• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 25: "קללת הצועני / רזה" (1996)

9 באפריל 2019 מאת אור סיגולי

הבמאי והתסריטאי טום הולנד הצטרף לשצף העיבודים הקינגי לאחר שהטביע את חותמו על ז'אנר האימה פעמיים בתוך זמן קצרצר של שלוש שנים. הוא אמנם התחיל כשחקן וצבר לעצמו כמה קרדיטים על כתיבה ("מחזור 1984", "פסיכו 2", "Cloak & Dagger") אבל היה זה "ליל האימים" מ-1985 שהפך אותו ליקיר קהילת הז'אנר, והיום הסרט ההוא נחשב לאחד מהאהובים שבסרטי הערפדים. הוא גם הפך למשחק מחשב ו-16 שנים לאחר יציאתו, נעשה לו עיבוד מחודש, גם הוא בהנהגת הולנד.
הסרט השני שעזר להכניס את הולנד להיכל התהילה של מתבגרי האייטיז הוא כמובן "משחק ילדים" הראשון מ-1988, בו הגיעה לחיינו הבובה צ'אקי הרצחנית ומשם נפתחה מורשת קאלט שלא רק שממשיכה עד היום, אלא אפילו מסתעפת ומתפצלת לעיבודים טלוויזיוניים ורימייקים לצד סרטי ההמשך.
אפשר לומר שזה היה שיאו של הולנד כיוצר, אפילו שהוא עדיין עובד, ובקרוב ייצא סרט הקולנוע השישי שלו, 23 שנה מאז הפיצ'ר הקודם שלו – שהוא הסרט לשמו התכנסנו ברגע זה.

על אף שכתוביות הסרט מעידות על כך שזהו סרט על פי ספר של סטיבן קינג, האמת היא שמי שחתום על כתיבתו הוא ריצ'רד באקמן, שם העט של קינג, עליו הרחבתי בפרק "הנרדף" שאתם מוזמנים לחזור אליו. זאת הפעם הראשונה שספר של באקמן מקבל רשמית את החותמת של קינג במעבר לקולנוע. הספר – שיצא לאור ב-1984, תורגם לעברית ואם לשפוט לפי המעגל הקרוב אלי באותה תקופה גם היה פופולרי מאוד למרות שקיבל את אחת הכריכות המכוערות ביותר שראיתי – נקרא "רזה" (Thinner, במקור) אך מסתבר שבעלי הזכויות הישראלים החליטו להעניק לסרט על פיו את השם "קללת הצועני", על אף שהספר כבר היה קיים על המדפים בישראל כבר שש שנים. בשם הזה תוכלו למצוא אותו בספרית האוזן השלישית, למשל.

מדובר במעשייה קינגית כמעט קלאסית, במרכזה גבר אמריקאי בגיל העמידה, בעל ואב, שמסתבך עם כוחות אפלים ויוצא למסע אל תוך אימה נפשית וגופנית. אבל האמת היא שזה נשמע יותר טוב ממה שקורה בפועל. הסיפור הוא של בילי האלק (רוברט ג'ון ברק), עורך דין עם עודף משקל קיצוני ואישיות לא נעימה להפליא, שעושה את המעשה הכי נורא על פי הקולנוע של שנות ה-80 – מקבל מאשתו מין אוראלי בזמן נהיגה. מ"החיים על פי גארפ" ועד "הורים במשרה מלאה", אנחנו יודעים ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. במקרה שלנו, האלק מאבד ריכוז תוך כדי ובשגגה דורס למוות צוענייה השייכת לקהילה נודדת באיזור.
איך צוענים הגיעו לקונטיקט זו שאלה שבשביל לענות עליה אצטרך לפתוח כמה אנציקלופדיות, אבל כזכור אין כאלה יותר. אז פשוט נמשיך.
מכיוון שבילי מאוד מקושר במסדרונות החוק של המקום, השופט והשוטר שאחראים על האירוע מחליקים לו את העניין והוא יוצא מכך ללא פגע. אבל הצוענים האלו ממש לא יוותרו כל כך מהר, ולאחר שאחד מהם מפתיע את בילי מחוץ לכותלי בית המשפט, עורך הדין המושחת מגלה שהוא מתחיל לרזות בקצב מהיר ביחס ישיר לכך שהוא רק אוכל יותר ויותר. לא לוקח לו הרבה זמן להבין שמשהו לא בסדר, וכאשר הוא מגלה שגם השופט והשוטר התחילו לסבול מתסמינים גופניים מטרידים כמו קשקשים על העור וצרעת, הוא מחליט לצאת ולאתר את קהילת הצוענים על מנת לשבור את הקללה. זה מתחרפן אפילו יותר החל מכאן ומישהו עוד ימצא את מותו בלי עיניים וראש של תרנגולת בפה.

"קללת הצועני" לא שיחזר את הצלחותיו הקודמות של טום הולנד, זכה לביקורות די שליליות ובקושי כיסה את העלויות שלו. אני תמיד עוצר להזכיר שעולם האימה הניינטיזי איננו מהמוצלחים ביותר ביחס לעשורים האחרים, אבל גם בקונטקסט הזה "קללת הצועני" לא יוצא דופן בסך הכללי. לא רק העלילה מזכירה פרק מ"איזור הדמדומים" הטלוויזיוני במקרה הטוב או צ'יזבט מדורה במקרה הרע, אלא גם שעשייתו התיישנה והוא מרגיש זקן הרבה יותר מ-23 שנותיו. יכול להיות שלתחושה הטלוויזיונית יש קשר לזהות הצלם, קיס ואן אוסטרום ההולנדי, שהיה אחד מצלמי הטלוויזיה העסוקים של תחילת הניינטיז, בתקופה בה ההבדלים בין המדיומים היו די גדולים. בנוסף לכך איפור ההשמנה נראה באמת נורא, המשחק של כל הצוות לא בסטנדרטים של קולנוע, וזה עוד לפני שהגענו לכמה הסרט הזה בעייתי בהסתכלות עכשווית.

כאשר בוחנים אותם במבט כללי יותר, "קללת הצועני" הסרט ו"רזה" הספר, טומנים בחובם לא יותר מאשר חרדה גברית לבנה ושבעה (תרתי משמע. הייתי חייב) על עולם שבו הפטריארך מאבד את השליטה במה שהוא שלו, בין אם זה גופו ובין אם זה המרחב שלו (בתחילת הסרט הצוענים הלא מזיקים מורחקים בצו בית משפט מהאיזורים הפומביים של העיירה) או לחילופין, הפחד מכך שהכוח שצברת יבוא לנשוך אותך בישבנך, או, כמו במקרה של הסרט, ללטף אותך על לחייך ולהדביק אותך בקללה. בילי האלק, הגיבור, לא רק מאבד שליטה על הגוף שלו אחרי שניסה להרחיק זרים מהקהילה שלו, אלא גם על אשתו שבה הוא חושד כי היא בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר.

כמובן שעל פניו אין שום בעיה לחקור את הפחדים המוכרים והשכיחים האלו, אבל הבעיה של "קללת הצועני" היא שנקודת המבט שלו כל כך פטרונית, שכל מי שהוא לא הגברים הלבנים – שקיבלו עונש "לא מידתי" על פשע קטנטן כמו הלבנת מוות בדריסה – נגוע בזלזול מטורף לכל מי שלא שייך אליהם, בעיקר הזרים והנשים, שהסרט מעצב באופן שטחי וסטריאוטיפי באופנים שלא היו מתאפשרים כיום. כך הסרט הזה הוא עוד דוגמא לתפיסת עולם שהתרבות הכללית מנסה להימנע ממנה, ובעיני זה דווקא נותן לו כמה נקודות של עניין אם כי גם מרחיק, כי באמת שאין שום דמות בסרט שבטובתה אנחנו מעוניינים. כולם פשוט יוצאים ממש רע מהסיפור הזה, ואני לא בטוח אם זאת הייתה הכוונה.
בעיני הכי מעניין להשוות את "קללת הצועני" לסרט הכי טוב וידוע על קללות צוענים מהשנים האחרונות, "קחי אותי לגיהנום" כמובן. כיום הסרט של סם ריימי מ-2009 נחשב לאחד המוצלחים של האלף החדש, ובהחלט מסקרן לדעת איך נראה אותו בעוד עשור או שניים. האם הוא רק יבליט את כל הבעיות של "קללת הצועני" או שמא יזכה לאותו הגורל בדיעבד.

"קללת הצועני" הצטרף לקבוצת סרטי הטראש על פי קינג, כמו "מטחנת הבשר", "משמרת בית הקברות" ו"בהילוך רצחני" לפניו, שרצו במקביל לעיבודים היוקרתיים יותר ("חומות של תקווה" ו"חשדות מן העבר"). אלו אמנם סרטים מהנים, נראה לי, אבל בעיקר למי שחווה את התקופה הזו על בשרו. אלו שאין להם עניין בנוסטלגיית אימה מהזמן הקרוב כנראה ימצאו אותו מקרטע מדי.
סבירות גבוהה שזה יהיה גם המצב עם הסרט של הפרק הבא, אבל מוכן להתבדות.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "חשדות מן העבר" (1995)
14. "הנרדף" (1987)
15. "כריסטין" (1983)
16. "קריפשואו 2" (1987)
17. "יורקת האש" (1984)
18. "ילדי התירס" (1984)
19. "מטחנת הבשר" (1995)
20. "קללת הצועני / רזה" (1996)
21. "מכסח הדשא" (1992)
22. "משמרת בית הקברות" (1990)
23. "קריפשואו" (1982)
24. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
25. "דברים שצריך" (1993)
26. "עין החתול" (1985)