• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

״אל-שפויה״ (Unsane), סקירה

5 במאי 2018 מאת אורון שמיר

אחרי שחזר רשמית מפרישה קצרה מעולם הקולנוע עם ״לוגאן לאקי״ בשנה שעברה, סטיבן סודרברג ממשיך עם הניסויים הקולנועיים. מוקדם יותר השנה יצא ״מוזאיק״ (Mosaic), יצירה שביים בפורמט של סדרה וגם של אפליקציה, שתי דרכים לחוות את אותו הסיפור. סרטו החדש הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין והגיע אל בתי הקולנוע בארצות הברית לפני חודש וחצי. כל זאת בזמן שהוא הכריז על עוד סרט שכבר מוכן ואולי ייצא גם הוא השנה – ״High Flying Bird״ על פי תסריט של זוכה האוסקר טארל אלווין מקרייני (״אור ירח״). כדי להבין עד כמה מהר עובד סודרברג, שווה להזכיר שהבמאי גם מצלם ועורך את סרטיו (בשמות בדויים) ושיתף כי את גרסת הראף קאט לסרטו הבא סיים כמה שעות בלבד מרגע שהסתיימו הצילומים. פרויקט נוסף של היוצר, בשם ״המכבסה״ (על הלבנת הון), כבר יצא לדרך ואין ספק שהחיפזון הזה לא נשמע מזמין במיוחד עבור קהל שמחפש רמת גימור גבוהה. אבל מה שיפה הרבה פעמים בקולנוע של סודרברג היא הספונטניות המגבירה את כושר ההמצאה ואת הפתרונות היצירתיים.

עוד דפוס חוזר בקריירה של הבמאי הוא שינויים רדיקליים בין תקציב לתקציב, ואחרי ששב לעבוד עם סכומים הוליוודיים ב״לוגאן לאקי״ (ובקושי כיסה את הוצאותיו שעמדו על כ-30 מיליון דולר), הפעם מגיש הבמאי סרט במיליון וחצי דולר (שכמובן מסיים את הפצתו ברווחים). אחת הסיבות לסכום הנמוך הוא הבחירה של הבמאי לצלם את היצירה כולה בעזרת טלפון סלולרי, מה שהוביל לטענות כי מדובר בגימיק אפילו בלי לחזות בתוצאה הסופית. כרגיל, סודרברג חכם מכל מבקריו ולכן יש בי תקווה שגם בארץ יהיה אפשר לצפות ולשפוט. נכון לכרגע הסרט לא מופיע בתוכניות של המפיצים הישראליים, אז הרשתי לעצמי לתרגם את השם בעצמי – כיוון שהוא נקרא ״Unsane״ ולא ״Insane״, ויתרתי גם אני על התרגום המקובל של ״לא שפויה״ או ״בלתי שפויה״ ולכן אני מציע את השם ״אל-שפויה״.

שאלת השפיות שעומדת במרכז העלילה נוגעת לגיבורה, סוייר (קלייר פוי) המבקשת להתחיל חיים חדשים במקום חדש. בתחילת הסרט היא מוצגת במקום עבודתה, הודפת בחיוך מאולץ הצעה לבלות כנס מקצועי עם הבוס הסליזי שלה. אבל משהו אחר מטריד את סוייר – היא לא מסוגלת להשתחרר מן התחושה שהסטוקר שלה (ג׳ושוע לאונרד) חזר לעקוב אחריה גם הרחק מביתה. אחרי גיגול קצר היא מוצאת מרכז לקורבנות של הטרדה וקובעת פגישת ייעוץ, רק כדי שמישהו יקשיב לה ויכיל את צרותיה. אלא שסוייר מוצאת את עצמה מאושפזת במקום, שמתגלה כבית משוגעים, ומתקשה להוכיח את שפיותה. תקרית אלימה עם אחת המאושפזות (ג׳ונו טמפל) לא ממש עוזרת, וכדי ליצור קשר עם העולם החיצון היא מנסה להתקרב אל היחיד שנראה שפוי במקום ואולי יכול לסייע לה (ג׳יי פארו, או שמא עליי לכתוב פרעה?).

יש עוד כמה וכמה פרטי עלילה חשובים, שבחרתי להסתיר למרות שרובם מתגלים די מהר, שכן התסריט שכתבו ג׳ונתן ברנסטין וג׳יימס גריר (״אני והמזל שלי״, ״מרגל במשרה חלקית״) מלא תפניות. חלק מהטוויסטים מטופשים, חלקם מופרכים וכולם מהנים למדי אם לוקחים את הסרט הזה כמה שהוא – בי-מובי בכל מובן. בתור חובב מוצהר של סרטים מסוג זה, בהחלט נהנתי מהביקור המובהק ביותר סודרברג (וגם של התסריטאים אם לשפוט לפי הרזומה שלהם) בטריטוריות האימה והמותחן הפסיכולוגי, עימן רק פלירטט בסרטים כמו ״תופעות לוואי״ ו״התפשטות״. הסרט הולך ומתדרדר לאלימות ופסיכוזה מצד סביבתה של הגיבורה ככל שהוא מתקדם, ומותיר עד שלב מתקדם יחסית את שאלת שפיותה תלויה באוויר לשיפוט הקהל.

הסרט הופך בשאלת השפיות כמו חתול שמשחק עם טרפו ומצליח בכך הרבה בזכות השחקנית הראשית. הקריירה של פוי אמנם התחילה לפני כעשור, אבל מאז שהיא הוד רוממתה בסדרה ״הכתר״ (The Crown) מד הכוכבוּת שלה נסק. אמנם לא צפיתי בסדרה אבל הספיקה לי הצצה אקראית בשתי סצנות בכיכובה כדי להבין שנעשתה לשחקנית ענקית, שבצדק הפכה לכוכבת, כיוון שיש ביכולתה לא רק להחזיק מסך אלא גם לשדר כמה וכמה רגשות במקביל. סגולה זו היא קריטית לדמות של סוייר שהצופה אמור או אמורה לפקפק בשפיותה ואפילו במניעיה, אבל גם ללכת איתה באש ובמים – כי בין אם היא שייכת למוסד לחולי נפש או לא, היא בכל מקרה מוחזקת שם בכפייה. העבודה של יתר השחקנים קלה יותר ולכן גם חדגונית יותר, מלבד אולי פארו בתור נייט, הבחור היחיד שברור כי הוא מצוי במוסד למרות שהכל בסדר אצלו, מה שמהדהד במהלך הצפייה את השאלה מה הוא בעצם עושה שם. כלומר, מעבר להיותו מכשיר עלילתי – כולל פרשנות פרקטית למונח הזה.

בנקודה זו אשוב לציין שהסרט צולם דרך מכשיר טלפון סלולרי, ליתר דיוק אייפון 7 שסיפק רזולוציית 4K ובו נעשה שימוש באפליקציה בשם ״FiLMiC Pro". זה לא הסרט הראשון (ובטח גם לא האחרון) שצולם בסלולר, אבל בעיניי יש פה הרבה יותר מגימיק. ראשית, סודרברג משתמש במדיום כדי להשיג ללא מאמץ איכות של צילומים מציצניים, מהסוג שטלפונים סלולריים באמת מייצרים כשהם נדרשים לצלם התרחשות אמיתית. זאת אומרת שמונטאז׳ כמו זה שעוקב אחרי הגיבורה בדרך מהעבודה להפסקת צהריים לא זקוק לכל מיני אפקטים קוליים של כאילו צמצם כדי לעורר תהיות לגבי סטוקר אפשרי בחייה – הוא פשוט מצלם מרחוק וברחוב. סודרברג גם מנצל את החסרונות של המצלמה, למשל בסצנות ליליות או חשוכות, כדי לייצר תחושה לא נינוחה הנובעת מדלות החומר, ורוכב על האפקט החובבני המתלווה לצילום בסלולר כדי להעצים את הטראשיות של ״אל-שפויה״.

אבל יותר משהסרט חוגג את הצילום הבלתי מלוטש שלו, הבחירה באייפון ממש נובעת מתוך העלילה. זה מתחיל באזכורים ושימושים כמו ההבדל בין הטלפון הקווי והפורמלי בעבודה במשרד לעומת שיחת הווידאו האינטימית בטלפון הפרטי עם אמה, שתי דרכים להציג את סוייר כגיבורה הפכפכה מיד בפתיחה. בהמשך ישוב גם במוסד הפסיכיאטרי הדו-קרב בין השפופרת הוותיקה למסך המגע, וטלפון סלולרי יהיה לדבר אליו משתוקקת הגיבורה ביותר, לייצוג של הקשר ההולך ואובד עם החוץ, ואולי גם עם צלילות המחשבה שלה. לא יפליא אותי כלל אם הבחירה האסתטית נבעה גם מקריאת התסריט והבנת החשיבות של המכשיר בסיפור. בעיניי זה מה שהופך את סודרברג למכונת קולנוע. מה שעושה אותו גם לספק עקבי של בידור, בעיניי לפחות, זה ויתור על מסרים מיידיים וטרחניים. עובדה שהוא הצליח לביים סרט שמנכיח את הימצאותו והיעדרותו של הסלולרי בחיים אך מבלי להטיף מוסר בסגנון ״טלפונים ניידים זה כל מה שרע בעולם״ (אני מסתכל עליך, ״זרים מושלמים״. את ״סוף טוב״ לא ראיתי).

יכול גם להיות שלהנאתי המעט מוגזמת מהסרט הבאמת סביר הזה, תרמה גם החיבה הפרטית שלי לסרטים על ועם בתי משוגעים. או בפרט ליכולתם של מקומות מהסוג הזה להביא לפקפוק באדם בריא בנפשו שנקלע לשם, כמו שקרה לי עם ״ההחלפה״ של קלינט איסטווד לפני כעשור. ייתכן גם שהסרט הזה באמת מהנה באופן יחסי בזכות השילוב בין טיפול טראשי בנושא רציני לבין עשייה קולנועית מסוגננת ומודגשת כפי שסודרברג אוהב ויודע ליצור – עם הרבה קומפוזיציות שלא נותנות מנוח ותנועות מצלמה, סליחה תנועות סלולרי, המייצרות קירוב או רתיעה. בדבר אחד קל יותר להכריע בעיניי, והוא ש״אל-שפויה״ הוא סרט שמוכיח כמה גודאר מפונק – כל מה שצריך כדי לעשות סרט הוא לא בחורה ואקדח, אלא כוכבת ואייפון.

סטיבן סודרברג מצלם את קלייר פוי באייפון

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.