• האביר הירוק
  • סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 5: "הצגת הקולנוע האחרונה"

2 באפריל 2021 מאת אור סיגולי

לאחר שנסתיימה ספירת הקולות של בחירותכם לסרטי העונה החמישית של פרויקט מפסידי הסרט הטוב ביותר, ניצבו בראש הרשימה שני סרטים בתיקו במקום הראשון, ושני סרטים בתיקו במקום השני. מכיוון שאנחנו מתקדמים כרונולוגית עם השנים, אל אלו שבמקום הראשון טרם הגענו (טיזר: אחד מהם הוא הפרק הבא), אבל כעת תורו של אחד מסרטי הדאבל המקום השני – "הצגת הקולנוע האחרונה" (The Last Picture Show).

פרקי הפרויקט בנויים במתכונת קבועה, להוציא כמה שינויים ועדכונים פה ושם. זה כולל את החלק הראשון שהוא היסטוריה קצרה על הסרט בערך מההיריון ועד הלידה, החלק השני מתמקד בעונת הפרסים שלו עד תומה, והשלישי הוא כשאני מתערב בעובדות ונותן את דעתי על הסרט והאם הגיע לו לזכות. בשני הפרקים האחרונים גם הוספתי מה קרה לאנשי צוות לאחר הטקס.
בהקשר הזה, אני חייב הפעם להפנות אתכם למקור נוסף בהקשר של החלק הפותח, זה על עשיית הסרט, כי יש הרבה דקויות שלא יהיה לי זמן להיכנס אליהם, והן מרתקות.
אני מדבר כמובן על העונה האחרונה של הפודקאסט המשובח "You Must Remember This", שעסקה בחייה של פולי פלאט. הרבה אנשים, גם צופי קולנוע אדוקים, לא יזהו את שמה (אני יכול להגיד לכם שאני לא ידעתי עליה דבר), לה כמה קדריטים כמפיקה, תסריטאית ומעצבת תפאורות. באוסקר הוזכרה פעם אחת בלבד, כמעצבת האומנותית של "תנאים של חיבה". אבל מעבר לקרדיטים היבשים האלה מסתתר סיפור של אישה שהשפיעה לא מעט על הקולנוע של שנות השבעים (וגם לאחר מכן, בהתחשב בכך שהיא זו שגילתה את ווס אנדרסון), במיוחד על זה של בעלה בתחילת הקריירה שלהם, פיטר בוגדנוביץ', אותה עזב לאחר צילומי "הצגת הקולנוע האחרונה" לטובת הכוכבת שליהק, סיביל שפרד.
העונה של הפודקאסט שמה דגש גדול על תקופת "הצגת הקולנוע האחרונה", וחושפת המון דברים. אם תרצו לדעת עוד על האישה המרתקת הזו, על היחס לנשים בהוליווד, מאחורי הקלעים של הסרט לשמו התכנסנו, ואיך זה השפיע על חיי כל המשתתפים בו, זו האזנה מומלצת.

"הצגת הקולנוע האחרונה" הוא אחד הסרטים ההוליוודיים המדוברים והמפורסמים ביותר של תקופת פוסט-קוד-הייז, השיק לא מעט קריירות ונותר כאחד מסרטי ההתבגרות הקאנוניים בארה"ב. האקדמיה, ולא באופן מאפיין, העניקה לו מקום של כבוד, אבל הביאה אותו רק עד נקודה מסוימת. ועל זה נדבר כעת.

עוד לפני האוסקר…

בפרק הקודם, שעסק ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" התייחסתי לצוות השחקנים, כמו תמיד, וציינתי שרק אחד מהקאסט חי עד היום – ג'ורג' סיגל, שהיה מועמד כשחקן משנה. זה החזיק מעמד בדיוק יום אחד, כי סיגל כנראה חיכה לפוסט הזה כדי להחזיר את נשמתו לבורא.
אני ממש מקווה שהפרק הנוכחי לא יהרוג אף אחד, אבל האמת היא שאחד מהאנשים המשמעותיים בו לא התאפק, ונפטר ממש לפני כמה שבועות, ב-15 במרץ. זהו לארי מקמרטרי, שכתב את התסריט ל"הצגת הקולנוע האחרונה" יחד עם פיטר בוגדנוביץ', בהתבסס על ספרו שלו. מקמרטרי, בן 84 במותו, גם ידוע כסופר של "יונה בודדה" והתסריטאי זוכה האוסקר של "הר ברוקבק".

לקח זמן עד שהבמאי הצעיר וחדור המוטיבציה פיטר בוגדנוביץ', אז בן 31 ואחרי שני סרטים שביים, החליט לעבד את הספר למסך. המיניות של הספר לא הייתה משהו מאוד מקובל בסרטים הוליוודיים, אבל בדחיפה של העזר כנגדו פולי פלאט הוא בחר בספר הזה כמה שיביא לפריצה הגדולה שלו. את עיבוד הוא החליט לעשות בצלם שני הבמאים הנערצים עליו, שגם הפכו לידידיו במהלך ימיו כמבקר קולנוע ודוקומנטריסט, אורסון וולס (בוגדנוביץ' גם נצפה בתפקיד מרכזי בסרטו האחרון של וולס, "הצד האחר של הרוח") וג'ון פורד.
הסיפור, ששאב לא מעט מהביוגרפיה של מקמרטרי, מתרחש בעיירה טקסנית שכוחת אל, ונפרש דרך עיניו של אחד המתבגרים בה, סאני קרופורד. רגע לפני סיום התיכון והכניסה לחיים האמיתיים שאיש לא יודע מה יביאו, מתמודדים סאני וחברו הטוב דוויין עם סקס והתבגרות, ופעולותיהם נוגעים גם בחייהם של אחרים בעיירה, בראשם הצעירה היפה של המקום, ג'ייסי פארו; אמה הצעירה של ג'ייסי, לואיס, שנמצאת בנישואים לא מאושרים, מנהלת רומן עם גבר אחר ומתרפקת על אהבתה הגדולה והלא ממומשת; אשת מאמן נבחרת הפוטבול, רות' פופר, עימה סאני פוצח ברומן סודי (זה הסרט השני בעונה בו גבר צעיר נמצא בקשר עם אישה מבוגרת ממנו, אחרי "מקום בצמרת"); ג'נוויב, מנהלת הדיינר האימהית; סם האריה, הרוח החיה של המקום, שמנהל את אולם הבאולינג, הדיינר ואולם הקולנוע המקומי, לו יש בן אחד שאיננו לגמרי התפתח, ועוד דמויות שצצות והולכות.

יחד עם הצלם הוותיק והחשוב רוברט סרטיס ("בן-חור", "נבל היה האיש", "הבוגר", "העוקץ"), החליט בוגדנוביץ' לצלם את הסרט בשחור-לבן, גם מחווה לבמאים הנערצים עליו, וגם על מנת ליצור נוסטלגיה לעולם הולך ונעלם.
חלק מקו המחשבה הזה גם הביא אותו להתעקש על שחקן המערבונים בן ג'ונסון לתפקיד סם האריה, כשריד גא ואחרון לזמנים שלא ישובו ועולם קולנועי שהלך ונעלם. ג'ונסון היסס, אבל פורד בעצמו התערב ושכנע אותו. השמועה אומרת שבוגדנוביץ' הבטיח לג'ונסון שאם יגלם את התפקיד, הוא יזכה באוסקר. נבואה שמגשימה את עצמה, כנראה.
לדמויות הצעירים נבחרו טימותי בוטומס לתפקיד הראשי של סאני, שסימן ב-1971 את שנת הפריצה שלו עם הסרט הזה ו"לג'וני יש אקדח" המבוסס על ספרו עוכר השלווה של דלטון טרמבו; ג'ף ברידג'ס בתפקידו המשמעותי הראשון בקולנוע כדוויין; ודוגמנית צעירה ללא כל ניסיון קולנועי בשם סיביל שפרד לתפקיד ג'ייסי, שיהפוך אותה לכוכבת.
אלן ברסטין וקלוריס ליצ'מן קיבלו את התפקידים של הנשים המבוגרות יותר, לואיס ורות' בהתאמה. לצידן בולטת גם איילין ברנן כג'נוויב.

הפרימיירה של "הצגת הקולנוע האחרונה" התקיימה באוקטובר 1971, והסרט עורר סערה באותו הרגע. העירום המאוד קיצוני לתקופתו (פרונטלי, ואפילו של גברים) גרם לכמה מדינות בארה"ב להחרים אותו, אבל הביקורות היללו את הסרט שובר הטאבו הזה, והקהל המסוקרן נהר, הופך אותו ללהיט. מתקציב של 1.3 מיליון דולר הוא הכניס לאולפן קולומביה מעל 29 מיליון. על אף שהיו לו רק שלושה חודשים לצבור כסף לטבלת שוברי הקופות של 1971, הוא התמקם במקום התשיעי. בוגדנוביץ' הפך לאחד הקולות המסקרנים ביותר של הקולנוע האמריקאי.

מסלול ההפסד של "הצגת הקולנוע האחרונה"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-44 היו:
"הצגת הקולנוע האחרונה", "הקשר הצרפתי" ו"כנר על הגג" היו שלושתם מעומדים ל-8 אוסקרים כולל בימוי ומשחק, כאשר האחרון היה היחיד מביניהם ללא מועמדות על כתיבה.
"ניקולס ואלכסנדרה", הדרמה התקופתית, הועמד ל-6 פרסים, ללא תסריט או בימוי.
"תפוז מכני" ניצב בסוף עם 4 מועמדויות, היחיד מהחמישייה בלי אזכור בפרסי המשחק.

1971 היא שנה מרתקת בקולנוע, בקטע מוגזם. היא מסוג השנים שאפשר למלא עליה כרכים שלמים, ולא אופתע אם זה כבר קרה. אם ארצה לדבר על כל מה שקרה אהיה חייב להיכנס לסחרחרת אימתנית של ניים-דרופינג, וייתכן שלעולם לא נצא מזה, אז ברשותכם אתייחס אליה רק דרך פריזמת האוסקר, אבל גם פה יש הרבה מה לומר.

הקונטקסט הוא כמובן שאנחנו ארבע שנים לתוך עלייתה הרשמית של הוליווד החדשה, לאחר ביטול קוד הייז כמו גם השפעה אומנותית גדולה שהגיעה מאירופה. היא נתנה השראה ליוצרים חדשים ומסעירים, שהפכו להיות כוכבים בפני עצמם. בשלב הזה כבר אי אפשר היה להתחמק מהעובדה שכל הפרדיגמה ההוליוודית משתנה, ודור צעיר ומסעיר פה כדי להישאר.
קטגורית הסרט של האוסקר ב-1971 הראתה באופן סימטרי עד כדי גיחוך את פיצול האישיות הזה של הוליווד. מהצד השמרני יותר ניצבו שני סרטים, הפקות ענק שנראו כאילו הגיעו באיחור של עשור: "ניקולס ואלכסנדרה" ו"כנר על הגג", שהיו בדיוק החומר שזכה באוסקר בשנות השישים ("לורנס איש ערב", "טום ג'ונס", "גבירתי הנאווה", "צלילי המוסיקה", "אדם לכל עת", "אוליבר!"). מהצד הפרוגרסיבי והפרובוקטיבי ניצבו שניים אחרים: "הצגת הקולנוע האחרונה" עמוס המיניות שעוסק בדור הצעיר, ו"תפוז מכני" האלים והמרושע. בדיוק בין שניהם ניצב "הקשר הצרפתי", מצד אחד סרט אלים ומחוספס יחסית, ומאידך כזה שעוסק בגברים הפועלים בשירות החוק (גם אם השיטות שלהם בעייתיות), שיכול גם להחליק איכשהו אצל אנשי הוליווד הוותיקים.

"ניקולס ואלכסנדרה" הגיע לאוסקר נישא על כתפיו של פרנקלין ג'. שאפנר, שזכה ממש בשנה שלפני כן עם "פאטון", אבל עבודתו על הדרמה התקופתית נהדפה החוצה מפרס הבימוי לטובת ג'ון שלזינגר ו"יום ראשון הארור", סרט העוסק במשולש אהבה ביסקסואלי.
אבל הסיפור הכי אירוני הוא דווקא זה של "כנר על הגג". אם הסרט הזה, אחד מאחרוני המיוזיקלז הגדולים של הוליווד לפני שזנחה את הז'אנר, היה יוצא ממש כמה שנים לפני כן כנראה היה זוכה (אי שם בין "צלילי המוסיקה" ל"אוליבר!"), אבל יותר מזה –  מי שבעצם חתם את גורלו של "כנר על הגג" כמפסיד אוסקר היה לא אחר מהבמאי שלו, נורמן ג'ואיסון, שבעצם הביא למהפכה הגדולה לפני כמה שנים כשניצח בזכות "כחום הלילה" העכשווי והמתקדם, פורץ את הדרך לתמורות בהעדפות האקדמיה.

גם מחוץ לפרס הסרט קרו דברים מעניינים, למשל הזכייה של ג'יין פונדה על "נערת הטלפון והבלש", שהייתה אמנם נצר לאצולה הוליוודית, אבל גם דמות פוליטית שהרגיזה המון שמרנים; והמשך החדירה של הקולנוע האיטלקי עם סרטים כמו "הקונפורמיסט", "מוות בוונציה", "הגן של פינצי-קונטיני" ו"חקירה של אזרח מעל לכל חשד". אפילו פרובוקציות כמו "ידע הבשרים", "שאפט" ו"כלבי הקש" צצו פה ושם.

"הצגת הקולנוע האחרונה" היה מועמד לפרסי הסרט, הבימוי, דאבל בפרס שחקני המשנה (בן ג'ונסון וג'ף ברידג'ס), דאבל בפרס שחקנית המשנה (קלוריס ליצ'מן ואלן ברסטין), התסריט המעובד והצילום.
לטקס הגיע לאחר עונה שכללה שש מועמדויות לגלובוס הזהב (הוא זכה רק בפרס שחקן המשנה), מועמדות לאיגודי הבמאים והתסריטאים (את שניהם הפסיד ל"הקשר הצרפתי"), שני פרסי משחק מטעם ה-NBR, ושני פרסים על משחק ופרס על תסריט של מבקרי ניו יורק.
אלו ניבאו את מה שיקרה באוסקר, אבל גם בלעדיהם ההפסד ל"הקשר הצרפתי" היה רחוק מלהיות הפתעה. לא רק שכאמור "הצגת הקולנוע האחרונה"  היה מתקדם הרבה יותר ממה שרוב האקדמיה יכלה להכיל (עירום כבר היה אפשר למצוא בזוכי עבר, אבל אף פעם לא ככה), אלא גם – וזה משהו שהתייחסתי אליו בשני הפרקים הקודמים – הבחירה בצילום שחור-לבן פגמה בו. הזוכה האחרון ללא צבע היה "הדירה" 11 שנים לפני כן, וייקחו עוד שני עשורים עד הפעם הבאה.

בהסתכלות צלולה, ל"הצגת הקולנוע האחרונה" היה בעצם סיכוי אמיתי רק בפרסי המשחק – אם השחקנים עצמם לא יפצלו קולות ביניהם ויחלישו זה את זה – והתסריט המעובד. אלו היו האופציות היחידות מכיוון ש"הקשר הצרפתי" הוביל בעונה והיה ידידותי יותר לנושאי הדגל השמרני באקדמיה, כך שגם הבימוי היה אצלו בכיס (הבימוי והסרט הלכו צפוף יחד באותה תקופה, להוציא את 1967), ואוסקר הצילום היה לרוב נחלתם של סרטים גדולים יותר. רוברט סורטיס התמודד מול הסרטים הצבעוניים ועמוסי התרחשות "הקשר הצרפתי", "ניקולס ואלכסנדרה", "קיץ 1942" והזוכה "כנר על הגג".

את פרס התסריט המעובד הפסידו בוגדנוביץ' ומקמרטרי ל"הקשר הצרפתי", ואני חייב להודות שגם אם באותו הרגע זה היה די צפוי, בדיעבד מדובר במשהו שאיננו מאוד מובן מאליו. התסריט של "הקשר הצרפתי" מצוין, אבל "הצגת הקולנוע האחרונה" מרגיש יותר נכון לפרס הזה, לא רק כזכיית ניחומים לסרט שטלטל את הוליווד, אלא גם כי הוא סרט שיותר מתבסס על דמויות ודיאלוגים, מאשר ההישענות של הצילום והעריכה אצל מי שניצח אותו.

פרסי המשחק באמת היו כבר ליגה אחרת. מבחינת קטגורית שחקן המשנה, אני לא בטוח אם בכל הטקס הייתה זכייה צפויה יותר מאשר זו של בן ג'ונסון (אולי חוץ מהמוזיקה המעובדת ל"כנר על הגג" והעריכה ל"הקשר הצרפתי"). הוא היה אגדה הוליוודית בשלב הזה, שחקן ותיק ומוכר שבטח רק חיפשו לתת לו מקום באולימפוס. גם הדמות שגילם היא כזו שבולטת, כי על אף זמן המסך הקצר שלה, כמה מהסצנות הבלתי נשכחות ביותר באות ממנה, וגם כאשר היא לא על המסך, רוחה נמצאת כמעט בכל רגע. בדיעבד זה בהחלט נראה כמו אוסקר של כבוד יותר מהופעת השנה, אבל בכלל לא היה ספק שזה עומד לקרות, אחרי שזכה בגלובוס, ב-NBR ובניו יורק. הוא ממש סחף את העונה.
מעניין לחשוב מה היה קורה אילולא בן ג'ונסון לא היה מגלם את התפקיד. אולי ג'ף ברידג'ס היה המנצח, או שאולי רוי שיידר היה מוסיף עוד אוסקר לסל של "הקשר הצרפתי". ואם להתעלם מהסנטימנטליות המרגשת שקשורה לזכייה של ג'ונסון, אתוודה שבעיני לשני האחרים הגיע יותר.
המועמדים האחרים בקטגורית שחקן המשנה אז היו לאונרד פריי של "כנר על הגג" וריצ'רד גייקל מ"כל בניו היו גיבורים" שביים פול ניומן.

בפרס שחקנית המשנה הדברים היו הרבה יותר פתוחים לתזוזות. בגלובוס הזהב זכתה אן מרגרט על "ידע הבשרים" ובשאר המקומות נראה שאין ממש קונצנזוס בין קלוריס ליצ'מן (NBR) ואלן ברסטין (אגודת המבקרים, מבקרי ניו יורק). מה גם שלשתיהן הייתה זו מועמדות ראשונה לאוסקר, וגם אם זמן המסך של ליצ'מן גדול קצת יותר מברסטין, שתיהן מעניקות תפקידים עצורים יחסית להוציא סצנה רגשית אחת משמעותית לכל אחת מהן.
בסופו של דבר ליצ'מן הייתה זו שזכתה מבין השתיים, וכשרואים את הסרט זה לא מפתיע. הסצנה האחרונה שלה היא החומר ממנו עשויים אוסקרים.
שתי המועמדויות אחרות היו ברברה האריס על הסרט עם השם הנהדר "מי זה הארי קלרמן ולמה הוא אומר כאלו דברים נוראים עלי?" ומרגרט לייטון על "המתווך".

האם ההפסד היה מוצדק?

כמו בהרבה פרקים אחרים בפרויקט, בהם אני מכריח את עצמי לבחור בין הסרט לשמו התכנסנו והזוכה האמיתי של אותה השנה, גם ב-1971 יש אלמנט שלישי לא פשוט. לכן, לפני שאני נכנס לדקויות בין שני סרטים שאני מאוד מאוד אוהב, אעשה שריר סינפילי ואומר שבעיני הזוכה אמור להיות "תפוז מכני" של סטנלי קובריק. אבל לזה לא היה סיכוי. למעשה, אני עדיין די מופתע שהוא בכלל נכנס לחמישייה.

כשזה מגיע ל"הצגת הקולנוע האחרונה" מול "הקשר הצרפתי" אומר שחיים קלים זה לא עושה לי. סרטו של פיטר בוגדנוביץ' הוא באמת פלא קולנועי, אפילו בלי קשר לכך שמדובר בסרט של במאי צעיר ומתחיל. מדובר בשעתיים של לב נשבר, של מבט נוסטלגי אבל לא רגשני, ושל קולנוע באמת מרהיב. הצילום והעיצוב (של אותה פולי פלאט אומללה) בוראים עולם שהוא מצד אחד ריאליסטי מאוד ומאדך לא לגמרי בטוח אם באמת היה קיים. "הצגת הקולנוע האחרונה" הוא התנגשות בין עשייה חדשה, שונה ומשתנה, לבין כל מה שאהבנו בתולדות הקולנוע האמריקאי עד לנקודה זו. הוא קו תפר שגורם לגעגועים לעולם שלא היית חלק ממנו תוך כדי מבט מורכב ולא סנטימנטלי על העתיד לבוא. ככה נעשות קלאסיקות.

הסרט מצטיין גם בתחום ההופעות, כולן, להוציא אולי את טימותי בוטומס בתפקיד הראשי, מרימים דמויות שגם אם נתקלנו בהן בסרטים לפני או אחרי, מרגישים אמיתיים וחיים. להוציא שתי סצנות בסמוך לסיום, ההופעות מאוד מאופקות ולכן כשזה נסדק פה ושם, האפקט גדול הרבה יותר.
עם זאת, לי בכל זאת היה משהו שהרגיש שקצת החוויר בחלוף הזמן. זה לא מסוג הסרטים שמדביקים למסך, אלא יותר מתגנבים לאט ללב, ואפילו הייתי אומר שאת השפעתם מרגישים לאחר הסיום.

באמת שקשה להשוות או לבחור בין השניים, כי הם פשוט סרטים אחרים לגמרי. אם "הקשר הצרפתי" מרגיש כמו סרט שמתפרץ לך דרך החלון, הורס את הבית, תופס אותך בגרון ומעיף אותך לרחוב, "הצגת הקולנוע האחרונה" פשוט מתיישב לידך בשקט, מניח את הראש שלו על הכתף שלך, ובוכה חרישית עד שאין לך ברירה אלא לחבק אותו באהבה.
שתי החוויות האלו בעלות משמעות רבה, אבל אם בוחנים את זה לפי הסרט שהייתי רוצה לחזור אליו שוב ושוב, או מידת ההצלחה במה שהוא ניסה לעשות, אני חייב להודות שאני במחנה "הקשר הצרפתי".
המועמדות של "הצגת הקולנוע האחרונה" באוסקר היא אחת המשובחות, ללא ספק, אבל אני חי בשלום עם התוצאה הסופית.

…אחרי האוסקר

פיטר בוגדנוביץ' הפך להיות אחד הבמאים האמריקאים הבולטים של תקופתו, ואחד המזוהים של הוליווד החדשה. עם זאת, אני חושב שהוא לא לגמרי הגשים את ההבטחה. זאת הייתה ההזמנה הראשונה והאחרונה שלו לאוסקר (אם כי לאחר 1971 סידר אוסקר לטייטום או'ניל על "ירח מנייר") ונראה שאף אחד מסרטיו לא הגיע לרמה של סרט הפריצה שלו. למעשה, אני חושב שלזיכרון הקולקטיבי יהיה מאוד קשה להיזכר בסרט נוסף שלו מאז 1973, למרות שהיו עשרה כאלה. האחרון שלו שהדהד היה "מסכה" שהעניק לשר את פרס השחקנית בפסטיבל קאן. החל משנות התשעים עבר לביים כמעט בלעדית לטלוויזיה, וכיום צץ בעיקר כשחקן. סרטו האחרון לקולנוע היה "מצחיקה שכזאת", חד משמעית אחד הסרטים הכי גרועים של 2015.

מבין הקאסט הצעיר, דווקא זה הראשי, טימותי בוטומס, לא קיבל מעמד של כוכב. הוא עובד מאז ללא הפסקה, בהספק מאוד מרשים, אבל קשה לומר שהפרוייקטים שלו הם כאלו שמייצרים יותר מדי תשומת לב.
אצל ג'ף ברדיג'ס זה כמובן סיפור אחר לגמרי. הוא הפך לאחד השחקנים האמריקאים האהובים והמוערכים ביותר. לאוסקר הוא חזר מאז לא פחות משש פעמים, כאשר מועמדותו על "לב לא שפוי" גם הפכה אותו לזוכה. אבל גם מחוץ לעולם הפרסים, ברידג'ס הוא חלק מהתרבות הפופולרית בזכות הופעת המחץ שלו ב"ביג ליבובסקי" (הוא לא היה מועמד עליו, וזה ביזיון), וחלקו ביריית הפתיחה של דיסני-מארוול כרע ב"איירון מן". קשה מאוד למצוא אנשים שלא אוהבים לראות אותו על המסך, ובצדק.
סיביל שפרד המשיכה לנסוק לאחר מכן, ואמנם לאוסקר לא הייתה מועמדת מעולם, אבל זכורה כחלק אינטגרלי מהקולנוע של שנות השבעים בזכות "נהג מונית". על המסך הקטן נזקפים לשמה שתי הצלחות גדולות, "בלשים בלילה" לצדו של ברוס וויליס, והסיטקום שנבנה סביבה, "סיביל", שרץ במשך ארבע עונות והעניק לה חופן מועמדויות לאמי.

בן ג'ונסון שרד עוד עשרים וחמש שנה לאחר האוסקר, נפטר ב-1996, והוא בן 77. אלן ברסטין התאוששה מההפסד וחזרה שנתיים לאחר מכן כמועמדת על "מגרש השדים" ואז כמנצחת עם "אליס לא גרה כאן יותר". היא צברה עוד שלוש מועמדויות מאז, האחרונה על "רקוויאם לחלום". השנה היה עליה באז מקדים בזכות הופעתה ב"קרעים של אישה", אבל זה לא התגבש לכדי מועמדות.
כמו מקמארתרי הסופר-תסריטאי, גם קלוריס ליצ'מן הלכה מעולמנו ממש השנה, והיא בת 94. זוהי המועמדות והזכייה היחידות שלה, אבל היא לא הפסיקה לעבוד, ובעיקר זכורה בעקבות הופעתה המפוארת ב"פרנקנשטיין הצעיר". היא גם עשתה חיל בטלוויזיה וצברה לא פחות מ-22 מועמדויות לאמי, מתוכן שמונה הסתיימו בזכייה (שתיים מהן באותה שנה).

ב-1990, שלושים שנה אחרי "הצגת הקולנוע האחרונה", התאחדו בוגדנוביץ', מקמרטרי, בוטומס, ליצ'מן, שפרד, ברידג'ס, ברנן וקווייד לסרט המשך בשם "טקססויל". אף אחד לא אוהב לדבר על זה.

"הצגת הקולנוע האחרונה" הוא גם הסרט האחרון בשחור-לבן בעונה הזו. בפרק הבא אנחנו נשארים בשנות השבעים, עם סרט שעד היום יש כמה שמסרבים להאמין שהוא הפסיד.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"