• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2020
  • סיכום שנת תש״פ בקולנוע הישראלי
  • תמיד השטן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 25
  • ״חמודות״, סקירת נטפליקס
  • השמרטפית מכה שנית
  • פרסי אופיר 2020: החמישיות של סריטה
  • פסטיבל דוקאביב 2020: הזוכים ודיווח אחרון
  • פסטיבל דוקאביב 2020: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2020: דיווח ראשון של עופר
  • ״אני חושבת לגמור עם זה״, סקירת נטפליקס
  • כוחות
  • ״סיברג״, סקירה
  • Never Rarely Sometimes Always :מחכים לתרגום
  • פרסי אופיר 2020: דילמת אופיר הסיקור השנתי
  • תחנה מרכזית (פורט אוטוריטי)
  • פסטיבל דוקאביב 2020: המלצות ואזהרות
  • אימת החודש - אוגוסט 2020

״דוליטל״, סקירה

7 במרץ 2020 מאת אורון שמיר

לפעמים יש סרטים שאין ברירה אלא לקטלג בתור הטרלה. זה קורה כשברור שכל מה שנראה בהם כמו טעות נעשה בכוונה, ובתנאי שאין חשש לחלטורה כי מעורבים בסרט מקצוענים ברמות הגבוהות. אני נאלץ לסווג ככה את ״דוליטל״ (Dolittle), העיבוד המחודש לעלילות הרופא המדבר עם חיות, שמגיע ארצה בבדיוק בזמן לחג פורים ומשווק בתור סרט לילדים/לכל המשפחה. אני עושה זאת כי בכל היקר, לא הבנתי מה ניסו לעשות פה, כפי שנדמה לי שאין בהכרח פער בין התכנון והביצוע. מי שיבקשו להתייחס לסרט בתור בידור בלתי מזיק לטף שגם הוריו יוכלו להנות מחלקים ממנו, בבקשה. רק חסכו ממני את ״לא כל דבר צריך לחקור לעומק״ כי אני דווקא כן, אחרי שהמוח שלי כמעט קרס בניסיון להבין מה לעזאזל ראיתי. לא גדלתי על המקור הספרותי של יו לופטינג, או העיבוד הקולנועי מ-1967 או אפילו זה מסוף הניינטיז עם אדי מרפי – אז אין פה מעריץ ממורמר. רק מבקר קולנוע עם תחושה שהטרילו אותו מצד אחד, עד שהגיעה הסצנה הכי מדהימה שראיתי ב-2020 עד כה. נשמור את זה לסוף.

הסרט נפתח עם פרולוג מקסים באנימציה דו-מימדית. מסתבר כי ד״ר דוליטל (רוברט דאוני ג׳וניור), רופא המסוגל לדבר עם בעלי חיים בשפתם, וזוגתו מגלת הארצות לילי (קסיה סמוטניאק), טיילו ברחבי הגלובוס ואספו לעצמם חיות לרוב. הם אף יצרו קשרי ידידות עם מלכת אנגליה (ג׳סי באקלי), שהעניקה להם שטח לכל הבע״ח שהצילו. כל זה מובא ממקורה של פולי התוכית/ארה (בקולה של אמה תומפסון). נשמע מעניין? כמה חבל שזה רק הפרולוג. כי מה שעוד מסתבר בדקותיים הראשונות הוא שמרת דוליטל הלכה לעולמה והדוקטור מתבודד מאז בחווה שלהם, מדבר רק עם חיות ולא עם אנשים. את שגרתו מפרות שתי דמויות צעירות. טומי סטאבינס (הארי קולט), מביא אל פתחו סנאי פצוע. ליידי רוז (כרמל לניאדו), אצילה צעירה בשליחות המלכה, מבקשת את נוכחותו של הדוקטור בארמון בקינגהאם שכן ידידתו הוד מעלתה גוססת. דוליטל מסרב בעקשנות ותמהונות, אבל אז מתגלה היכולת המופלאה של הסרט לייצר בעיה במשך דקות ארוכות ואז לפתור אותה כלא-הייתה בתוך שנייה וחצי. וכך, הדמויות הללו בתוספת כמה בעלי חיים שנלמד להכיר, יוצאות למסע בחיפוש אחר תרופה למחלה המסתורית של מלכת אנגליה.

כיוון שחייבים גם נבל, לוהק מייקל שין בתור קולגה יריבה של דוליטל. עוד פרצופים מוכרים כוללים את ג׳ים ברודבנט עם ביגוד אופנתי, ואת אנטוניו בנדרס, שלדעתי היה בטוח שהוא מצטלם בכלל ל״שודדי הקאריביים״ ומתנהג בהתאם. אלה רק הפרצופים שנראים על המסך, אבל יש כאלה שקולותיהם רק נשמעים. כאן הסרט לגמרי קופץ את הכריש, אם יורשה לי קצת משחקי מילים מעולם החי. כמות המדבבים המפורסמים שמדבבים את מגוון החיות לא רק מגוחכת בגודלה, אלא בעיקר בגודל התפקידים. רמי מאליק הוא גורילה פחדנית, ג׳ון סינה הוא דה קוטב שתמיד קר לו, טום הולנד הוא כלב עם משקפיים, וכן הלאה דמויות עם שני קווי אופי סותרים להשגת אפקט קומי. רגע בעצם האחרון לא ממש מתיישב עם היתר. טוב, יש גם חיות שהן אתנחתא קומית נטו, למשל אוקטביה ספנסר בתור הברווזה הסתומה בעולם, שמתבלבלת שוב ושוב בין ירקות ומכשור רפואי. יש גם את קרייג רובינסון כסנאי הפצוע ואכול הטראומה, קומיל ננג׳יאני בתור יען עם ערך עצמי נמוך, וסלינה גומז בתפקיד ג׳ירפה ש…היא ג׳ירפה. לשם הגיוון, מריון קוטיאר היא שועלה עם מבטא צרפתי, אז כמובן שהיא צועקת דברים כמו ״ויו לה רזיסטנס!״, שכידוע זה מה שצרפתים צועקים להנאתם. אה, יש גם שני קופים שלא מדברים (אבל אין חזיר כמו בספרים).

על העיבוד הנוכחי לדמות של דוליטל אחראים כמה שמות די מפתיעים. הבמאי-תסריטאי הוא סטיבן גייגן, זוכה אוסקר על התסריט של ״טראפיק״ ומפורסם לא פחות בזכות עבודות הבימוי על ״סוריאנה״ ו״מכורים לזהב״. עוד בכותבים: כריס מקיי (״לגו באטמן״, ״רובוט צ׳יקן״), הצמד דן גרגור ודאג מנד (״האקסית המטורפת״, ״איך פגשתי את אמא״) ותסריטאי אלמוני בשם תומאס שפרד. בקיצור, צוות כתיבה עם נטייה אל הקומי והמופרך המובל בידי במאי של סרטים חברתיים, בחירה לא שגרתית בהתחשב בחומר המקור. אליהם אפשר להוסיף את הצלם גיירמו נבארו (״המבוך של פאן״), המלחין דני אלפמן והעורך קרייג אלפרט (״פיינאפל אקספרס״). השילוב של כולם יוצר סרט שנראה ונשמע כמו פנטזיה נוסח גיירמו דל טורו או טים ברטון, אבל זז כמו קומדיה של ג׳אד אפטאו, אלא שההומור הוא של סרטי ילדים בגיל משתנה, ומעל הכל פוזרה אבקת מסרים חברתיים על קבלת האחר. עבורי זה היה מתכון לכאב בטן – ולא מרוב צחוק.

בשביל להסביר את חוסר ההיגיון המובנה של הסרט, צריך כמה שלבים. אין לי כמובן בעיה עם נקודת המוצא של אדם המבין את שפת החיות, אלא שהפעם אלה שפות, ברבים. כלומר, דוליטל מודל 2020 מתקשר עם כל חיה בשפתה שלה, בין אם בנהמות, צקצוקים או מה שצריך. זה רעיון מקסים והוא מאפשר גם לדמות הילד הצעיר שמתלווה אל הרופא להתנסות בכך. אלא שכל החיות גם מבינות זו את זו ומנהלות ביניהן שיחות בלי עזרת מתווך. לא הייתי מתעכב על הנקודה הזו, קטנוני ככל שאני, אילולא היו רוב הדיאלוגים בסרט תמוהים בכל רמה ולשון. אפילו יותר ממילות השיר הוותיק ״האדון הרופא״ של אריק איינשטיין (עד היום אני מצולק מהפזמון ״דודלי דדלי דוקטור דוליטל״). חווית הצפייה הזכירה לי את זו של סרטים או סדרות מדובבות לעברית, בהם ניסו להתאים את המילים לתנועת השפתיים שצוירו עבור לשון אחרת. זה לרוב מוליד משפטים שבנויים מוזר או באופן לא אורגני, והסרט מלא בכאלה. בכל כמה רגעים חיה אקראית הרגישה צורך להגיב למה שראינו הרגע על המסך עם איזה משפט מחץ לא קשור. זה נהיה כל-כך רנדומלי בשלב מסויים עד כי ברירה אלא להניח שכל אחד מן המדבבים בילה כשעה בתא ההקלטה במנותק מחבריו וקישקש להנאתו.

מה שהכי מוזר הוא שגם דוליטל עצמו נשמע מדובב, משום שדאוני ג׳וניור בחר לאמץ מבטא שהוא ללא ספק אירי. אולי כי הסופר היה חצי אירי? מי יודע. כל מה שאני יודע הוא שזו הפעם הראשונה, ואני מקווה שגם האחרונה, שבה ראיתי את השחקן הכביר הזה משחק לא טוב. זה לא שהוא גרוע חלילה, זה רוברט דאוני פאקינג ג׳וניור. אבל הוא נראה כל-כך עייף מהחיים, מתבוסס בשטיקים, ועצוב הרבה יותר ממה שהדמות אמורה להיות על פי התסריט. אולי גם הוא לא הבין האם דוליטל הוא וטרינר, כירורג, מיסטיקן או פסיכולוג של חיות – ממש כמו בסרט שהוא נמצא בו לא מכריע. הוא גם לא ממש נחרד מהפגיעה בחלקן לאורך היצירה. אני לא אגיד שאולי 15 שנים בשבי של מארוול שברו את השחקן ועכשיו הוא מקולקל, אבל זו כן בחירה מוזרה בעיניי בתור פרויקט של אחרי פרישתו מיקום גיבורי-העל. כאילו שהיו חסרות לו שעות משחק מול מסך ירוק שיהפוך אחר-כך ליצורים באמצעות מחשב. יש אפילו סצנת אקשן בה הוא נכנס אל תוך חליפה מיוחדת כדי להציל את המצב. על שאר הופעות המשחק אין מה להתעכב, אני רק תוהה למה היה צריך דווקא את ג׳סי באקלי לגסוס במיטה כל הסרט משל הייתה ליב טיילר ב״שר הטבעות״. או האם באמת היינו צריכים את קו העלילה שבו שני הילדים מחייכים בביישנות אחד לשנייה.

מה שמביא אותי לתהייה המרכזית – למי מיועד הסרט הזה? מצד אחד, הליהוק של דאוני ג׳וניור יכול לקרוץ למעריצי ״הנוקמים״, אבל אני בספק אם הם לא מבוגרים מדי בשביל רמת הילדותיות של היצירה. מאידך, ילדים צעירים מדי עלולים להיבהל מכמה וכמה סצנות, ובעיקר להתבלבל מול שחזור סצנת מפתח מ״הסנדק״ בעזרת נמלים ושפירית. ודאי תגידו שזה בשביל ההורים המלווים, אז אני אשאל מה הם אמורים לעשות בכל הסצנות האחרות. לדעתי יוצא ש״דוליטל״ הוא סרט לכולם ואף אחד, בו זמנית. סרט עם קאטים מבריקים כמו מעבר מספינה שוקעת אל ציור של טרנר שתלוי בארמון בקינגהאם, אבל גם עם סצנה שבה הגיבורים מסבירים מה היא אירוניה אפילו יותר גרוע מאלאניס מוריסט. סרט שחותך מרגע מוות מחריד לקטע הומוריסטי שבו ברווזה מטילה ביצה מרוב פחד. סרט שמצליח להיות אמין בשיחה מלב אל לב בין יען ודב קוטב, חרף עבודת אפקטים לא אחידה לכל אורכו, אבל מפשל באינטרקציות האנושיות הפשוטות ביותר. או לסיכום, סרט שהוא הדרך הכי משונה שאני יכול לדמיין לחגוג מאה שנים לספר הראשון על דוקטור דוליטל. ואם כבר מדברים על מוזר, שמרתי לסיום את אותה סצנת מופת שהזכרתי בפתיחה. אבל היא הדבר הכמעט-אחרון שקורה אז אזהיר מספוילרים לפני כן.

-ספוילרים לסצנה הכמעט-אחרונה והכי מעולה בקטע מטופש-

איירון מן וספיידרמן – האיחוד המוזר

כאילו שהמצב לא היה מספיק מופרך עם כל החיות המדברות ותרופה למלכה שהיא פרי עץ הדעת המצוי על אי מסתורי שלא מסומן במפה, בערך באמצע הסרט רומז הנבל שדוליטל גם מאמין בדרקונים. האקדח העלילתי הזה יורה כשהפינאלה אכן מכיל דרקונית יורקת אש וחובבת בשר אדם. אלא שהיא אוכלת את הקורבנות שלה שלמים, כולל ביגוד ואבזור. המנהג המגונה יצר אצלה חסימת מעיים שרק מגבירה את העצבים שלה, מה שדוליטל מאבחן מיד. בעזרת הכרישה שהברווזה סחבה כל הסרט (איזה פייאוף לא צפוי!), גיבורנו מחליט לפתוח את הסתימה באופן רקטאלי. אני מזכיר שאנחנו בסרט לכל המשפחה, שעד לרגע זה ניסה להצחיק אותי הרבה יותר מדי וללא הצלחה. אבל כשהדבר האחרון שתקוע בפי הטבעת הדרקוני הוא חמת חלילים, דרכו משתחררת אחת הנפיחות הארוכות והרועשות הישר אל פרצופו המתנופף ברוח של דוליטל – זה כבר לא רק מצחיק בקול רם אלא גם רגע בו האמנות השביעית במיטבה. כזה שכמעט מצדיק את כל הסרט, אבל בדיעבד רק הופך אותו לעוד יותר משונה ותמוה. אז אני לא יכול לומר שזה שווה את הצפייה כולה, אבל בהחלט חילץ ממני תגובה מתפלאת ששום סרט אחר השנה לא הצליח. אולי גם זה משהו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.