• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2014: קצת על קולנוע סלולארי לקראת תחרות אורנג' 4G לסרטים קצרים שצולמו בסמארטפון

30 בספטמבר 2014 מאת פבלו אוטין

Orange 4G Smart Movie

בפסטיבל חיפה הקרוב, חברת ORANGE תקיים תחרות של סרטים קצרים בשם "Smart Movie" לסרטים שצולמו בטלפונים סלולאריים. כבר כמה שנים שהחלו לצוץ בעולם פסטיבלים לסרטי טלפונים סלולאריים והיו אף כמה יוצרים מובילים שהתנסו בדרך הצילום החדשה. עם זאת, המשתמשים הבולטים ביותר בסוג המצלמות הסלולאריות האלה הם דווקא חובבנים, אנשים שלא בהכרח יש להם ידע מקצועי, אבל המצלמה כה נגישה ופשוטה לשימוש שהם מתחילים לצלם ובמהירות מצליחים להפיק סרטון שיכול לעלות בלי בעיות לרשת. לכן התחרות הזאת נראית לי כה נכונה, כי היא פונה בעיקר אל הקהל הרחב חובב הסרטים בכל המישוריה, ומשאירה לרגע בצד את תעשיית הקולנוע המקצועית.

אורנג' מזמינה את קהל צרכני הטלפונים הסלולאריים להגיש סרטים עלילתיים קצרים עד 59 שניות, המצולמים בסמארטפון, כאשר זוכה התחרות יקבל את התואר "חביב הקהל" – כלומר, לא רק העשייה מגיעה מ"הקהל", אלא גם השיפוט. ושני הצדדים יזכו בפרסים. הסרטים המוגשים לתחרות יוקרנו על מסך גדול במהלך הפסטיבל, לפני הסרטים הארוכים – דבר שיגרום לחשיפה די משמעותית של הסרטונים. במקביל, יהיה אפשר לראות אותם ולהצביע עבורם באמצעות האפליקציה MyHDTV.

הדדליין להגשת סרטונים הוא יום ראשון הקרוב (ה-5.10), אז כדאי לקרוא היטב את הכללים באתר התחרות, לצלם ולהירשם. פוסט זה מוגש בחסות Orange 4G ותחרות "Smart Movie" אך התוכן אינו שיווקי, אני מבטיח. למעשה אני דווקא רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להעלות כמה מחשבות על מה זה בעצם "קולנוע סלולארי", נושא שדי מעניין אותי. אז עד שיצטברו סרטונים בגלריה של אתר התחרות, הנה כמה מחשבות על הנושא והאופן שהוא משפיע ומושפע מהמדיום הקולנועי.

Park Chan-Wook

הבמאי הקוריאני פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״, ״צמא״) והמצלמה החדשה שלו

כשהייתי ילד אהבתי לראות סרטים וסדרות ריגול. אהבתי במיוחד את הגאדג'טים בסגנון ג'יימס בונד שהמרגלים היו משתמשים בהם בעת צרה, אבל אחד הגאדג'טים הזכורים לי ביותר היה השימוש בשעון היד שלהם בתור מכשיר קשר/טלפון. הגיבור היה מקרב את זרועו לפה ומדבר דרך השעון. באותם הימים חשבתי שזה הדבר המגניב ביותר, וכששיחקתי עם חברים היינו מדמים את זה. מכיוון שלא נהגתי לענוד שעון, פשוט הייתי מדבר ישירות אל הזרוע תוך כדי ריצה. שנים עברו ומה שאז היה פנטזיה היום הוא מציאות. לכל אחד בעולם יש שעון-טלפון. כלומר, כן, זה טלפון שכולל גם שעון, אבל מי אמר שפונקציה אחת מרכזית יותר מהאחרת? הטכנולוגיה הסלולארית התפתחה דרך חברות ומכשירי הטלפון, אבל קשה היום לקרוא לסמארטפונים "טלפונים".

כלומר, אני יודע שזה שמם, אבל אני אישית משתמש בהם בתור דפדפן אינטרנט, שעון, קונסולת משחקים, מערכת מוזיקה ומצלמה לא פחות מאשר כדי לבצע שיחות. אני מסתכל על אנשים סביבי באוטובוס ורואה שמעט מאוד משתמשים במכשיר הזה כדי לדבר, רובם כותבים בו, בוהים בו, מצלמים איתו. לכן זה טבעי לחלוטין שהמכשיר הרב-פונקציונאלי הזה יעורר עניין בתור מצלמה. מצלמה שאפשר גם להתקשר דרכה! מצלמה שמאפשרת גם לערוך את הסרטים ולהפיץ אותם. מכשיר טוטאלי שמגדיר את הקשר שלנו עם מה שסובב אותנו.

אז עד כאן הכול מאוד טוב ויפה, אבל אני חייב להודות שמאז ששמעתי שבמאים מצלמים סרטים קצרים באמצעות טלפונים סלולאריים נהייתי סקפטי – בשביל מה? מה יוצא מזה בעצם?  אז ברור שצריך לעשות קצת סדר והבחנות. כדי להבין את התופעה של הסרטים הסלולאריים צריך לדעתי להפריד בין שני כיווני התפתחות שונים שקיימים היום.

הכיוון הראשון הוא לדעתי פחות מעניין ואני לחלוטין לא מבין את קיומו, אבל אולי בעתיד יתבהר לי. מדובר בשימוש במצלמה של הטלפון הסלולארי כתחליף למצלמה פחות או יותר מקצועית בהפקה פחות או יותר מקצועית. מה זה אומר? אמנם מצלמים באמצעות המכשיר הסלולארי, אבל רמת ההפקה גבוהה יחסית. כלומר, ייעשה שימוש בתאורה פחות או יותר מקצועית, שחקנים מקצועיים, תפאורה, תלבושות, הכול ברמה וזאת במטרה להוציא מהצילום במכשיר הסלולארי את התוצאה הקרובה ביותר לזו של מצלמה מקצועית.

כדי להצליח בכך, היוצרים יוסיפו עדשה איכותית יותר שגם מאפשרת לעשות זום אמיתי ולא דיגיטלי-קופצני. יוסיפו מיקרופון כדי שהמצלמה תוכל להקליט סאונד ברמה גבוהה, ירכיבו את הטלפון על חצובה או גלגלים כדי לעשות תנועות מצלמה נקיות וחלקות יותר ועוד כל מני טריקים שמאפשרים לקרב את תוצאות הצילום במצלמה של הסלולארי לצילום קולנועי. ואני שואל: בשביל מה? למה לטרוח כל כך? אם בסופו של דבר המטרה היא לדמות את הצילום של מצלמות רגילות, למה לא לצלם פשוט עם מצלמה כזאת? אז בשביל העקשנים שרואים בזה טעם הנה אחד מני סרטונים רבים שניתן למצוא ברשת ושמסביר כיצד להפוך את הצילום במצלמה סלולארית לקרוב מאוד לצילום מקצועי.

במקרה הטוב, בסוג סרטים שכאלה הסלולארי מוסיף טקסטורה לתמונה, איכות צילום שגורמת לתנועות בו להיראות קצת כמו רוחות רפאים. אבל מה שלא רואים בהם הוא חשיבה על דרך חדשה לעשות סרטים. מי שמאמץ את גישת ההפקה הזאת הם לרוב יוצרים מקצועיים או סמי-מקצועיים שמחפשים לעשות סרטים שכאלה במילא. אולי סרט הסלולארי המפורסם והידוע ביותר הוא זוכה פסטיבל ברלין "דיג לילה" של הבמאים האחים הקוריאניים פארק צ'אן-ווק ופארק צ'אן-קיונג. הסרט שלהם, שצולם באייפון 4 ב-2011, בעל יופי מיוחד ומספר סוג של סיפור רפאים המבוסס על פולקלור שמאני קוריאני. הסרט שווה צפייה בהחלט, בעיקר על מסך גדול ולא רק באינטרנט. אבל שוב, למרות החיבור של רעיון רוח רפאים לצילום הסלולארי התוצאה לא מבשרת מהפכה כלשהי בשפה הקולנועית. באותה המידה היה אפשר לצלם את הסרט הזה במצלמה רגילה ולהשיג תוצאות דומות. כמובן, האחים פארק הוסיפו מני אביזרים לטלפון כדי להשיג צילום איכותי יותר. הנה התוצאה בת 33 הדקות:

בצד הישראלי, בשנה האחרונה יונתן דקל, בוגר בית הספר סם שפיגל, זכה בפרס הראשון בפסטיבל ירושלים ובציון לשבח של פרס הביקורת בפסטיבל הסטודנטים בזכות סרטו "אחד באפריל" שגם הוא צולם במלואו באייפון. דקל מפתח קצת יותר את השפה של הצילום הסלולארי. הוא משתמש במצלמת הטלפון כפי שמשתמשים בצילום ביתי, עושה סלפים של וידיאו, משמר את הטקסטורה החובבנית של הצילום המיידי של הסלולארי ושולף עוד כמה טריקים מעניינים מהשרוול. הסרט של דקל מצוין, אבל בינתיים כל מה שניתן לראות ממנו זה רק הטריילר.

דקל אכן משתמש במודעות רבה יותר בטכניקות של צילום סלולארי, ויש הרבה מה ללמוד ממנו. לדעתי הוא גם עושה צעד חשוב בכל הקשור לאסתטיקה שהשימוש במצלמה מסוג זה יכולה לספק. ועם זאת, עדיין מדובר בסרט שמרגיש מקצועי ומתוחכם, בעיקר לטובתו כמובן, אבל בהקשר שלנו אפשר להגיד שהתוצאה "רגילה" יותר, או מקצועית מדי.

כלומר, אחרי למעלה ממאה שנה של קולנוע, למדנו שקולנוע עושים ומצלמים בדרך מאוד מסוימת. האם ניתן קצת להשתחרר מהקונבנציות ולחשוב על דרכים חדשות לצלם סרטים? בשביל לעשות זאת דרושה איזושהי תמימות וראשוניות מסוימת. היכולת להיפטר מהרגלים ישנים ולנצל את הפוטנציאל הגלום בצילום הסלולארי לא כתחליף למצלמה הרגילה, אלא כדבר בפני עצמו.

ומכאן מגיעה המגמה השנייה של סרטי הסלולר, המגמה של "כל אחד יכול". הרעיון שלוקחים מצלמה ומצלמים בתנאים הכי ביתיים שיש. ועניין הביתיות לא מקרה – הוא אפילו סוגר סוג של מעגל. כי חלק מהסרטים הראשונים שצולמו על ידי ממציאי הקולנוע – האחים לומייר הצרפתים – אי שם במהלך 1895 היו גם הם סרטים ביתיים. כלומר, אחד הדברים הראשונים שעשו האחים לומייר מיד לאחר שהמציאו מצלמה, היה לצלם את עצמם ואת המשפחה והחברים שלהם. לא מאוד שונה ממה שאנחנו עושים היום.

זה מדהים כי זה מיד מצביע על הנגישות הזאת, על הרעיון שהמצלמה, שמהר מאוד לאחר המצאתה נהפכה לנחלתן של הפקות מקצועיות, חזרה עם השנים להיות דבר אישי, ביתי, פרטי, פשוט ומיידי. כך המצלמה הסלולארית למעשה לוקחת צעד קדימה את הרעיון של מצלמת הוידיאו הביתית והאישית. כן, יש בצילום מסוג זה משהו הרבה יותר חובבני, אבל יש גם משהו קוסם במיידיות ובנגישות של המכשיר. כבר לא צריך להשקיע, לקחת מצלמה, לבדוק שיש מקום בזיכרון/קלטת, ולעשות איזושהי הפסקה ברצף החיים כדי להתחיל לצלם. המצלמה הסלולארית במילא שם, היא חלק מהיומיום שלנו, היא טבעית לנו לחלוטין, אנחנו מחזיקים אותה ביד כל הזמן כי היא לא רק מצלמה, אלא גם מצלמה. ולכן המעבר ממצב של אי-צילום למצב של צילום הוא כמעט בלתי מורגש.

לכן, מעניין לחשוב האם יש הבדל בין השימוש במצלמת הסלולר לצילום סרט עלילתי לבין השימוש במצלמת הסלולר ללכידת רגע יומיומי. או במילים אחרות, מה קורה כשאנחנו מוציאים את מצלמת הסלולארי מההקשר של צילום חתולים, תינוקות, ומסיבות עם חברים? מה קורה כשאנחנו אשכרה מביימים עם הסלולארי, לוקחים שחקנים/חברים ולוקחים את הכלי הזה שיש לו משמעות יומיומית והופכים אותו לכלי ליצירת בדיה? במובן זה "אחד באפריל" של יונתן דקל עונה בצורה מסוימת על השאלה. אבל יש עוד הרבה מה לגלות.

אני, למשל, אוהב לחשוב שלצלם עם הסלולארי זה כמעט כמו לצלם באמצעות כף היד, ולא עם מצלמה. הסלולארי נהפך כבר מזמן לסוג של פרוטזה, המשך ישיר של הגוף שלנו – עד שאפשר להגיד שהוא נוכחות כמעט מובנת מאליה בגופנו. בגלל זה אני אוהב את הדימוי הזה. לצלם עם הסלולארי זה כמו לצלם ישירות מהיד. ואולי בעתיד זה אכן יהיה כך, והיד באמת תהיה מסוגלת להקליט, לרשום. אבל בלי להרחיק לכת לחזיונות של העתיד, לרעיון הזה יש השלכות כבר בהווה. מדובר בשינוי מרתק לדעתי ובעל משמעות: לאורך השנים מצלמת הוידיאו או מצלמת הקולנוע נתנו תחושה שהן ההמשך של העין שלנו, של הראייה. בעבר הרחוק, כדי לצלם היה צריך להצמיד את המצלמה לעין ולהשתמש בעינית כדי לראות, לכוון, למרכז. ככל שהטכנולוגיה התקדמה התחיל להיווצר תהליך מעניין של ניתוק של המצלמה מהעין. השימוש במסך הנפתח שמגיע עם המצלמה מאלץ או מאפשר להרחיק את המכשיר מהפנים ולהניע אותו ולהחזיק אותו ביד.

ככל שהזמן עובר המצלמה הופכת לאביזר שקשור יותר ליד מאשר לעין. והיום, אין בכלל יכולת להתבונן בעינית כשמצלמים בסלולארי. לא קיים דבר כזה. כתוצאה אנחנו לפעמים אף מצלמים בלי לעקוב בכלל אחר מה שמופיע במסך. אנחנו פשוט מחזיקים את הסלולארי ביד ומכוונים אותו באופן אינטואיטיבי לכיוון שאליו אנו רוצים לצלם ובאמצעות התנועה של היד מנסים לכוון ולייצר קומפוזיציה שלא ברור אם אנחנו בכלל משקיעים בעיצובה – זה כאילו היד היא זו המחליטה על הקומפוזיציה והעין כבר פחות מכוונת, היא רק מתקנת, סורקת, מציצה אבל לא בונה. האם כתוצאה מכך יש בצילום הסלולארי פוטנציאל לתפיסה אחרת של מהי תמונה אסתטית? מהו דימוי ויזואלי? האם אפשר לדבר על אסתטיקה של היד במקום אסתטיקה של העין?

מאליק בנג׳לול, הבמאי (המנוח) של הדוקומנטרי זוכה האוסקר ״מחפשים את שוגרמן״, שחלקו צולם באייפון דרך אפליקציה המדמה צילום ב-8 מ״מ

נושא נוסף שעולה מהצילום הסלולארי הוא מה שבז'רגון המקצועי נקרא "אספקט ריישו" (ASPECT RATIO). בשפה היומיומית זה צורת המסך או היחס של גודל המסך. כלומר, האם זהו מסך מרובע? מלבני? או אחר? כולם מכירים את הפורמט של 16 על 9. המבוגרים יותר מכירים את הפורמט המרובע יותר של הסרטים של פעם ושל הטלוויזיות המרובעות. וכמובן יש סרטים שמצולמים במגוון יחסי מסך אחרים כמו הפורמט הסינמסקופי ועוד. הצילום הסלולארי מציע לנו את הצילום במסך עומד. מבחינת הסלולארי, זה טבעי ביותר להחזיק אותו עומד ולצלם תמונה שמבקום שתהיה רחבה, תהיה עומדת. במקום 16 על 9 אנחנו נקבל ההפך, 9 על 16. במקום מסך רחב, מסך צר. או מסך עומד.

כמובן, לא מדובר ביחס מסך חדש בכלל: גם בצילומי סטילס אנחנו רגילים להניח את המצלמה בצורה אנכית כדי לצלם גוף שלם, וכמובן גם אמנות הציור ניצלה את הפורמט לגובה לאורך מאות רבות כדי לצייר פורטרטים ועוד. אך הקולנוע סירב לאמץ את הצורה הזאת (למעט תקופה קצרה במעבר מן הקולנוע האילם לקולנוע המדבר ובעקבות אילוצים טכנולוגיים). קרוב לוודאי שזה קרה בעיקר בגלל הקביעות של מסך ההקרנה. כלומר, גם אם המצלמה הייתה מצלמת בצורה אנכית, בסופו של דבר על המסך היינו רואים את התוצאה על מסך "שוכב", ולכן האפקט היה מתפספס. בניית אולמות הקולנוע ועיצוב המצלמות כיוונו את היוצרים ליצור עבור מסך אופקי, וזאת מתוך האמונה שגם העין האנושית סורקת את החלל בקלות רבה יותר בדרך אופקית. כלומר, הצפייה אל הגובה דורשת יותר מאמץ ולכן אולי היא מרגישה פחות טבעית.

והנה הקולנוע הסלולארי מציע לנו חוויה שונה לחלוטין: לא רק שטכנולוגיית הצילום שלו מעודדת את הצילום האנכי, אלא גם שיטת הצפייה בסלולארי מאפשרת לנצל את צורת הצילום הזו במלואה. מה קורה כשמשתמשים בפריים "הצר"? כיצד מעשירים אותו? איך הוא משרת את הצילום של הגוף האנושי? כיצד הוא מנתק אותו מהמרחב שסביבו?

הסרטים הסלולאריים שמצאתי, רובם ככולם, צולמו במסך המקובל – המסך האופקי. בעיקר כי פלטפורמת ההקרנה שלהם היא יו-טיוב והיא לא מאפשרת לשנות את צורת ההקרנה לתצוגה אנכית. אך תחשבו על הפוטנציאל בצפייה בסרטים בסלולארי עצמו, כמו למשל סרטים שמשנים את הפורמט באמצע הצפייה. מתחילים בצורה אנכית ואז מסובבים את הסלולארי, עוברים לאופקי וחוזר חלילה – בזמן הצפייה אנחנו צריכים להיות פעילים ולסובב את הסלולארי שלנו גם כדי להתאים אותו לצפייה. כיצד זה יכול להשפיע על סצנת אקשן או סצנת מרדף כאשר באמצע הסצנה אנחנו הצופים צריכים לסובב את הסלולארי, לעקוב אחר ההתרחשות האנרגטית ולחוות את האקשן תוך כדי שתורמים לו דרך פעילות מוטורית ופרצפטיבית של שינוי זווית הראייה?

וזו סתם הדוגמה הראשונה שעלתה לי לראש. זה אומר שהפוטנציאל של הקולנוע הסלולארי לא התחיל להיחקר ממש עדיין – זו דרך חדשה לעשות קולנוע, והאפשרויות שהטלפונים הסלולאריים מציעים לא נבדקו. עוד לא עשו מספיק אקספרימנטים או השתמשו באפליקציות וצורות שונות שהכלי העשיר הזה מציע. כמובן, טהרנים יגידו שזה לא קולנוע, כמו דייויד לינץ', שאומר שלראות סרט בסלולארי זה לא לחוות את הסרט. הוא צודק. סרט שצולם במטרה להיחוות על מסך גדול בטח מתפספס במסך הקטן של הסלולארי, או לפחות נחווה בצורה אחרת. אבל אפשר גם לטעון ההפך – שסרט שצולם מראש בסלולארי ועם המודעות לפורמט הזה, לא יוכל להיחוות במלואו על המסך הגדול, שיש סיכוי שהוא יתפספס שם.

בינתיים, היוצרים שמצלמים בסלולארי – בשתי הגישות – לוקים במחלה שזיהה כבר לפני עשורים רבים ההוגה הקנדי מרשל מקלוהן. בספרו "המדיום הוא המסר'" טען מקלוהן שאנחנו מתקדמים אל העתיד תוך שאנו מסתכלים על מראה אחורית. הוא דימה את ההתקדמות הטכנולוגית לנסיעה במכונית, אך במקום שנסתכל לכיוון הכביש ומה שצופן לנו, אנחנו מסתכלים דרך המראה אל מה שנותר מאחור. הכוונה שלו הייתה להסביר שכשמגיעה טכנולוגיה חדשה, אנחנו מתעקשים להשתמש בה באותה הצורה שהשתמשנו בטכנולוגיה הישנה. קשה לנו להיפרד מהרגלים, וקשה לנו לתפוס מה באמת אפשר לעשות עם הטכנולוגיות החדשות. כלומר, אנחנו ממציאים כיום טכנולוגיות חדשות בקצב מסחרר, ואנחנו עדיין לא לגמרי יודעים בדיוק באיזה אופנים ניתן להשתמש בהן.

האוטוסטראדה של היצירה הקולנועית הסלולארית רק החלה להיסלל, ויש סיכוי שדווקא הצורות החדשות יגיעו "מלמטה", לאו דווקא מאלה שיוצרים קולנוע באופן מקצועי, אלא מכאלה שכביכול לא יודעים איך אמורים לעשות סרטים, ובמקום לנסות לעשות אותם בצורה הקורקטית, ינסו לחקור ולגלות דרכים חדשות, לפרוץ את המוכר וכך להרחיב את התודעה.

לסיום, הנה מספר פרויקטים סלולאריים מעניינים:

1. פרויקט שספייק לי עשה עם נוקיה – ערך סרטונים שאנשים מרחבי העולם צילמו עם סלולארי ויצר בעזרתם קליפ יפה:

2. קליפ שצולם על ידי אחד ג'ייסון ואן גנדרן, בשם "Mankind is No Island" שמורכב מחומרים שצולמו בסלולארי ברחובות אוסטרליה וניו-יורק. מילים מתוך שלטים מרכיבות משפטים ויוצרות שורות של שיר.

3. סרט אימה חובבני אקראי שמצאתי באינטרנט שהוא די דבילי אבל יש בו גם משהו חמוד: "שכחו אותי בסלולרי" או במקור: Phone Alone.

השאר תגובה