• לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או
  • ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 3: "מקום בצמרת"

4 במרץ 2021 מאת אור סיגולי

אתם ודאי זוכרים, בעיקר כי אני לא מפסיק לחרוש על העניין, שהעונה החמישית של פרויקט המפסידים מורכבת מבחירות שלכם הקוראים. וזה מאוד נכון, מלבד סרט אחד. בתוך כל ההצעות והבחירות שהתקבלו, הרשתי לעצמי לשמור משבצת אחת לעצמי.
הסרט בו בחרתי הוא "מקום בצמרת" (Room at the Top) מ-1959, לא רק כי ראיתי אותו פעם אחת לפני שנים רבות וחיפשתי הזדמנות לחזור אליו בשנית, אלא גם כי אני חושב שהסרט הזה קצת נשכח, ואם יש לי אופציה להזכיר לאנשים שהוא קיים אז מה טוב.

בשונה משאר העונות עד כה (לינקים לכל הפרקים תוכלו למצוא בסוף הטקסט), העונה החמישית מתנהלת באופן כרונולוגי. עד כה היינו בשנות השלושים ובשנות הארבעים, ועכשיו אנחנו בתחנה היחידה של העונה בפיפטיז. באופן לא מתוכנן, יצא שכל שלושת הפרקים עוסקים בהפקות חוץ הוליוודיות, אבל זה ייפסק כבר בפרק הבא, שיקפיץ אותנו לשנות השישים. אבל יש עוד זמן.
בינתיים אנחנו עם "מקום בצמרת" שאתרע מזלו להיעשות בשנה של הוריקן קולנועי, ואיכשהו עדיין הצליח לצאת עם ראש מורם ואפילו עם היסטוריה אוסקרית קטנה משל עצמו.

עוד לפני האוסקר…

מבוסס על ספרו של ג'ון בריין מ-1957, "מקום בצמרת" מתרחש באנגליה, כמה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה. ג'ו למפטון, בחור שהשתחרר מהצבא לאחר שהיה בשבי האויב, עוזב את העיירה הענייה והלומת ההפצצות בה גדל לטובת משרה מכובדת במשרד האוצר בעיר הגדולה, כאשר הדבר היחיד בגודלו שמשתווה לשאיפותיו להצליח אלו רגשי הנחיתות שלו. למפטון שוכר דירה עם חבר למשרד, ושם את עיניו על בחורה צעירה ומתוקה בשם סוזן, כשלא לגמרי בטוח אם הוא באמת נמשך אליה או שמא זו העובדה שהיא בתו של האיש העשיר ביותר בעיר שגורמת לו לחזר אחריה. גם הוא לא לגמרי יודע. אבל בזמן שמשפחתה של סוזן מנסה למנוע את הרומן בין השניים, ג'ו רק מתעקש על כך עוד ועוד, ובמקביל מפתח רומן עם אליס, אישה נשואה המבוגרת ממנו בעשור. להפתעתו זוהי דווקא אליס שגורמת לו להרגיש שלם ונאהב, והוא צריך להכריע בין החיים שתמיד שאף אליהם, לבין הלב שלו.

הסופר והכדורגלן (?) הסקוטי ניל פטרסן קיבל מהמפיק ג'ון וולף את משרת העיבוד לספר, שלאחר מכן עבר שכתובים ללא קרדיט אצל הסופר הקנדי מרדכי ריכלר ("המירוץ לצמרת של דודי קרביץ"). למשרת הבמאי בחר וולף בבחור בריטי בן 37 ללא ניסיון בעשיית סרטים באורך מלא, ושמו ג'ק קלייטון. התפקיד הראשי, של ג'ו, ניתן לכוכב הבריטי העולה לורנס הארווי – או צבי משה סקיקנה, אם תרצו – שנכנס לעשור השלישי בחייו באותה תקופה ומאחוריו כבר עשור של תפקידים; לתפקיד סוזן הצעירה לוהקה הת'ר סירס שאמנם הייתה ממש בתחילת דרכה, אבל כבר הספיקה להיות מועמדת לגלובוס הזהב על הופעתה ב"הסיפור של אסתר קוסטלו" לצדה של ג'ואן קרופורד.
לאליס, המאהבת המבוגרת של ג'ו, נבחרה אחרי מסע ליהוק ארוך השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה, כאשר בינה ובין הארווי מפרידות רק שבע שנים. סיניורה כבר הייתה דמות מפורסמת בעולם הקולנוע העולמי אחרי השתתפותה בסרטים כמו "המעגל" של מקס אופולוס, "נשות השטן" (שהכניס אותה למצעד הופעות האימה הגדולות ביותר במשאל המבקרים שעשיתי), והעיבוד הקולנועי הראשון של "ציד המכשפות" על פי ארתור מילר, אותו כתב למסך ז'אן פול סארטר.
את הסרט צילם פרדי פרנסיס (שנה לפני האוסקר הראשון שלו, ושני עשורים לפני שליווה את תחילת הקריירה של דיויד לינץ') וערך ראלף קמפלן ("מולין רוז'", "המלכה האפריקאית").

"מקום בצמרת" יצא לבתי הקולנוע בבריטניה בינואר 1959, לארה"ב הגיע במרץ, וחודשיים לאחר מכן שובץ כחלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן המיתולוגי של אותה שנה, לצד "400 המלקות", "אורפאוס השחור" ו"הירושימה אהובתי" בין היתר. שם הוא זכה לביקורות נלהבות, וסימון סיניורה קיבלה את פרס השחקנית הטובה ביותר.
ההתלהבות העניקה לג'ק קלייטון מעמד של אחד הכישרונות המבטיחים של הקולנוע, ולא רק זה, "מקום בצמרת" נחשב לאחד המבשרים, או אפילו לחלוץ, של הגל הבריטי החדש, זה שמכונה גם "כיור המטבח", מהזרמים המשפיעים והחשובים של הקולנוע במאה ה-20, שהגיע אחרי הניאו-ריאליזם האיטלקי ובמקביל לגל החדש הצרפתי. אלו סרטים שעסקו בדמויות ממעמד הפועלים, לרוב גברים צעירים ואבודים שלא מאוד יודעים איך לנתב את הזעם שלהם, בסגנון כביכול מינימליסטי. באותה השנה של "מקום בצמרת" יצא סרט נוסף מהגל הזה, "הבט אחורה בזעם" של טוני ריצ'רדסון, ולאחריו "מוצאי שבת וראשון בבוקר" (סרט מופת), "טעם הדבש" ו"בדידותו של הרץ למרחקים".

וכך, נישא על גבי ביקורות חיוביות ואווירה של איכות אירופאית שמשנה סדרי עולם, הגיע "מקום בצמרת" אל הוליווד והתדפק על שערי האוסקר של 1959.

מסלול ההפסד של "מקום בצמרת"

המועמדים לאוסקר ה-32 היו:
"בן חור", האפוס העצום והמצליח של וויליאם וויילר, ניכס 12 מועמדויות כולל כל הקטגוריות החשובות. הוא יפסיד רק באחת מהן, וישבור שיא זכיות.
"יומנה של אנה פרנק" ו"סיפורה של נזירה" צברו כל אחד 8 מועמדויות, גם הם נוכחים בפרסי הבימוי, המשחק והכתיבה.
"אנטומיה של רצח", דרמת המתח המשפטית של אוטו פרמינגר, קיבל 7 מועמדויות, היחיד מבין החמישייה שלא הוזכר בפרס הבימוי. את מקומו של פרמינגר תפס בילי וויילדר עם "חמים וטעים".
"מקום בצמרת" היה במקום האחרון מבין סך המועמדויות, עם 6 (בתיקו עם "חמים וטעים", מה שרק מעיד כמה קרובה הייתה הקומדיה ממועמדות) שכללו את פרסי הבימוי, שלוש קטגוריות משחק, וכתיבה.

אם מסתכלים על הנתונים היבשים יש קייס מסוים, דק אבל קיים, ש"מקום בצמרת" הוא בעצם המקום השני של האוסקר ה-32. לא רק שהוא הסרט שנכנס להכי הרבה קטגוריות משחק (נגיע לזה עוד רגע, כי יש פה שיא אוסקרי שטרם נשבר) ואחד מרק ארבעת נוכחי קטגוריות סרט-בימוי-משחק-כתיבה, הוא גם יצא מהטקס עם שני פרסים. הראשון הוא פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר לסימון סיניורה, והשני הוא לפרס התסריט המעובד הטוב ביותר. ופה זה בכלל משעשע, כי האוסקר על הכתיבה סימן את הקטגוריה היחידה בה "בן חור" הפסיד.
כלומר היחיד שמנע מהאפוס ההוליוודי המגדיר של התקופה להיות סוויפ מוחלט ובוגר 12 פסלונים (כמות זכיות שטרם התרחשה עד היום), הוא הדרמה הבריטית הקטנה הזו, של במאי בסרטו הראשון.

אבל האמת היא שלאוסקר של סרטי 1959 לא באמת היה מקום שני. "בן חור" הוא מפלצת כל כך עצומה שפשוט לא היה סיכוי לשום סרט אחר.
ואפילו בלי זה, זכייה של "מקום בצמרת" הייתה בגדר מדע בדיוני, לדעתי, בן אם מול "בן חור" או לא. יש כל כך הרבה אלמנטים שעובדים נגדו. כמו למשל העובדה שהוא איננו הפקה הוליוודית. נכון ש"המלט" כבר שבר תקרת הזכוכית הזו, אבל זה היה 11 שנה לפני כן, ומאז הניצחונות היו רק אמריקאים (להוציא את ההפקה הבריטית-אמריקאית "הגשר על הנהר קוואי").
בנוסף, תעשיית הסרטים הייתה בפאניקה מכניסת הטלוויזיה לבתים ולכן רצתה לחגוג את הספקטקלים הגדולים ביותר שלה, כאלו שיראו לקהל שאין שום תחליף למסך הגדול, מה שיצר את רצף הזכיות של מופעי הראווה הצבעוניים "מסביב לעולם ב-80 יום", "הגשר על הנהר קוואי", "ג'יג'י" ו"בן חור". ניצחון של "מקום בצמרת", כדרמה קאמרית שמתרחשת כמעט כולה בתוך חללים סגורים ועוד בשחור לבן, הייתה מבחינת הוליווד ירייה ברגל.

אבל מה שאולי הכי הטה את הכף נגדו, הוא שהסרט הזה הרבה – אבל בקטע מוגזם הרבה – יותר מדי מתקדם בשביל הוליווד, שהייתה עדיין תחת צנזורת קוד הייז. למעשה, הסרט הזה הוחרם בכמה מדינות בארה"ב.
לא רק שיש בו סקס מחוץ לנישואים (כמובן אין סצנות מפורשות או עירום, אבל אז האפקט היה זהה), אלא גם שבמרכזו ניצבת אישה שביודעין בוגדת בבעלה, ואפילו לא מתביישת בעברה כדוגמנית עירום. היא אחראית למעשיה, היא מתמודדת עם בחירות העבר וההווה שלה, והיא מנסה לנתב את החיים שלה עד כמה שהיא יכולה במסגרת הלא מאפשרת בה היא כלואה על ידי בעל מזניח וחברה שמרנית.
הדברים האלו בטח לא באו טוב לגווארדיה ההוליוודית השמרנית, אם כי כן צריך להזכיר את זכיית "מעתה ועד עולם" ב-1953, גם בו יש דמויות של נשים חזקות במסגרת של נישואים לא מאושרים ושירותי מין, אבל שם אולי העובדה שמדובר בסרט שעיקרו חיילים אמריקאים הצליח לטשטש את זה.

אני מאמין ש"מקום בצמרת" הגיע לאוסקר כנראה מהמצביעים הצעירים יותר, אלו שהביטו על מה שקרה בפסטיבל קאן של 1959 ונפתחו לעשייה חדשה ופורצת גבולות (או סתם כי לאקדמיה יש התנגדות לא ברורה לקומדיות, מה שמנע מ"חמים וטעים" להגיע עד הקצה). מהבחינה הזו ל"מקום בצמרת" יש איזושהי חשיבות בדברי האוסקר. וגם, זאת תאוריה שלי אז אתם מוזמנים לקבל או לא, אני חושב שהנוכחות של "מקום בצמרת" באוסקר של 1959 היא זו שאפשרה את הפתיחות המחשבתית של הוליווד לקראת הזוכה של 1960 – הפעם הראשונה מזה חמש שנים שסרט בשחור-לבן ושאיננו תקופתי זוכה באוסקר, "הדירה" של במאי "חמים וטעים" בילי וויילדר.

את פרסי הסרט, הבימוי והשחקן הראשי הפסיד "מקום בצמרת" ל"בן חור" כמובן. ההפסד הנוסף שלו היה בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר, שם הסרט והמועמדת מטעמו הרמיוני בדלי, הובסו על ידי שלי ווינטרס ב"יומנה של אנה פראנק".
על אף מה שניתן לחשוב, בדלי איננה מגלמת סוזן, הצלע השלישית במשולש האהבה של "מקום בצמרת", אלא את אלספת', חברתה הקרובה של אליס. וזה אפילו לא מה שמוזר בכל הסיפור.
בדלי, אותה כבר פגשנו במסגרת פרויקט המפסידים כאחת מעוזרות הבית ב"מרי פופינס", לקחה לעצמה שיא אוסקרי של ההופעה הקצרה ביותר שהייתה מועמדת לאוסקר אי פעם. זמן המסך שלה לא עולה על שלוש דקות במצטבר, וגם קשה להגיד שהיא עושה איזה משהו יוצא דופן איתן. היא נהדרת, שלא יובן אחרת, אבל מכאן למועמדות אני לא לגמרי מבין מה קרה. אולי בגלל שהיא היחידה בסרט שצועקת.

האם ההפסד היה מוצדק?

הטקס ה-32 הוא מאלו שבעיני לפחות לא מאפשרים תשובה נחרצת במיוחד, אפילו מעבר לכך שמדובר בטעם אישי.
מבחינת האוסקר, האולימפוס ההוליוודי, הדרך בה תעשיית הסרטים רוצה להציג את עצמה לעולם ולחגוג את מה שמגדיר אותה, אין זוכה ראוי בשנה הזו מ"בן חור". לא רק שהוא מפגן כוח מדהים, ולא רק שהוא היה אירוע תרבותי שממשיך להדהד גם היום, אלא שהוא גם יופי של סרט. באמת אחד הספקטקלים ההוליוודיים המשובחים והמסעירים ביותר בכל הזמנים.
כמובן שהיו להוליווד עוד דברים להתגאות באותה שנה, אותם יכלו להרים על נס ובחרו שלו, חלקם אפילו בדיעבד חלק אינטגרלי מהתרבות הפופולרית ממש כמו הזוכה של 1959. למשל "חמים וטעים" או "מזימות בין לאומיות", שניהם בכלל לא היו מועמדים לפרס הגדול. ועדיין, "בן חור" הוא תופעה בפני עצמה וגם סרט טוב, אז ברור לחלוטין מדוע זה קרה.

ובאותה נשימה אזכיר שגם ל"מקום בצמרת" יש חשיבות תרבותית, בעיקר בגלל הגל החדש הבריטי, הפרובוקטיביות שלו לתקופה, והמשמעות שלו בייצוג נשי ובגבריות רעילה. אמנם הוא הוסט הצידה בעקבות סרטים בינלאומיים אחרים מאותו שנתון כמו "400 המלקות", "הכייס" ו"הירושימה אהובתי", אבל זה בטח לא לוקח מאיכויותיו ומשמעותו.
אפשר כמובן להוסיף את ההשפעה העצומה שלו על מה שיבוא בהמשך. באמת שאי אפשר לדבר על סרטי הוליווד החדשה כמו "מי מפחד מווריג'ינה וולף?" ובמיוחד "הבוגר", בלי להזכיר את "מקום בצמרת". למעשה, הסרט השני לקח כל כך הרבה מהדרמה הבריטית – ממשולש האהבה שבמרכזו ועד לשוט הסיום שדי הועתק על ידי מייק ניקולס – שדי מדהים כמה "מקום בצמרת" נשכח מאז.

עוד משהו שצריך לקחת בחשבון הוא שמבחינת האוסקר "מקום בצמרת" בהחלט קיבל… נו… מקום בצמרת. עדות לכך בראש ובראשונה שסימון סיניורה ניצחה ארבע אגדות הוליוודיות: קת'רין הפבורן ואליזבת טיילור ("לפתע בקיץ שעבר"), אודרי הפבורן ("סיפורה של נזירה") ודוריס דיי ("דו שיח בחדר המיטות").
לא ראיתי את ארבעת המתחרות של סיניורה, אבל בעיני היא מעניקה פה את אחד מהתפקידים זוכי האוסקר הטובים ביותר. קשה לתאר כמה עוצמה וכוח יש לה בסרט הזה, כמה היא בשליטה, וזה בהחלט בולט בהתחשב בכך שהתפקיד של אליס יכל להיות מגולם אחרת לגמרי. הסיפור של הדמות הזו דרמטי לאין שיעור, ויכל בקלות להיות גדול מהחיים, מלא פאתוס ורגשות מתפרצים, אבל סיניורה וקלייטון בחרו בגישה שקטה ומבעבעת, וההשפעה שלה על הצופים היא עצומה. שלוש סצנות בכיכובה – זו של הריב, זו על המיטה בבית החוף, וכמובן זו בה ג'ו מבשר לה את החדשות הרעות – הן מופת של משחק מול מצלמה.
גם פרס התסריט המעובד הוא ממש לא משהו לזלזל בו, במיוחד כשרואים מיהם המועמדים האחרים: "אנטומיה של רצח", "בן חור", "סיפורה של נזירה" ו"חמים וטעים".

עם זאת, יש הפסד אחד של "מקום בצמרת" שמאוד מתסכל, ולא רק בדיעבד, אלא גם במסגרת הכאן והעכשיו של 1959. אני מדבר כמובן על התבוסה של לורנס הארווי לצ'רלסטון הסטון. בטקסט שלי על "בן חור" בפרויקט הזוכים אני אמנם מודה שהסטון לא מאוד מוצלח, אבל כן צריך לקבל קרדיט על כך שסחב על כתפיו את ההפקה הענקית הזו. עם זאת, בהשוואה מול הארווי קשה להבין איך האקדמיה ישנה טוב בלילה אחרי הבחירה הזו. אולי הארווי פיצל את קולותיו עם ג'ק למון מ"חמים וטעים", או שסתם שיטת הכוכבים עשתה את שלה. אולי זה אפילו קשור לכך שבשנתיים שקדמו לסרט, זכו שני שחקנים בריטים בפרס השחקן (אלק גינס ודיויד ניוון) והאקדמיה קצת נבהלה. כך או כך, זה רגע לא מרהיב של האוסקר.

על אף אהבתי ל"בן חור", אין ספק בלבי ש"מקום בצמרת" הוא הסרט הטוב ביותר מבין המועמדים של 1959. לא רק המשחק המעולה והכתיבה המפוארת עומדים לזכותו, אלא גם הבימוי של קלייטון והשימוש שלו במבע הקולנועי. אלו הופכים את "מקום בצמרת" לסרט שחודר לנשמה ומפורר אותה, כאשר בחלקו האחרון זה פשוט כבר קשה להכלה. בקלות אחד הסרטים הכי מטלטלים שאני מכיר, בטח כשמבינים כמה זה לא מובן מאליו להניח במרכז הסיפור דמות שהיא בן אדם איום ונורא, ולנסות לגרום לנו להבין אותו ולהתחבר לתודעתו.

בגלל המינימליזם והריאליזם של הסרט, מתבקש להעניק פחות חשיבות לוויזואליה שלו, אבל זו טעות. כמות האינפורמציה שקלייטון הבמאי, פרנסיס הצלם וראלף ברינטון המעצב האומנותי, העמיסו על כל פריים היא בית ספר לבימוי. כמעט בכל שוט יש אלמנטים ברקע שמעידים על המצב הנפשי של הדמויות ומוסיפים סאבטקסט לכל מה שקורה, המיזנסצינה מדויקת להפליא במיוחד בהעמדת ג'ו בקדמת הפריים כמעט תמיד מנותק או חסר פרופורציות לכל מה שקורה סביבו. הכל מאוד מכוון ומאוד כירורגי בסרט, אבל זה לא לוקח מהמסע הרגשי המאוד לא פשוט שלו, אלא מוסיף עליו.

…ואחרי האוסקר

ההצלחה של "מקום בצמרת" הביאה לסרט המשך בשם "החיים בצמרת" מ-1965, גם הוא בכיכובו של לורנס הארווי, אך ללא ג'ק קלייטון, אלא בהנהגת טד קוצ'ף, לימים במאי "משחק הדמים".
ב-1970 דמותו של ג'ו למפטון קיבלה סידרה בשם "גבר בצמרת", ואז ב-1973 הפכה לסרט, בשניהם למפטון גולם על ידי קנת' היי.

הקריירה של ג'ק קלייטון לאחר הצלחת סרט הביכורים שלו היא גם עניין מרתק בפני עצמו, ואפילו הקדשתי פוסט שלם לשניים מסרטיו לפני כמה שנים. שנתיים לאחר "מקום בצמרת" ביים את מה שיהפוך לאחד מסרטי האימה המגדירים של התקופה, "התמימים" בכיכובה של דבורה קר, בהתבסס על "טבעת החנק" של הנרי ג'יימס (הבסיס ל"מי מתגורר באחוזת בליי" של נטפליקס והשפעה רצינית על "האחרים" עם ניקול קידמן). ב-1964 ביים את "The Pumpkin Eater" שכתב הרולד פינטר, וב-1967 את המותחן "הבית של אמנו", סרטו הראשון בצבע, שהיה לכישלון קופתי על אף ביקורות טובות.
משהו כנראה ממש שיבש את קלייטון לאחר הסרט הזה, כי לקח לו שבע שנים להרים סרט נוסף, אבל זה לא היה סתם סרט, אלא העיבוד של "גטסבי הגדול" בהפקת פרנסיס פורד קופולה. שם המקרה היה הפוך – הסרט הצליח אך הביקורות נשכו.
רק תשע שנים לאחר מכן קלייטון הצליח להרים פרויקט נוסף, סרט האימה "משהו רע מתקרב" על פי ספרו של ריי ברדברי, אבל זה היה סיוט בפני עצמו בשביל קלייטון שהסתכסך עם דיסני והם התערבו בהפקה עד שכמעט לא נותר דבר מהחזון של הבמאי. ארבע שנים לאחר מכן ביים את סרטו האחרון, "התשוקה הבודדה של ג'ודית' הארן" והלך לעולמו שמונה שנים לאחר מכן.
באירוניה הוליוודית, מי שהייתה האישה לצד קלייטון בשעת מותו, היא אשתו השלישית, השחקנית הישראלית חיה הררית. היא הייתה התגלית הגדולה של "בן חור", וסביר להניח שלולא זוכה האוסקר השניים לא היו נפגשים. אז לפחות משהו טוב (יש לקוות) קרה לקלייטון בזכות סיפורו של הצלוב.

סימון סיניורה המשיכה להיות אחת השחקניות המבוקשות, ונעה בין הוליווד והקולנוע הבינלאומי. היא הייתה מועמדת שוב ב-1965 על "ספינת השוטים", השתתפה ב"צבא הצללים" של מלוויל, "האם פריז בוערת?", וב"כל החיים לפניו" שהעניק למשה מזרחי את אוסקר הסרט בשפה זרה כנציג צרפת, בין היתר. היא נפטרה בשנת 1985, והיא בת 64.

אבל המקרה הטראגי מכולם הוא ללא ספק של לורנס הארווי. "מקום בצמרת" הזניק אותו למעמד של כוכב, הוא השתתף ב"האלמו" של ג'ון וויין, במותחן הקלאסי והנפלא "המועמד ממנצ'וריה", ב"גלוריה" שהעניק את האוסקר לאליזבט טיילור, ב"דרלינג" שהעניק את האוסקר לג'ולי כריסטי ועוד. הוא היה גם איש מסיבות לא קטן, הולל שנטייתו המינית העלתה לא מעט שאלות, ובסופו של דבר נפטר ב-1973 מסרטן הקיבה, והוא בן 45 בלבד. "מקום בצמרת" נרשמה כמועמדותו היחידה.

מתנצל על הסיום המדכדך, אבל אלו החיים, מסתבר. בכל מקרה, בפרק הבא עוברים לסיקסטיז, ולסרט שהוזכר ממש בפרק הזה, כזה שהעניק אוסקר לשחקנית אחרת ששמה צץ ממש לפני פסקה אחת.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"