פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 30: "לבבות באטלנטיס" (2001)

זה ממש לא מה שהיה אמור לקרות. הרי כל הסימנים העידו על כך ש"לבבות באטלנטיס" (Hearts in Atlantis), העיבוד הקולנועי הראשון לסטיבן קינג במילניום החדש,נועד להצלחה קופתית וביקורתית ואפילו לקבל נוכחות מאסיבית בעונת הפרסים. לא רק שהוא נישא על כנפי ההצלחה של העיבוד הקודם לקינג, "גרין מייל", שהיה לשובר קופות ומועמד לאוסקר הסרט הטוב ביותר (הוא ניצב במשך 18 שנה במקום הראשון בטבלת עיבודי סטיבן קינג המכניסים ביותר, עד שהודח על ידי "זה"), אלא גם התסריט נכתב על ידי אחד התסריטאים הגדולים בתולדות הקולנוע, בוים על ידי במאי זר ומבטיח שרק כמה שנים לפני כן אומץ בחום על ידי הוליווד, במרכזו סיפור התבגרות פטריוטי-נוסטלגי שפורט על נימי האמריקנה, ומככבים בו אחד השחקנים המוערכים ביותר בעולם, אנתוני הופקינס, שצבר ארבע מועמדויות לאוסקר בזמן קצר של שבע שנים, ותגלית צעירה מאוד בשם אנטון ילצ'ן. אפילו אחד השחקנים מ"גרין מייל" חזר לסיבוב נוסף. הכל ממש היה שם, בשל לניצחון. אז איך הפך "לבבות באטלנטיס" לאחד הסרטים הזניחים, המקרטעים והכושלים ביותר של תחילת האלף, ולפרק שרק מחכה לקרות בפודקאסט "This Had Oscar Buzz" (האזנה מומלצת, דרך אגב).

התשובה הראשונה היא אוסמה בין לאדן. תאריך היציאה של הפרויקט המדובר נקבעה ל-28 בספטמבר 2001, כסנונית המבשרת את עונת הפרסים. האסון הגדול ביותר בתולדות ארה"ב טרף את הקלפים, ואחרי נפילת התאומים האמריקאים לא בדיוק היו בווייב של ללכת לקולנוע. הרבה מאוד סרטים שאתרע מזלם לצאת בסמוך למתקפת הטרור המזעזעת הזו הפכו לכישלונות קופתיים. "לבבות באטלנטיס", שתקציבו עמד על כ-31 מיליון דולר, לא הצליח אפילו לכסות את הסכום הזה ברווחים הגלובליים שלו. זה כישלון בסדר גודל שלרוב מביא לאחריו גל פיטורים.
אבל האמת היא שאי אפשר להאשים רק את אל קאעידה. לא בזה לפחות. כי האמת היא ש"לבבות באטלנטיס" הוא בית ספר לבלגן קולנועי, מסוג הסרטים שעל אף כל נתוני הפתיחה המרשימים, מועד ונופל בפחות או יותר כל צעד וצעד. לא יאומן שכל כך הרבה כישרונות מרהיבים היו חלק מההפלה הזאת.

כנראה שאחרי ההצלחה הפסיכית של "גרין מייל", השאיפה הייתה למצוא עוד מסטיבן קינג הרגיש, הכל-אמריקאי, בדרמה שיש בה אלמנטים על טבעיים אבל מספיק עדינים כדי לא להרתיע את הקהל. "לבבות באטלנטיס" ישב על זה בול – אסופה של שלוש נובלות ושני סיפורים קצרים מ-1999 שהם בעצם חשבון נפש של דור הבייבי-בומרס אחרי שאכזבו בעיקר את עצמם, ומתוך אווירה של מהפכות חברתיות ותקווה לעולם טוב יותר יצרו חברה קפיטליסטית נטולת ערכים. זה בטח נראה לאולפן קאסל רוק כמו זהב. הבעיה היא שהסיפורים מתפרשים על יותר מדי זמן ויותר מדי דמויות, עם רפרנסים לעבודות אחרות של קינג ("המגדל האפל" במיוחד) ועל כן היה צריך לחתוך ולצמצם. מה שהוחלט בסופו של דבר הוא שהתסריט יתמקד בסיפור הפותח, "אנשים שפופים במעילים צהובים", ובזה האחרון "גוונים שמיימיים של הלילה יורדים" (הסיפור "לבבות באטלנטיס" הושמט לחלוטין, כך שלשם הסרט אין משמעות עלילתית) ומלאכת השחיטה החלה.

העבודה לא יכלה להינתן לידיים אמינות יותר. התסריט וויליאם גולדמן, שלשמו כבר נקשרו שני פרסי אוסקר ("קיד וקאסידי" ו"כל אנשי הנשיא"), "הנסיכה הקסומה" ועיבוד מצטיין לסטיבן קינג בדמות "מיזרי". אמנם הכניסה לשנות התשעים לא עשתה עמו חסד ("התא", "הכוח להשחית" ו"בת הגנרל" הם חלק מכמה סרטים שלא נחשבו מוצלחים מדי), אבל אם מישהו יכול להצליח במלאכת העיבוד זה כנראה הוא.
רק שהוא לא הצליח. די ההפך, למעשה. התסריט של "לבבות באטלנטיס" הוא פספוס משוגע מההתחלה ועד הסוף. גם כשמגיעים לנקודת האמצע של 100 הדקות המרכיבות את הסרט, מבינים שעדיין בעצם שום דבר לא קרה, השאלה "על מה הסרט הזה?" עדיין נשארה פתוחה וכבר די מאוחר להתחיל לתת תשובות. המערכה השלישית שלו – שמגיעה אחרי מונטאז' מפתיע שאיננו בטון של הסרט הכולל שתי תקיפות של נשים (אונס של אישה ובמקביל הכאתה של ילדה קטנה) – הוא שמאלץ מוחלט, ניסיון היסטרי לחלץ רגשות מהצופים כששום דבר ממה שקורה לא לגמרי נהיר.
גולדמן ינסה שוב את מזלו עם סטיבן קינג ב"לוכד החלומות" אליו נגיע עוד כמה פרקים, ובזה יסיים את הרומן שלו עם הקולנוע הקינגי. הוא יכתוב עוד שלושה סרטים ויילך לעולמו בגיל 87 בשנת 2018, כשלמרבה השמחה מעידותיו המאוחרות נשכחו לחלוטין והמורשת שלו נותרה איתנה ומרהיבה כפי שראוי.

גם בגזרת הבימוי הייתה פה הבטחה גדולה שלא התממשה. את התפקיד קיבל סקוט היקס, במאי אוסטרלי שב-1996 פרץ להוליווד אחרי הצלחת סרטו "ניצוצות" שהיה מועמדת לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר וזכה בפרס השחקן הראשי (ג'פרי ראש). לאחר שהתקבל בברכה לתעשייה האמריקאית, הוא ביים את "שלג יורד על ארזים" שהיה אמור להיות להיט הרבה יותר גדול ממה שהיה בסופו של דבר (למעשה הוא היה כישלון פסיכי), ומשם חפר לעצמו בור עמוק יותר עם "לבבות באטלנטיס". סקוט ממשיך לעבוד מאז ללא הפסקה, אבל סרטיו בקושי זוכים ליחס.
ב"לבבות באטלנטיס" היקס לא הצליח להתגבר על התסריט הלא מתניע, והטביע את הסרט בקיטש כל-אמריקאי, כזה שמרגיש ניינטיזי לחלוטין, כאילו נעשה לפחות עשר שנים לפני יציאתו. המוזיקה הנוסטלגית שנדחפה כמעט לכל פינה ומאבדת אפקטיביות די במהרה, והכי גרוע, פשוט נראה שהיקס לא לגמרי מבין על מה הסרט.

אתוודה ואומר שהוא לא לבד. שגם אני לא הבנתי על מה הסרט, אבל זה מה שהצלחתי לנסח: "לבבות באטלנטיס" מתחיל בגבר מבוגר (דיויד מורס, אחד הסוהרים ב"גרין מייל" שלא מקבל שום דבר לעבוד אתו פה) החוזר לעיירת הולדתו בעקבות מותו של חברו הטוב ביותר מאותה תקופה. הוא מגלה שהצלע השלישית של החבורה ומי שהייתה גם אהבת נעוריו, מתה אף היא, ומשם אנו חוזרים אחורה אל תחילת שנות השישים, כאשר היה בן עשר, אל הקיץ האחרון בו גר בעיירה: בובי (אנטון ילצ'ן) חי עם אמו היחידנית (הופ דיויס) בדוחק כלכלי, ואת הקומה העליונה בביתם הם משכירים לזר קשיש, מסתורי וחביב (אנתוני הופקינס), שמופיע יום אחד ומציע לילד משכורת אם יקריא לו את העיתון בכל יום. אבל לאותו דייר יש עוד אג'נדה. הוא מבקש מבובי שישים לב אם לעיירה מגיעים האנשים בחליפות שחורות המחפשים אחריו. ברגע שיגיעו, אז יהיה חייב לקום ולברוח שוב. וזה לא הדבר המוזר היחיד באיש הזה, שגם נכנס מדי פעם למצב קטטוני והמגע עמו עלול להעביר כוחות טלפתיים. הקשר בין הילד והאיש מתהדק, בטח כי אין דמות גברית אחרת בסביבה, ומשם אנחנו במין גרסה חיוורת של "אני והחבר'ה" כולל הביריונים, האופניים, ההורים הלא מתפקדים וההתבגרות המהירה.
אבל לא רק סרט ההתבגרות הנהדר של רוב ריינר עולה לראש במהלך הצפייה. הרבה מאוד אלמנטים קינגיים שזורים בסרט, בין אם מבוגר מסתורי ("תלמיד מצטיין מדי", "דברים שצריך"), חזרה מלאת מטען אל מחוזות הילדות ("זה", "לפעמים הם חוזרים"), או העיירה הכל-אמריקאית מלאת המדשאות שגובלת ביער שנמצא תמיד במג'יק-האוור. מעניין מה סטיבן קינג חושב על העיבוד הזה. אם בכלל הוא זוכר שאי פעם קרה.

טרגדיות היו מנת חלקו של "לבבות באטלנטיס" לא רק עם אסון התאומים והמפלה בקופות. הצלם של הסרט, פיוטר סובז'ינסקי ("שלושת הצבעים: אדום" עליו היה מועמד לאוסקר) נפטר כמה חודשים לאחר סיום הצילומים והסרט הוקדש לו, וכמובן מעל כל אלו מרחף מותו הנורא של אנטון ילצ'ן, שהתגלה בסרט הזה. ילצ'ן המקסים המשיך לקריירה מרשימה אחרי "לבבות באטלנטיס". כשהיה בן 17 זכה לשבחים על תפקידו ב"אלפא דוג", ולאחר מכן לוהק לתפקיד צ'כוב במותג המתחדש של סרטי "סטארטרק". הוא הפך לאחד הכישרונות הצעירים המבוקשים בסביבה עם "כמו משוגעים" ו"החיים הכפולים של וולטר" לצדה של ג'ניפר לורנס בתחילת דרכה (סרט שמעולם לא קיבל את הכבוד המגיע לו) בין היתר. ב-2015 היה התפקיד הראשי באחד מהסרטים הטובים של אותה שנה, "גרין רום", ושנה לאחר מכן נדרס על ידי המכונית שלו בתאונה מחרידה ומיותרת לחלוטין, משאיר הרבה מאוד אנשים עצובים מאחוריו.
זה בטח לא עוזר ל"לבבות באטלנטיס" להיות צפייה נעימה כיום.

הכישלון של הסרט, כך נראה, גרם לעולם הקולנוע לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי קינג, וההפקות הגדולות והיוקרתיות נעלמו לטובת רצף של סרטי אימה, חלקם נשכחו לחלוטין. אל דאגה, נעבור על כל אחד מאלה בפרקים הבאים.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "תלמיד מצטיין מדי" (1998)
8. "גרין מייל" (1999)
9. "סילבר בולט" (1985)
10. "החצי האפל" (1993)
11. "סהרורים" (1992)
12. "בהילוך רצחני" (1986)
13. "קוז'ו" (1983)
14. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
15. "חשדות מן העבר" (1995)
16. "הנרדף" (1987)
17. "כריסטין" (1983)
18. "מעופף הלילה" (1997)
19. "קריפשואו 2" (1987)
20. "יורקת האש" (1984)
21. "ילדי התירס" (1984)
22. "מטחנת הבשר" (1995)
23. "קללת הצועני / רזה" (1996)
24. "מכסח הדשא" (1992)
25. "משמרת בית הקברות" (1990)
26. "קריפשואו" (1982)
27. "לבבות באטלנטיס" (2011)
28. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
29. "דברים שצריך" (1993)
30. "עין החתול" (1985)
31. "משאיות" (1997)