• סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • The Beach Bum :מחכים לתרגום
  • אימת החודש - אוגוסט 2019
  • ״מפעל אמריקני״, סקירת נטפליקס תיעודית
  • מי שעומד מאחורי
  • הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 24: "חשדות מן העבר" (1995)

17 בפברואר 2019 מאת אור סיגולי

המורשת הקולנועית של סטיבן קינג תפסה התפנית בעקבות ההצלחות של "מיזרי" ב-1990 ו-"חומות של תקווה" ב-1994 ואת זה היה אפשר לראות כבר ב-1995. אחרי האוסקר בו זכתה קאת'י בייטס על "מיזרי", היחיד אי פעם שניתן לעיבוד של סטיבן קינג, שיתוף הפעולה הנוסף של השחקנית והסופר יצא לבתי הקולנוע. וזה קרה ממש כאשר "חומות של תקווה" הוזכר בטקס האוסקר שבע פעמים שונות, והיה לסרט הראשון על פי קינג שמועמד לסרט הטוב ביותר. הדברים האלו בוודאי נתנו רוח גבית משמעותית ל"חשדות מן העבר" (Dolores Claiborne), שזכה לביקורות טובות ואפילו להצלחה קופתית סבירה – אם כי באוסקר של אותו שנתון לסרט לא היה זכר.

התסריט של "חשדות מן העבר" מבוסס על ספר שקינג הוציא לאור ב-1992, והוא לחלוטין חלק מהיקום שבנה. מעבר לאיזכור אחד לכלא שושנק (בו מתרחש "חומות של תקווה"), גם ליקוי החמה שמשמש כנקודת מפנה עלילתית חשובה בסרט הופיע בעבודות אחרות של קינג, כמו למשל "המשחקים של ג'ראלד".
על פי אינפורמציה שלא הצלחתי לבסס, קינג כתב את הדמות של דולורס לקאת'י בייטס, אחרי שראה אותה כאנני ווילקס ב"מיזרי". על פי קצב הכתיבה של הסופר זה די אפשרי, והדמות בהחלט ראויה למידותיה של בייטס המצוינת, אבל לי נשמע מוזר קצת שקינג יכתוב ספר בשביל שחקנית, מבלי לגמרי לדעת מה יעלה בגורל העיבוד הקולנועי שאולי יום אחד יהיה לו. מה גם שקינג לא כתב את התסריט, אלא זה ניתן לתסריטאי המתחיל טוני גילרוי, שלימים יהיה אחד הכותבים הבולטים בהוליווד עם סדרת ג'ייסון בורן, והמועמדויות לאוסקר על "מייקל קלייטון". למשרת הבימוי נבחר טיילור הקפורד, שלשמו נזקפו "קצין וג'נטלמן" ו"לילות לבנים", ולאחר מכן ישתף פעולה שוב עם טוני גילורי ב"מלכודת לפרקליט". ב-2004 יהיה מועמד לאוסקר על בימוי "ריי".
על הצילום היה אחראי גבריאל בריסטאן, שהיה חתום על "ביום בהיר רואים את דמשק" (מה שהפך אותו לצלם הקינג השני שעבד בקולנוע הישראלי, אחרי אמנון סלומון של "מטחנת הבשר"), והמוזיקה הולחנה על ידי לא אחר מאשר דני אלפמן, המלחין הקבוע של טים ברטון, שנתיים לפני מועמדותו הראשונה לאוסקר על "סיפורו של וויל האנטינג".

ב"חשדות מן העבר", דרמת מתח שבשונה מרוב עיבודי הז'אנר לסטיבן קינג איננה כוללת אלמנטים על-טבעיים, בייטס מגלמת את הדמות משמו המקורי של הסרט, דולורס קלייבורן, אישה מבוגרת מעיירה מבודדת במדינת מיין, שמטפלת למחייתה באחת הנשים העשירות ביותר באיזור, ורה דונובון (ג'ודי פראפיט), איתה היא חיה באחוזתה הגדולה. כאשר אותה ורה נמצאת מוטלת מתה במורד מדרגות ביתה, ודולורס עומדת מעליה עם מערוך שיש גדול, היא באופן טבעי מואשמת בהריגתה, ובמהלך החקירה מגיעה לעיירה בתה היחידה של דולורס, סלנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), עמה לא התראתה 15 שנה. המפגש המחודש כמובן מעלה לפני השטח, ובכן, כמה חשדות מן העבר, במיוחד התאונה המסתורית שהרגה את אביה של סלינה, שמפקח המשטרה של המקום (כריסטופר פלאמר) בטוח שדולורס תכננה אבל מעולם לא הצליח להרשיע אותה בכך, והתקרית הנוכחית הופכת לוונדטה אישית שלו. זה ככה בשביל שתבינו את העניינים, בגדול.

הסרט מתחיל כמו יצירה היצ'קוקיאנית. אולי אפילו "מה קרה לבייבי ג'יין?" רילנס, אם תרצו. אנחנו נוכחים בסצנה מסתורית שכוללת צללים על הקיר, נשים צווחות, ואישה מוטלת מטה במורד מדרגות דרמטיות בפני עצמן. הסיקוונס הזה מאופיין במוזיקה פאתוסית במיוחד ובזוויות גבוהות שחושפות סט עמוס פרטים, כמעט בסגנון הגותיקה הדרומית של סרטי אולדריך וג'יי. לי. תומפסון. הווייב הזה לא יישמר לאורך כל הסרט, אבל "חשדות מן העבר" מעוצב בסגנון מועצם ומסוגנן כמעט לכל אורכו. זה כולל תאורה דרמטית שצובעת את ההווה בכחול אפרפר ואת העבר בצבעים בוהקים ופסטורליים, גווני שמיים לא ריאליסטים, והופעות השחקנים שמנסות להיות גדולות בערך כמו הליווי המוזיקלי. הדברים האלו, על שאף שיש בהם ערך קולנועי רב, איכשהו עושים סיבוב הפוך וגורמים לסרט להרגיש תיאטרלי מאוד. חלק מזה שייך לאיפור המאוד כבד של חלק מהדמויות, ולבחירה של הקפורד לעשות מעברי זמן חלקים, בהם העבר נכנס לתוך ההווה ללא עריכה נראית לעין, וזה אולי מרשים מבחינת חשיבה וביצוע, אבל מרגיש בעיקר כמו עיצוב בימתי מתוחכם.
התחושה הדרמטית והגדולה מהחיים הזו מיישנת את "חשדות מן העבר", והופכת אותו לתוצר ניינטיזי שנשען על נוסטלגיה, תפיסה שאיפיינה לא מעט סרטים באותה תקופה, לטוב ולרע. במראה ובהתנהלות שלו, לי הוא הזכיר את גרסת "פסגת הפחד" גרסת סקורסזה, "רצח מן העבר" של קנת' בראנה (שכנראה נתן למתרגמים הישראלים את ההשראה לשמו העברי של הסרט), ההמשכים ל"פסיכו" ו"המוות נאה לה".

זאת הייתה הצפייה השנייה או השלישית שלי בסרט, והראשונה מזה שני עשורים, והופתעתי כמה ממנו הצלחתי לזכור. כנראה שהצבעים החזקים והטונים הגבוהים הצליחו בהחלט להיטמע במוח המתבגר שלי באותה תקופה. מה שלא זכרתי, הוא כמה נורא היה המשחק בסרט.
קאת'י בייטס היא, כידוע, אחת השחקניות הגדולות, אבל ההופעה שלה מאוד לא אחידה. היא תמיד מצליחה להעביר את מה שהסצנה דורשת, אבל השינויים במבטא הכבד שלה חירפנו אותי, והרבה מהרפליקות שניתנו לה היו פשוט איומות. והיא עוד יוצאת טוב מול ההופעה ההיסטרית לחלוטין של ג'ניפר ג'ייסון לי, שמרגישה כמו וינונה ריידר על ספידים (או לחילופין, וינונה ריידר ב"דברים מוזרים"), ודיויד סטראת'יין בתפקיד האבא שמופיע בפלאקשבקים. סטראת'יין נחשב לאחד השחקנים הכי יציבים ואמינים בהוליווד, ממותחנים כמו "נהר פרא" ועד המועמדות לאוסקר על "לילה טוב, ובהצלחה", אבל פה מעניק הופעה איומה להפליא. המבטא המייני שלו איום ונורא, והמחוות השיכורות-מרושעות שלו מרגישות כמו תיאטרון קהילתי.
היחיד שמצליח להיות משובח מההתחלה ועד הסוף, הוא כמובן כריסטופר פלאמר. קפטן פון טראמפ מ"צלילי המוסיקה" היה אז בן 66, ובדיוק נכנס לתקופה חדשה בקריירה המפוארת שלו שכללה את "12 קופים", באזז אוסקר על "המקור", ועם כניסת האלף החדש כבר זכה לאהבה מחודשת ולחיבת אוסקרים. אין ספק שהוא אחד השחקנים הגדולים שידענו, וזה בולט גם בסרט שכתוב באופן מקרטע כמו "חשדות מן העבר".
בנוסף לאלו, גם חלק משמעותי מהסצנות לא עובדות על רקע הגרין-סקרין שפה נעשה בו שימוש אינטנסיבי במיוחד, כאמור כמה סצנות דיאלוג לא מאוד מתוחכמות, ומה שאמור להיות השיא הרגשי של הסרט – סצנת תחקור משטרתית לפני האשמת דולורס ברצח, בו סלינה לפתע חשה עצמה סנגורית במשפט על אמה, הוא משהו באמת איום ונורא שמדהים שפעם הצליח להשתחל לתוך סרט מתוקצב.

אבל על אף שהתיישן סגנונית, מה שהפתיע אותי במיוחד הוא הרלוונטיות של "חשדות מן העבר" מבחינה תמתית, ואמנם אנחנו פוסט "תלמה ולואיז" ו"המוות נאה לה" (אין גבול לכמות הפעמים שאני יכול להזכיר את הסרט הזה), אבל יש סיכוי ש"חשדות מן העבר" קצת הקדים את זמנו. זהו בעצם סיפורן של שלוש נשים (דולורס, סלינה, ו-ורה), שמנתבות את דרכן בעולם של גברים איומים ומדכאים, ונאלצות לעשות מהלכים פאטאלים כדי לשרוד. המשפט הבולט בסרט, שנאמר בתורו אצל כל אחת מהנשים, הוא "לפעמים להיות כלבה זה כל מה שנותר לאישה להיאחז בו". זה לא במקרה מוזכר שוב ושוב כמו איזה מנטרה. כל הגברים בסרט הם אנטגוניסטים, והנשים, כל אחת מדוכאת בדרכה שלה על ידי בוס או בן זוג, מבינות שרק הן יכולות לעזור לעצמן. הסרט גם כולל אלמנטים מאוד לא נוחים של התעללות בתוך המשפחה, שמגיע לשיא בסצנה שהיא כולה טריגר, שעל אף התקופה בה נעשתה מבוימת ברגישות עד כמה שניתן, ולא מרגישה נצלנית. זה באמת אחד הסרטים היותר מעניינים בהקשר של נראטיב נשי, על אף שרק גברים עומדים מאחוריו.

"חשדות מן העבר" לא ממש הצליח להיכנס לקאנון הקולנועי של קינג, בטח ביחס לשתי הדרמות שמצדדיו, "חומות של תקווה" ו"גרין מייל" שיגיע ארבע שנים לאחר מכן, אבל הוא כן נחשב לאחד העיבודים הראויים. והאמת שבאופן השוואתי, בהחלט מגיע לו. הוא אפילו זכה לגרסה אופראית, וזה משהו שבהחלט אי אפשר להגיד על הרבה עיבודים לסטיבן קינג.
מכאן אנחנו ממשיכים לכמה שנים של עיבודי אימה שאיכותם מוטלים בספק, אבל בדיוק בשביל זה אנחנו פה. בפרק הבא ישוב אלינו האלטר אגו של קינג, ריצ'רד באקמן, עם הגרסה הקולנועית ל"רזה".

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "חשדות מן העבר" (1995)
14. "הנרדף" (1987)
15. "כריסטין" (1983)
16. "קריפשואו 2" (1987)
17. "יורקת האש" (1984)
18. "ילדי התירס" (1984)
19. "מטחנת הבשר" (1995)
20. "מכסח הדשא" (1992)
21. "משמרת בית הקברות" (1990)
22. "קריפשואו" (1982)
23. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
24. "דברים שצריך" (1993)
25. "עין החתול" (1985)