווקא משום שסרטיו שואפים לאמירה לא שגרתית ולפעמים אף לשבירת המצופה מהם, יש בכך משהו מתסכל ולא תמיד הכישרון הטכני של בויל מצליח לחפות על התסכול הזה. המרהיב שלו, לרוב לא מרהיב מספיק. יחד עם זאת, אין ספק כי הוא אחד מן הבמאים היעילים ביותר היום בבניית קצב ייחודי לסרטיו. בדרך כלל, מדובר בקצב של אוסיין בולט (בכל זאת, בויל ביים גם את טקס הפתיחה של האולימפיאדה). הוא חובב עריכה קצבית בדרגות שבטח גרמו לאורך השנים ללא מעט התקפי אפילפסיה.

כל הנתונים האלו הופכים את דני בויל למתאים לבימוי "טראנס" (Trance), רימייק לסרט טלוויזיה מלפני עשור. לא רק משום שהעלילה מהירה וכוללת יותר תפניות דרמטיות וטוויסטים מאשר כל הקריירה של היצ'קוק, אלא גם כי מדובר בסרט שלמרות שהוא עוסק לכאורה בנושאים מורכבים, העיקר שלו הוא למעשה הקצב וההנאה מיצירות אמנות. לכן, באופן די מפתיע מצאתי את עצמי נהנה מן הסרט, דבר שהרבה מאוד זמן לא קרה לי בסרט של בויל, במאי שלמרות שהוא תמיד מסקרן אותי, כמעט תמיד הוא מתסכל אותי.

עלילת "טראנס" מתחילה עם דמותו של סיימון (ג'יימס מקאבוי), מומחה לאמנות שעובד בבית מכירות פומביות. בראשית הסרט הוא מסביר לשאר הדמויות בסרט, או לקהל, את ההיסטוריה של גניבת יצירות אמנות מבתי מכירה פומבית – מן העבר הקל עד להווה הקשה יותר, אך הלא בלתי אפשרי. האמירה "אף יצירת אמנות לא שווה חיי אדם" נראית חשובה. במהלך דבריו אנו גם מתחילים להיות עדים לשוד, שמבצעת קבוצת גנבים בראשות פרנק (וינסנט קאסל). כאשר הקבוצה מסיימת את השוד, היא מבחינה כי הציור הגנוב נחטף מהם במהלך הפעולה, מהלך שרק סיימון, שמתברר לא במפתיע כי היה שותף לפשע, יכל לבצע. הגנגסטרים הקשוחים רוצים לדלות מסיימון מידע על מקום התמונה והוא דווקא היה שמח לעזור ולשמור על כל אצבעותיו, אך במהלך השוד חטף מכה ולכן לא זכור דבר מאותו היום – בראש ובראשונה את מיקום הציור. בצעד של ייאוש, פרנק מציע לסיימון לעבור טיפול בהיפנוזה, סיימון בוחר באקראי את המטפלת אליזבת, אולי בגלל שהיא נראית כמו רוסריו דוסון.

בנקודה זו של הסקירה אתם עלולים לחוש כי גיליתי לכם יותר מדי מעלילת הסרט, אך למעשה מה שתיארתי הוא ברובו פרולוג לעלילה עצמה. הקצב מהיר, כבר אמרתי, אבל במקרה של הפתיחה הקצב מהיר וסוחף באופן המעורר ציפיות לסרט פשע חכם ואפקטיבי בהמשך. מה גם שחלק ניכר מן ההמשך יתרחש בתוך מוחו של סיימון, בעוד אליזבת' והגנגסטרים מנסים לדלות ממנו פיסות מידע. קצת כמו ב"התחלה" (Inception) של נולאן, אבל עם פשעים וטיפולים שיכולים עקרונית להתקיים גם בעולם של ימינו. וגם עם אבחנות שטחיות על גויה, או אמנות בכלל מפעם לפעם. אך הבעיה היא שעיקר הסרט קצת פחות עובד. הצילום הדיגיטלי של אנתני דוד מנטל (שותף קבוע של בויל) מרהיב כרגיל והתסריט שוזר הרבה מאוד פיתולים בלי לאבד יותר מדי את יכולת הריכוז של הקהל, גם אם ההיגיון הולך לאיבוד מהר מאוד. בעריכה ושילוב של מוזיקה, בויל הוא כישרון גדול.

הבעיה של הבמאי הינה שהוא מודע לכישרון הזה ולכן מנסה לענג את הקהל יותר מדי בעשייה המתוחכמת שלו. במקום כלשהו בדרך, הוא מאבד את בניית הדמויות, דבר שמוריד מעט מן הערך של הסרט הזה שבבסיסו הוא מותחן פסיכולוגי, או לפחות שאף להיות כזה. ועל מנת להיות פסיכולוגי באופן אפקטיבי, אנחנו צריכים להעריך ולהזדהות קצת יותר עם לפחות חלק משלוש הדמויות הראשיות, דבר שלא ממש קורה. זאת למרות שדומה כי השחקנים עושים עבודה טובה וכי התסריט מבצע מהלך מעניין, בו הסרט עובר להתמקד בדמויות שונות מדי פעם, גם כאשר חלק ניכר ממנו מתרחש, או מתרחש לכאורה, בתודעה של אחת מן הדמויות.

כל זאת לא בא לומר כי "טראנס" אינו סרט מבדר מאוד, ההיפך הוא הנכון: מדובר בסרט שמבדר הרבה יותר מהרבה סרטים אחרים שמוצגים עכשיו בקולנוע. הבעיה היא שלתחושתי הסרט שאף ליותר -הוא שאף להפתיע באמת, שאף לייצר עומק, להגיד משהו חתרני על נפש האדם, אהבה, פשע ואמנות. והקולנוע יכול לגעת בנושאים האלו ועדיין להיות מבדר מאוד. ב"טראנס", כמו ברוב סרטיו של בויל, עבורי זה פשוט לא קורה.

trance_vincent

תגובות

  1. איריס הגיב:

    הדבר הכי טוב בסרט הזה זה וינסנט קאסל והפס קול. חוץ מזה סרט דרעק וזה ממישהי שדני בויל הוא אחד מחמשת הבמאים האהובים עליה (והוא לא ישאר שם עוד הרבה אם הוא ימשיך ככה).

  2. נעם הגיב:

    "אבל ברוב סרטיו אני חש שיש ריקנות אינטלקטואלית במסווה של תחכום, רדידות במקומות בהם היה צריך לבוא העומק"- כריסטופר נולאן מישהו?

  3. רז פורת הגיב:

    אני לא מבין, אתה אומר שנהנית מהסרט ובאותה הנשימה אתה טוען שבויל לא עושה לך את זה. "באופן די מפתיע מצאתי את עצמי נהנה מן הסרט…" ואז בשורה האחרונה "כמו ברוב סרטיו של בויל, עבורי זה פשוט לא קורה…" סריטה קלאסי..

    1. מה זה "סריטה קלאסי.."? הביקורת שלך על הבלוג נמצאת כרגע על הגבול של הכפשה, ואת זה לא אסבול. אם באמת לא הבנת משהו – אתה מוזמן לשאול. למרות שאני אישית לא מבין איפה הבעיה במה שכתב עופר, אולי הוא כן הבין אותך וירצה להגיב.
      אבל לנסות להוציא את הכותבים פה מפגרים בכוח ועוד לכתוב שזאת מגמה? שכח מזה.

    2. נהנתי מהסרט (כמו שלא קרה לי ברוב סרטוי של ביול) ואני עדיין מרגיש כי חסר בסרט משהו על מנת שהיה סרט חשוב כפי שהוא מנסה להיות, או בעל ערך מוסף אחרי הצפייה. אני לא מבין מה לא ברור. ולא איכפת לי שהיה "סריטה קלאסי" או טענה אופיינית לכתיבה שלי. אני לא רואה פסול בסגנון כתיבה שניתן לזהות, אפילו אם הוא מעצבן חלק מן הקוראים

    3. גיא הגיב:

      מהביקורת:

      כל זאת לא בא לומר כי "טראנס" אינו סרט מבדר מאוד, ההיפך הוא הנכון: מדובר בסרט שמבדר הרבה יותר מהרבה סרטים אחרים שמוצגים עכשיו בקולנוע. […] זה פשוט לא קורהץ

      "זה פשוט לא קורה" – הדבר שלא קורה הוא לא ההנאה (שהרי כתוב – הסרט מבדר), אלא יצירת עומק, אמירת משהו חתרני על נפש האדם, אהבה, פשע ואמנות. שזה בדיוק מה שקורה בהמשך המשפט:

      הבעיה היא שלתחושתי הסרט שאף ליותר -הוא שאף להפתיע באמת, שאף לייצר עומק, להגיד משהו חתרני על נפש האדם, אהבה, פשע ואמנות. והקולנוע יכול לגעת בנושאים האלו ועדיין להיות מבדר מאוד. ב"טראנס", כמו ברוב סרטיו של בויל, עבורי זה פשוט לא קורה.

      הדבר היחיד שחסר כאן היא רשימת דוגמאות של סרטים שעשו את כל הנ"ל – שאפו להפתיע, לייצר עומק, להגיד משהו חתרני על… ועדיין להיות מבדרים. אבל זו בגדר "הוכחה המושארת לקורא החרוץ", אני מניח.

        1. גיא הגיב:


          תודה!

          1. רז פורת הגיב:

            חברים יקרים,
            כתיבה ביקורתית היא עניין סובייקטיבי. וככזאת, היא מונעת מראש כל דעה שנייה על אותה הביקורת ולו רק מפני שהיא סובייקטיבית. האמינו לי, אין לי בעיות בהבנת הנקרא, אך יש לי בעיה עם כתיבה שהיא איננה ביקורתית, בדיוק כמו במקרה הזה: "אבל ברוב סרטיו אני חש שיש ריקנות אינטלקטואלית במסווה של תחכום, רדידות במקומות בהם היה צריך לבוא העומק" זו איננה ביקורת, או אפילו דעה, זו תחושה שכן הכותב בעצמו כותב שהוא חש. הוא גם איננו חש את הסרט או את השוט או אפילו את המשחק והתסריט, מה שהכותב חש היא ריקנות אינטלקטואלית, וזו כמובן שטות מדרגה ראשונה. למה? כי הכותב כופה את התחושה שלו על במאי שמעולם לא החליף איתו מילה אבל מניח מראש שהבמאי (מכונת להיטים בשנים האחרונות) מנסה להיות אינטלקטואל בסרט קיץ פשוט למדי. וכל העניין הזה של "התחלה" שרובץ על הטקסט מתחילתו כאילו שליוצריו ישנה איזושהי זכות על סרטים עם חלומות ומעכשיו כל סרט שגיבור עוצם בו את העיניים הוא בהכרח חיקוי לנולאן. יש סרט, הוא יכול להיות טוב או טוב פחות אבל להעמיס עליו מחשבות שאינן ביקורתיות זה לא מעשה חכם. הכוונה בסריטה קלאסי היא חלילה לא לפגוע או לזלזל או כמו שאמר הבוס הגדול "להכפיש" זה פשוט סימון לתופעה. זה בלוג, וככזה הוא סובייקטיבי וזכותו של עופר היקר לכתוב מה שבא לו, אבל ישנם קוראים, וכשהסקירות החביבות שלכם חוצות למחוזות הפילוסופיה אפשר למחות. שבוע טוב.

          2. "כתיבה ביקורתית היא עניין סובייקטיבי. וככזאת, היא מונעת מראש כל דעה שנייה על אותה הביקורת ולו רק מפני שהיא סובייקטיבית" – ההיפך הגמור ממה שהבלוג הזה מושתת עליו. ברור שכל מה שנכתב פה הוא סובייקטיבי ולא פחות ברור שדווקא משום כך הוא מזמן דעות נוספות.
            הבעיה היא לא בהבנת הנקרא שלך, אלא בהבנת הבלוג. אנחנו *לא* כותבים ביקורות קולנוע. לא תמצא כאן כאלה, אפילו הקפדנו לקרוא להן בשם אחר. אנחנו כותבים סקירות, תחושות, הרהורים וכן שטויות ממדרגה ראשונה ואף שניה ושלישית – על סרטים ועל קולנוע וקצת על עוד דברים. אנחנו לא מאמינים ב"סרט טוב / סרט לא טוב" כי זה פשטני ומוטעה מהיסוד. בקיצור, אנחנו לא כאן כדי לקבוע בשבילך האם זה סרט טוב ואתה צריך לראות אותו, אלא כדי לנסות להעביר את דעתינו והרגשותינו לגבי הסרט ו/או החיים על כדור הארץ. אז אני מצטער, אני פשוט לא מבין (שוב) על מה אתה מוחה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.