• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

פסטיבל חיפה 2016: "רואה החשבון", "אנונימית", "מוקה", "זרים מושלמים", "השכנים מלמטה" והפרידה של אור

23 באוקטובר 2016 מאת אור סיגולי

היום הוא יומי האחרון בפסטיבל חיפה 2016, על אף שהוא ממשיך גם מחר, ועל אף שעוד יש לנו דיווחים וראיונות של עופר בעתיד הקרוב.
הפסטיבל השנה היה לי מוזר במיוחד. אני מניח שזה קשור לכך שחבשתי שלושה כובעים שונים במהלכו (הייתי לקטור של תכניית הסרטים הקצרים, עיתונאי מטעם כלכליסט וסריטה, וגם פרויקט שלי השתתף בתחרות הפיצ'ינג של הסרטים באורך מלא. היה כיף, אגב) כך שאת הימים הראשונים ביליתי במיני מנהלות ועניניינים שאינם בהכרח סרטים. למזלנו עופר פשוט לא נח, ומילא את כל החוסרים לבלוג.
עוד דבר שונה שניסיתי השנה, ולא אעשה זאת שוב, הוא לא לתכנן מראש את כל מהלך הפסטיבל, אלא לזכור מהם הסרטים שאני הכי רוצה לראות ולבנות כל יום מחדש. לאנשים כמוני, שקצת הולכים לאיבוד כשאין להם תכניות קונקרטיות, זוהי לא דרך הפעולה הטובה ביותר, והרגשתי הרבה פעמים שאני יוצא מסנכרון. נו, לפחות למדתי משהו על עצמי.

במהלך הימים האחרונים ניסיתי לראות כמה שיותר. בסקירה הזו אמנם מופיעים 5 סרטים מרכזיים, אבל מעבר להם צפיתי גם במה שהתברר כשניים משיאי הפסטיבל. על שניהם כבר נכתב בבלוג בעבר ולכן אזכיר אותם רק בקצרה.
הראשון הוא "הסטודנט" (The Disciple, שאת שמו עדיף היה לתרגם כ"התלמיד"), עליו כתב עופר בפוסט המקדים שלנו. זהו סרט רוסי של קיריל סרברניקוב, והוא מתרכז בתלמיד תיכון אשר הופך לפנאט דתי ומשנה את כל הדינמיקה בבית ספרו. מעבר לצילום המדהים והתסריט הנפלא, הסרט הזה פשוט חזק וחכם יותר מרוב הסרטים של התכניה. אני נוטה להתנגד לסרטים מסוג כזה, מכיוון שסיפורים על קיצוניות דתית מעבירים אותי על דעתי ואני לא מצליח להתרכז ביצירה, אבל הפעם נשאבתי לעולם הזה והייתי מרותק. יש לי הסתייגויות לגבי סיומו של הסרט, שבעיני לא היה מספק ומעט פחדני, אבל כל השאר היה יוצא מן הכלל.
השני הוא זוכה פרס חבר השופטים בקאן, "אמריקן האני" (American Honey), עליו סיפר לנו אורון עוד מהריביירה. הסרט יוצא בעוד שבועים לבתי הקולנוע בארץ, בחסות קולנוע לב, ואני מניח שאף אחד לא מצפה שהוא יהיה להיט גדול, אבל זה לא מה שימנע ממני להכריז עליו כאחד הסרטים הטובים שראיתי השנה. סרטה הרביעי של אנדריאה ארנולד הוא העשייה הקולנועית הכי קרובה שראיתי לכתיבה של ג'ק קרוארק (שגם היא בפני עצמה שנויה במחלוקת), כך שמבנהו יוצא הדופן ואורכו לא תמיד יושבים טוב על הצופים. עם זאת, הוא בעיני היה סוחף ומרתק, ואפילו שיה לה-באף השתלב בו היטב. הוא כולו טינופת מרהיבה, ומי שיגיע עד סצנת הסיום שלו יצא מורווח.
בנוסף, נכנסתי גם להקרנה של "נהג מונית". בדרך כלל בפסטיבלים אני פוסח על קלאסיקות משוחזרות כי יש הרבה סרטים חדשים לראות, אבל על סרטו של סקורסזה לא יכולתי לוותר. זהו אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים (במצעד "50 הגדולים של סריטה" שנעשה לפני יותר מדי זמן, הוא נכנס למקום ה-23), ולראות אותו על מסך גדול היה מסקרן מדי בשביל לפספס. אין צורך להרחיב על הסרט הזה שוב, אבל בזמן שהצפייה בתנאים החדשים לא באמת יצרה לי חוויה שונה מהצפיות הקודמות בו, אני שמח שעשיתי זאת. מה שקצת העיב על העניין, היה קובץ התרגום של הסרט. מכיוון שהסרט דובר אנגלית, ואני מכיר אותו בעל פה, עיני לא נדדו הרבה לתרגום שבתחתית המסך, אבל כאשר זה קרה גיליתי כמה מהטעויות המביכות ביותר שראיתי אי פעם.

אז לפני שנפרד, אספר לכם שבסוף הפוסט ישנה רשימה של כל 40 סרטי הפסטיבל שראיתי (לא כולל קלאסיקות או רטרוספקטיבות), מדורגות בסדר עולה, עד לאלו שהכי אהבתי. היום בלילה אעדכן את הרשימה עם הסרטים שראיתי לאחר פרסום הפוסט.
בנוסף, ממש חשוב לי להגיד תודה לצוות הפסטיבל על העבודה הקשה, על הופעת ההפתעה המעולה של תאמר נפאר, ובמיוחד לצוות היח"צ בניהולן של דורית חורדי והדס שפירא על העזרה המסורה, ועל כך שהן גרמו להכל להיות כל כך קל ומהנה, ותמיד עם חיוך. וגם לעירון גנני, חגי מלמוד, שרי בריס, ענת גולן, אביחי צרפתי וכל מי ששתה אתנו בערבים (או בצהריים. או לפני זה), שהעביר אתנו זמן בחדר העיתונות, ששאל והמליץ. הפכתם את הפסטיבל לכל כך מהנה, שלפעמים להיכנס לראות סרטים נראה כמו הדבר הפחות כיף לעשות.

ואחרי כל זה, כמה מילים על סרטים נוספים שראיתי בימים האחרונה.

"רואה החשבון" – The Accountant

the-accountant

את הפרמיס הזה קצת קשה למכור: מותחן פעולה המספר על רואה חשבון, שהוא גם אוטיסט, שהוא גם מכונת לחימה, שהוא במקרה גם בן אפלק, שמסתבך בקנוניה שהיא כל כך לא חשובה שהסרט אפילו לא מנסה להתעכב עליה יותר מדי, בדיוק בזמן שבו שני סוכנים ממשרד האוצר (הענף הממשלתי הכי בד-אס שאפשר לחשוב עליו, הרי) מנסים לאתר אותו. על פי הנתונים היבשים האלו אני מניח שמשרדי הפרסום והיח"צ שברו את הראש לא מעט בזמן ניסיונותיהם לחשוב כיצד מתקשרים את הסרט הזה לקהל הרחב.
לשמחת הכלל, אל תוך התמונה נזרק הבמאי גאווין או'קונר. והוא, לסוגו, אחד מהבמאים המוצלחים והיעילים שפועלים כיום. הוא זה שהפך את "לוחם" (שיש לו הרבה במשותף עם זה החדש) לסרט שהוא גם דרמה משפחתית מרגשת וגם דרמת ספורט מלאת אדרנלין ומשחק משובח, וגם זה שהצליח לקחת את הפרויקט הגוסס והחבוט של נטלי פורטמן, "לג'יין יש אקדח", ולהפוך אותו למערבון ראוי לצפייה ויותר מזה. לאו'קונר יש יכולות מצוינות, גם בלפרוש סיפור, גם בבניית קצב, וגם בעיצוב דמויות. בעיני הוא בהחלט עזר לשדרג את "רואה החשבון", סרט שעל פניו מרגיש כמו עוד עיבוד לג'ון גרישם או טום קלנסי שחיבבנו בניינטיז ונותרו כצפיית נוסטלגיה (מלבד "הלקוח". הוא עובד מעולה גם היום).

בן אפלק קיבל על עצמו את התפקיד המושלם ביותר בשבילו – גבר אפור, אוטיסט בעל יכולות תפקוד גבוהות, כזה שאיש לא שם לב שהוא בסביבה והוא בקושי יכול לתקשר איתה גם ככה. מינימום הבעות, מינימום כריזמה, יושב בדיוק על אפלק. למרות שנדמה שאחרי דארדוויל ובאטמן, הוא מנסה להראות לעולם שהוא גם קלארק קנט ראוי, זוהי אחת מהופעותיו היותר מניחות את הדעת. אותו מאזנת היטב אנה קנדריק, שנותנת צבע שונה לסרט, והשילוב בין שניהם חמוד למדי. גם ג'ון לית'גו, ג'פרי טמבור, ג'ו ברנת'אל, ועוד שחקנים אחרים שמתחילים ב-ג', מספקים הופעות טובות יותר או פחות.
עוד משהו בזכות הסרט, הוא היותו סביב דמות שנמצאת על הספקטרום. אינני מבין גדול בפסיכולוגיה ואבחון, וקשה לי להאמין שספרי הדרכה היו פזורים על הסט – שלא נאמר, נדמה שהאוטיזם של רואה החשבון היא מותאמת עלילה ותסריט בלבד, באה והולכת לפי מה שצריך – אבל ההתחלה והסיום שלו, אשר אומרות באופן ברור שאנשים וילדים הסובלים מעניינים נוירולוגים כאלה ואחרים אינם בבעיה, אלא פשוט במצב שונה מהשאר, הן חשובות ומבורכות.

רוב הצפייה הסרט כבר ראיתי איך אני מתיישב לכתוב ומדווח לכם ש"רואה החשבון" הוא סרט יעיל וכיפי. איך אני מספר לכם שאו'קונור בונה מותחן מהנה, כזה שהתסריט שלו מטופש אבל לא מביך, שבא לעשות עבודה ועושה אותה היטב. וכל זה היה יכול לקרות, אילולא עשרים דקות לקראת סופו, שהורידו לסרט כל כך הרבה נקודות, שאני תוהה האם מישהו ניסה לחבל בו בכוונה. זה מתחיל עם ברברת אינפורמטיבית בניצוחו של ג'יי.קי סימונס (שעושה כמיטב יכולתו) שמרגישה כמו נצח ויום, ומספקת כמויות מידע שאף צופה לא יכול להתרכז בהן בשלב זה של הצפייה. אז ממשיך עם צירוף מקרים עלילתי בחסות התסריטאי ביל דובוק שגרמה לי לצמרמורת ותפיסת מצחי בתסכול. יש אמנם שיפור בדקות האחרונות של הסרט, אבל הבטן הרכה והמיותרת בהחלט בו, פוגמת במידת מה בכל הדברים הטובים שהגיעו עד הנקודה הזו.

"אנונימית" – Complete Unknown

complete_unknown

משהו טוב קורה לרייצ'ל וויז. מעבר לכך שהשחקנית הבריטית נראית טוב מאי פעם, היא גם מוצאת לעצמה לאחרונה פרויקטים יפים לאחר כמה שנים חלשות, אלו שהגיעו בעקבות הזכייה באוסקר על "הגנן המסור". בשנתיים האחרונות יכולנו לראות אותה בשניים מהמצטיינים שבסרטי אירופה, "הלובסטר" ו"נעורים", וממש לאחרונה שידרגה את "האור בין האוקיינוסים", הסרט שהבטיח אך הכזיב מעט.
"אנונימית" אמנם לא יחשב כאחד הסרטים הטובים בקריירה שלה, אבל הוא עושה לה שירות מצוין. הוא מאפשר לה לברוא דמות מסתורית שנדמה אשר נמצאת בשינוי מתמיד, ולא רק שהיא הדבר הכי טוב בו, גם באמת בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים. השילוב שלה עם מייקל שאנון, אתו היא מבלה את כל החלק השני של הסרט, מייצר כימיה נפלאה שאני מקווה שיביא לציוותם יחד שוב בעתיד.

"אנונימית" הוא סרטו השלישי של ג'ושוע מרסטון האמריקאי, שאת פריצתו עשה לפני 12 שנה עם "מריה הלבנה" שסידר מועמדות אוסקר מפתיעה לשחקניתו הראשית, קטלינה סנדינה מורנו. לאחר מכן עבר לביים סדרות טלוויזיה, ובשנת 2011 יצא לאלבניה לצלם את סרטו השני "סולחה" (שהוקרן בפסטיבל ירושלים). הסרט נשלח בהתחלה מטעם המדינה לאוסקר, אבל קולות התנגדות עלו מטעם תעשיית הקולנוע המקומית, שטענו כי הסרט איננו "אלבני מספיק" והוא הוחלף באחר. "אנונימית" הוא סרטו השלישי בסך הכל, לאחר שביים פרקים בודדים לסדרות כמו "האישה הטובה", "חדר החדשות" ו"פשע אמריקאי".
סרטו של מרסטון הוא סרט קטן, שעה וחצי אורכו, והוא שייך לתת הז'אנר הפופולרי של הקולנוע העצמאי או הזר – סרטי הלילה. כתבתי על זה בהקשר של "71'" ועוד רבים מספור. אלו הסרטים אשר עלילתם מתפרשת על פני לילה אחד, לרוב בלוקיישנים אורבניים חיצוניים.
בגלל גודלו הזעום וחוסר היומרה שלו, קל מאוד להעלים עין מבעיותיו ולהתרכז באווירה המסקרנת והמושכת שייצר מרסטון, יחד עם צלמו כריסטוס וודוריס והעורך מלקולם ג'מייסון. חלקו הראשון של הסרט, המתאר את הגעתה של האישה המסתורית בגילומה של וויז לארוחת יום ההולדת של טום בגילומו של שאנון, הוא ללא ספק המוצלח יותר בעיקר בגלל המסתורין העדין ששורה על המתרחש. בחלק השני, לאחר שכל הסודות נחשפים ואנחנו עוקבים אחר שני אנשים באמצע הלילה, הוא מוצלח קצת פחות, בעיקר בגלל שאנחנו לא באמת מכירים אותם, וקשה מאוד לפתח אליהם חיבה מהירה. מה גם שבשום שלב מטרת מעשיהם לא לגמרי ברורה, ועל כן אין באמת דאגה לגורלן.
מדובר בצפייה נעימה, כזו שלא מצריכה הרבה מחשבה, אבל גם מאלו שמתפוגגות במהרה לאחר הסיום.

"מוקה" – Moka

moka

סרט נוסף ובו אישה עוטה על עצמה זהות בדויה הוא "מוקה" של פרדריק מרמוד. הפעם את הגברת מגלמת עמנואל דבוואה, גם אותה אני אוהב עד מאוד, אבל בשונה מ"אנונימית" כאן הזיוף איננו דרך חיים אלא נועד למשהו נקודתי במיוחד. דיאן (דבוואה) יוצאת לחקור מיהם האנשים שאחראים על תאונת הפגע-וברח שהרגה את בנה הקטן, וכאשר היא מוצאת אותם היא מנסה להבין מהי בעצם רוצה – האם רק לעמת אותם עם הטרגדיה שחוותה, או שאולי לעשות משהו קיצוני הרבה יותר.
וכמו "אנונימית", גם "מוקה" הוא סרט צנום שאיננו מנסה לשבור את הכלים. הוא אמנם מתרחש על פני יותר זמן ויותר לוקיישנים, אבל במהותו גם הוא סיפור קטן ומצומצם בו אנחנו עוקבים אחרי דמות שמפלסת את דרכה נגד אחרים ונגד עצמה. למרבה האכזבה, התוצאה זהה. הסרט עשוי היטב, יש בו לא מעט דברים טובים, אך הוא שכיח ומרגיש כאילו כולו על הילוך שני מתחילתו ועד רגע לקראת סופו, בו העניינים הופכים להיות גדולים מדי עליו.

הבעיה שלי התחילה עם התסריט. לא הבנתי איך דיאן מצליחה בתוך חצי יום לעשות משהו שהמשטרה לא הצליחה בו חודשים, מה היא בעצם רוצה לעשות עם האינפורמציה שבידיה, והאקדח שנרכש על ידה ממש לא גרם לי לחשוב שהיא עומדת באמת להשתמש בו, כך שתחושת אסון וסכנה ממש לא הייתה מנת חלקי במהלך הצפייה. בעקבות כל אלו, הרגשתי שהסרט הולך במעגלים, שהדמויות הן קלישאות הרבה יותר מאשר אנשים אמיתיים (אם כי שווה לשבח את ההופעות. גם של דבוואה, וגם של נטלי ביי במראה הלן מירן), ושבסרט הזה הייתי יותר מדי פעמים בעבר. שוב, לא משהו רע במיוחד או לא ראוי לצפייה, רחוק מזה, פשוט לא שום דבר שחייבים לדבר עליו.

"זרים מושלמים" – Perfetti Sconosciuti

perfect-strangers

זה קורה לפעמים, והייתי אומר אפילו שזה קורה לא מעט. אלו ההקרנות האלו בהן אני בטוח שנקלעתי לאיזור דמדומים קולנועי, בהן אני נמצא ביקום שונה מכל עשרות האנשים שמסביבי, הצופים בדיוק באותו הסרט כמוני. כולם צוחקים בהנאה, מתמסרים לסרט שמנגן עליהם כחלילית, ואני בוהה במסך בעיניים קרועות ולא מבין איך יכול להיות שאנשים אוכלים את זה.
זה קרה כל כך הרבה פעמים בעבר, שיכול להיות שאפילו כתבתי על כך לבלוג מתישהו. בכל מקרה, מודל 2016 הוא "זרים מושלמים" האיטלקי.

סרטו של פאולו ג'נוביז מתרחש על פני לילה אחד, ומפגיש ארבעה חברים טובים ובנות זוגם לארוחת ערב. למישהי שם עולה הרעיון המבריק שכל הודעה או שיחה שמישהו מהם מקבל בנייד תיחשף לשאר יושבי השולחן, כדי להוכיח שלכולם יש סודות. אמנם שמענו על עלילות מטופשות יותר, אבל זו של "זרים מושלמים" מרגיזה פעמיים. גם בגלל שהיא לא טובה, וגם בגלל טוויסט בסיומו – אותו לא אחשוף – שאמור להסביר לנו את כל השתלשלות האירועים הבלתי צפייה הזו ולחשוב שהסרט הזה היה יותר מתוחכם ממה שהוא היה.
הסרט ייצא בעוד זמן מה להקרנות מסחריות בארץ, די ברור שהוא יהיה להיט, ואני שוב אאלץ להסביר לכל האימהות של החברים והחברות שלי מדוע נותרתי מחוץ למסיבה.

אבל אני אתחיל ממשהו טוב – אלבה רוהרוואכר. אלו שתי המילים החיוביות היחידות שתשמעו על הסרט מעכשיו ועד תום הסקירה הזו. השחקנית הנהדרת הזו, שגם הגיעה לחיפה לפני כמה שנים, הופיעה בהמון סרטי פסטיבלים לאחרונה, בהם "הפלאים" זוכה קאן (שביימה אחותה), "לבבות רעבים", "בתולה מושבעת", "אני אהבה" ו"מעשיית המעשיות", אז יכול להיות שנתקלתם בה בביקוריכם בחיפה, ירושלים, או yes3. היא נהדרת בתפקיד ביאנקה, התוספת האחרונה ביותר לחבורה האיטלקית הזו, והיא אולי הדמות היחידה שלא קיוויתי שתיפול מהמרפסת.
שאר השחקנים לא רעים גם הם, אבל הם יוצאים טוב מקלחת קשוחה למדי של כתיבה נוראית ועיצוב דמויות מעורר חרדה, היסטריה כללית, בדיחות קרש שרואים מקילומטרים (ועדיין גרמו לקהל לשאוג) וחזרה על אותה סיטואציה שוב ושוב. "זרים מושלמים", שעליו עמלו – אלוהים יודע מדוע – חמישה תסריטאים, לקח על עצמו אתגר קשה: סרט שלם שהוא כמעט כולו בתוך דירה אחת. אבל ג'נוביז לא הצליח להפוך את הסט למעניין (ב"דמעותיה המרות של פטרה פון קנט", שמתרחש כולו בחדר שגודלו חצי מזה של "זרים מושלמים", אין שום שוט שדומה למשנהו על פני אותה כמות דקות) והוא מרגיש משעמם וחסר ייחוד קולנועי – בדיוק כמו כל דבר אחר בסרט הזה, שבעיני הוא לא שונה בדבר מהצגת בידור בסגנון "חמותי היא שוטרת" שעושה כבר סיבוב שלישי במתנ"סים ברחבי הארץ.
והמוזיקה. אלוהים, המוזיקה. כזו שהולחנה על ידי מחשב ונכנסת ברגעים שבהם רוצים להזכיר לנו להתרגש. מינימום עדינות, מינימום סאבטקסט, רק חבורה לא נעימה של אנשים שמדברת על עצמם ללא הפסקה כאילו זה אמור לעניין מישהו.
אבל היי, הקהל צחק ונהנה. איזו שורה תחתונה חשובה יותר מזה?

"השכנים מלמטה" – The Ones Below

the-ones-belows

סרטו של דיויד פאר נפתח בצילום אולטרסאונד, ולאחריו ממשיך בזוג נאה במכונית הנוסע לבניין המגורים שלהם, כשברקע מהמהם קול אישה שיר ערש נעים. השילוב של כל האלמנטים יחד גורם לו להרגיש מבשר רעות, כך שמי שלא חושב באותו הרגע בדיוק על "תינוקה של רוזמרי", עליו ללכת ולעשות השלמת צפייה חשובה אחת לפחות. כך הסרט מאותת לנו שהוא מותחן, שיהיה בו תינוק, אלמנטים פסיכולוגיים, וגם לא מעט יומרנות.
"השכנים מלמטה" מספר על זוג אמיד וחביב בלונדון, קייט וג'סטין (קלמנס פוזי הצרפתייה וסטיבן קמפבל מור), אשר נמצאים בהיריון מתקדם. תחתם עובר לגור זוג נוסף: ג'ון (דיויד מוריסי) ואשתו הצעירה ממנו (לורה בין, הגרסה הפינית של לזלי מן) אשר גם הם מצפים לילד, ויש משהו מוזר מאוד בדינמיקה ביניהם. זה מוצג בסרט לא רק בעיצוב הדמויות, אלא גם בעיצוב הפריים – העולם של קייט וג'סטין הוא שגרתי, עמוס פריטים ומציאותי למדי, כאשר ג'ון תרזה נמצאים בעולם של צבעי פסטל בוהקים, סדר מופתי ואיזושהי קליניות מסויימת. זה אמנם נורא מבלבל לעין ולראש, אבל זה מוסיף לסרט משהו מעט סוריאליסטי, וככזה מעניין לצפייה.
בעקבות תאונה לא נעימה בכלל, מפתחים שני הזוגות יחסים מתוחים ביותר, שגורמים לקייט להרגיש שהשכנים מלמטה רוצים ברעתה ומאיימים עליה ועל תינוקה.

לזכותו של "השכנים מלמטה" אפשר לומר שהוא מייצר מתח מצוין. באמת הרגשתי רמת חרדה גבוהה בזמן הצפייה בסרט הזה (גם הוא, כמו אלו שהוזכרו מעליו, באיזור השעה וחצי). אמנם אני לא חושב שזה אתגר גדול לייצר לחץ כאשר יש תינוק פגיע בסצנה, למעשה אפשר לומר שזה די נצלני, אבל "השכנים מלמטה" מרגיש קאמפי גם ככה, ולכן זה עובר כאורגני למדי.
מה שמונע מהסרט להיות מהנה באמת, הוא ההופעות הלא מוצלחות של השחקנים (למעט סטיבן קמפבל מור, היחיד שיוצק אנושיות מה לסרט) ומהלך עלילה צפוי נורא. גם לסרט הזה יש טוויסט בסוף, אבל אני משתמש במונח הזה בנדיבות. אני לא מאמין שיהיו הרבה צופים מופתעים בסיומו. בנוסף, הסרט שותל מספר אלמנטים מסקרנים בחלקו הראשון – רובם קשורים לדינמיקה בין ג'ון ותרזה, שללא ספק חרדה ממנו ונראה ששונאת את חייה – אבל הסרט שוכח מכל אלו לגמרי ככל שהוא מתקדם, והסודות האמיתיים שיכלו להיות מעניין פשוט מתאדים. תרזה היא דמות מלאת סתירות ומוזרויות, כזו שדי מרתק לפענח מה קורה מאחורי הפנים המושלמות האלו, אבל פאר פשוט מזניח את זה, כאילו לא היה מעולם.

אני הראשון שיברך על סרטי ז'אנר בפסטיבלים בסדר גודל כמו זה של חיפה, אפילו כאשר הם לא שיאי התוצרת. מבחינתי זה גורם לתוכניה להרגיש מרעננת ואלטרנטיבית, כך שעל אף שאני לא מחזיק מ"השכנים מלמטה" סרט טוב במיוחד, בכל זאת שמחתי שהוא שם.

וכפי שהבטחתי, כל סרטי הפסטיבל בהם צפיתי בסדר חיבה עולה:
40. "עצור" – Stop
39. "זרים מושלמים" – Perfetti Sconosciuti
38. "בית מטבחיים" – Abattoir
37. "בין העולמות"
36. "הרמוניום" – Harmonium
35. "אנטנה"
34. "מוכי ירח" – Moonwalkers
33. "מלחמת 90 הדקות"
32. "אשליה אופטית" – Afterimage
31. "השכנים מלמטה" – The Ones Below
30. "מכשפת האהבה" – The Love Witch
29. "אמריקאית בפריז" – Personal Shopper
28. "לב שקט מאוד"
27. "מוקה" – Moka
26. "נמל בית"
25. "לעבור את הקיר"
24. "גן עדן" – Paradise
23. "אנונימית" – Complete Unkown
22. "מתחת לצל" – Under the Shadow
21. "רואה החשבון" – The Accountant
20. "הפורצת"
19. "המרגל – סנודן" – Snowden
18. "ערפל באוגוסט" – Fog in August
17. "היא" – Elle
16. "הנערה האלמונית" – La Fille Inconnue
15. "העור האחר" – La Propera Pell
14. "כמו שאתה" – As You Are
13. "מדינת הגמדים"
12. "חיי כקישוא" – Ma Vie de Courgette
11. "נא" – Grave
10. "בגרות" – Graduation
9. "שיר אהבה" – Love Song
8. "עניינים אישיים"
7. "אל קלאסיקו" – El Classico
6. "אנשים שהם לא אני"
5. "רכבת לבוסאן" – Train to Busan
4. "אמריקן האני" – American Honey
3. "בתים של אחרים" – House of Others
2. "הסטודנט" – The Disciple
1. "גלים גבוהים" – A Bigger Splash

נתראה בשנה הבאה!

תגובות

  1. ניב הגיב:

    כמוך, גם אני ביקרתי אתמול בפסטיבל וצפיתי במספר סרטים- "זרים מושלמים" ו-"רואה החשבון" ביניהם.
    ב"רואה החשבון"- כן, הבחנתי בבטן הזאת שציינת, באמת יש התרופפות של תסריט וסגירת קצוות מאולצת במידה. ראיתי את הטוויסט הזה זמן רב לפני שהגענו לשם אגב. צוות השחקנים מעולה (מלבד קנדריק, שאני באופן אישי בלבד- לא אוהב) והסרט הוא סרט מתח- אקשן שידבר לקהל הרחב ולחובבי הז'אנר.
    ב"זרים מושלמים" הייתי (יחד עם חברי) חלק מהקהל הזה שלא הבנת מה הוא כל כך הרבה מצחקק מהסרט. אולי זאת השפה האיטלקית המתגלגלת או הדמויות הכיפיות (ובמיוחד אלבה רוהרוואכר המקסימה)- אבל באמת שנהנתי מכל רגע. הבחנתי במוזיקה הזאת שלא עשתה לו חן ברגעים מלודרמטים מודגשים מדי אך זה לא הפריע לי בכלל, נהפוך הוא. התוצאה הסופית עשתה לי ולחברי ממש שמח על הלב (במיוחד לאור הסרט שראינו לפניו שפשוט היה עשוי רע). כבר המלצתי על הסרט למשפחה וחברים ועשית אותי מבסוט שכתבת שהוא יופץ מסחרית בארץ. הוא יכול להיות שלאגר קולנוע לב (?) כמו סרטים רבים לפניו.

  2. לב הגיב:

    אני חייב להחמיא לך על עבודת הלקטורה של הסרטים הקצרים. ראיתי את שני המקבצים, הרוב המוחץ של הסרטים היו מעולים ממש. היה תענוג לצפות בהם. "בייביסיטר" הוא זוכה ראוי ביותר, אבל בקלות הייתי נותן את המקום הראשון גם ל"מעברים", "רוויטל היא חייזר", "אוטונעמי" וגם ל"שן כריש". מסגרת הקצרים הייתה מבחינתי השיא של הפסטיבל השנה.

  3. גיל הגיב:

    זרים מושלמים מתוכנן להפצה בארץ בינואר 2017
    על ידי סרטי נחשון ולא ע״י קולנוע לב
    ואם יורשה לציין שמעבר להצלחה האדירה של הסרט באיטליה
    (הגדולה ביותר מזה שנים רבות) ולאין ספור הפרסים בהם זכה הסרט במולדתו (האוסקר האיטלקי, פרסי הביקורת והקהל לסרט ולמשחק הטובים ביותר 2016) הוא גם קטף את פרס התסריט
    בפסטיבל טריבקה האחרון בניו יורק.

השאר תגובה