• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • מי שעומד מאחורי
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 27: "משאיות" (1997)

17 במאי 2019 מאת אור סיגולי

שני דברים מוזרים להפליא לנצח יהיו קשורים ל"משאיות" (Trucks), סרט טלוויזיה המבוסס על סיפור קצר של סטיבן קינג מ-1997: 1) שהוא בכלל קיים, אבל לזה נגיע עוד מעט, ו-2) התגובה שלכם הקוראים לכך שאני לא עומד לכתוב עליו. את זה ממש לא ראיתי מגיע.
אלו שהיו אתנו בפרק הקודם בפרויקט כל סרטי סטיבן קינג, שעסק ב"מעופף הלילה", אולי זוכרים שבתום הטקסט כתבתי שכנראה אוותר על צפייה בחוליה הבאה בשרשרת סרטי קינג, "משאיות", כי זה נראה לי מיותר אפילו בפרויקט שעוסק ברובו בסרטים מיותרים, ועדיף לקפוץ קדימה. לא העליתי על דעתי שזה עלול לעורר איזושהי ריאקציה, אבל כך קרה, וקיבלתי מספר הודעות שמפצירות בי שלא לוותר, אפילו מול מה שללא ספק הולך להיות שטות מוחלטת שלא תועיל לאף אדם באשר הוא. זה הגיע למצב שבו אחד הקוראים החביבים עלי, אבידע לבני (קיבלתי רשות להזכיר את שמו), אפילו עשה מעל ומעבר ודאג לי לעותק של הסרט ובכך נמנע ממני אפילו תירוץ ה"אין לי איך לראות אותו".
וכך, יקיריי, קיבלתם פרק על "משאיות". מקווה שאתם גאים בעצמכם.

"משאיות" מספר על קבוצת אנשים זרים המוצאת את עצמה במצור בתוך תחנת דלק מבודדת, כאשר סביבם חג צי של משאיות ללא נהג, שקיבלו כנראה חיים משל עצמם והפכו לקטלניות וצמאות דם. ואם הייתם אתנו בפרקים הקודמים, התקציר הזה בוודאי נשמע לכם מאוד מוכר. ואתם לא טועים.
"משאיות" מבוסס על אותו הסיפור עליו ביסס קינג את הסרט היחיד אותו ביים, "בהילוך רצחני" מ-1986. אמנם זאת לא הפעם הראשונה שסיפור של קינג זוכה לעיבוד נוסף, אבל פה מדובר בבחירה משונה להפליא מכיוון ש"בהילוך רצחני" נחשב לסרט איום ונורא שהיה גם כישלון כלכלי, עליו קינג נוטה להתנצל עד עצם היום הזה.
לא ברור האם פשוט הזכויות היו בחינם, העולם כולו קיבל אמניז'יה רגעית של עשר שנים, או שאולי הבמאי הניו זילנדי כריס תומסון האמין בכל לבו שהסיפור הזה כל כך מדהים שהוא חייב הזדמנות נוספת, ושאיכשהו הוא יכול לעשות משהו יותר טוב. הוא טעה בשתי החזיתות. ביותר משתיים, למעשה.
סרט הטלוויזיה הקנדי-אמריקאי שכתב בריאן טאגרט ("פולטרגייסט 3"), בהפקתם של מוחמד מארק אמין האירני וג'רי ליידר הפחות אירני, מצליח לעשות את הבלתי יאומן ולגרום ל"בהילוך רצחני" להיראות כמו "הרובוטריקים". אני לגמרי פיתחתי תיאורית קונספירציה שכל הדבר הזה היה מזימה של סטיבן קינג בעצמו כדי להוציא את הסרט שלו טוב בהשוואה.

יש מספר הבדלים קוסמטיים בין שתי הגרסאות. בסרט שקינג ביים, למשל, אלו לא רק המשאיות שמתעוררות לחיים, אלא כל המכשירים החשמליים והממונעים שיש. בנוסף גם חלק מהדמויות השתנו. אבל בעיקר מה שחסר בגרסה החדשה הוא איזשהו אלמנט של הנאה. זה מרגיש כמו החזרות הראשוניות לקראת הצילומים של "בהילוך רצחני". כמו השיוודים מ"קדימה, תריץ אחורה" או "אני, ארל וזאת שעומדת למות" רק בלי החן. כאילו מישהו החליט להעלות על הבמה הפקה מסובכת כמו "עלובי החיים" אבל הצליח לגייס לקאסט רק שלושה אוגרים ותפוז.
"משאיות" הוא כישלון בכל פרמטר. בעצם מלבד סצנה אחת, שהיא מופת. סרט קצר שעומד בפני עצמו ואולי מצדיק את כל הצפייה בדבר הזה, כי מדובר ברגע כל כך מטומטם שזה לוקח בהליכה את סצנת מכונת השתייה הזועמת של "בהילוך רצחני". סמכו עלי, נגיע לזה.

אז ברוכים הבאים לעיירה הדרומית לונאר, לא רחוק מאיזור 51 בו בשנות החמישים נצפו הצלחות המעופפות שהציתו את דמיונם של האמריקאים וכל העולם. בעיירה, תחנת דלק מבודדת הפכה למין אטרקציה תיירותית אליה באים אורחים לעבור סיור באיזור ואולי, אם יתמזל מזלם, לראות איזו התנהלות חייזרית כלשהי. לא כל כך הבנתי מי מנהל את המקום, אבל שתי דמויות מרכזיות בולטות שם. האחת היא אישה צעירה בשם הופ (ברנדה באקה, שהיא ממש גרסת אליזבת' אולסן רק בלי הבעות. ואם אוזני אינה מטעה אותי, כמעט כל שורת דיאלוג שלה הוקלטה מחדש לאחר מכן במיקס שאיננו בווליום של הסרט, מה שגורם לה להישמע בכל רגע כמו לילי מ"פיץ' פרפקט"), והשני הוא ריי (טימותי באספילד, זוכה האמי על "שלושים ומשהו". מסתבר שהקריירה שלו לא זינקה בסמוך לירידת הדרמה המיתולוגית ההיא מהאוויר) שעבר למקום המבודד לאחר שאשתו מתה בחילופי ירי בעיר הגדולה והוא רצה לתת לבנו היחיד (ברנדן פלטשר, שדווקא פיתח קריירה חביבה בבגרותו עם "החץ", "האיש שנולד מחדש" והופעה טובה בסרט הנשכח של טרי גיליאם "טיידלנד") הזדמנות שנייה. או סתם הזדמנות לתסריטאים לכתוב את המשפט שמצדיק שלילה אוטומטית של כל העוסקים במקצועות הכתיבה: "אתה לא היחיד שמתגעגע אליה".
אל המקום מגיעים זוג נשוי עם הדינמיקה הכי מוזרה אי פעם, היפי מזדקן, אב גרוש ובתו המרדנית, ושני חבר'ה שאין להם שום מאפיינים בכלל. יחד הם יגלו שחייהם נתונים בסכנה בגלל אותן משאיות, והם ינסו למצוא את דרכם החוצה אל עבר הגבעות.

השחקנים בהחלט נורא משתדלים, אבל לא היה להם סיכוי. אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי אומר שכל צוות הפוסט של הסרט, מהעורכים ועד המלחין, אנשי הסאונד, מתקני הצבע ואמני האפקטים, כולם מתו פשוט יום אחד באמצע העבודה, או התפוגגו לחלל האוויר בגלל איזה ת'אנוס, ולא הייתה ברירה אלא לשדר את הסרט כמו שהוא. זה מסוג הסרטים שהם בית ספר לעריכה כי אין קאט אחד שיושב במקום. כל שוט כאילו מתארך שלושה-ארבעה פריימים יותר מדי, בדיוק כדי להרוג את המתח, להראות שהשחקן יצא מהדמות, או לחשוף איזשהו אפקט במערומיו. את המוזיקה הבלתי נסלחת כתב חבוב בשם מייקל ריצ'רד פלאומן שזהו סרטו הראשון ומאז ועד היום הוא חתום על, אני מקווה שאתם יושבים, 289 פרויקטים לטלוויזיה ולקולנוע. בעיקר לטלוויזיה.
סתם בשביל ההשוואה, זוכה חמשת האוסקרים בן ה-86 ג'ון וויליאמס חתום על 155. והסרט הראשון שלו היה בשנת 1958.

אני באמת תוהה האם יש טעם לפרט את כל מהלכי העלילה המוזרים, חלקם ממש רפרנסים ישירים ל"בהילוך רצחני" שרק מדגישים כמה יציאת 1997 היא חסרת סיבה. הנה דוגמא אחת בולטת – אחת הסצנות המפורסמות בסרט הביכורים של סטיבן קינג הבמאי היא הסכין החשמלית שלפתע ניעורה לחיים ולא בדיוק עושה חסד עם מי שמחזיק אותה. ב"משאיות", אחת הסצנות נפתחת בסכין חשמלית… שלא עושה כלום. פשוט יושבת על השולחן, תוהה איך הסוכן שלה הסכים שתשתתף בדבר הזה. זה כאילו ממש היוצרים אמרו לנו "כן, אנחנו זוכרים את מעט הדברים שעבדו בסרט הקודם. אבל אין לנו כוח ובדיוק ברח לנו אחד האוגרים".
הדבר היחיד שמצאתי מעניין הוא כמה אלמנטים קינגיים שיופיעו לאחר מכן ביצירות קולנועיות אחרות שלו. למשל, הקבוצה הנצורה בתחנת הדלק מגלה שאחד מהנוכחים הוא חייל, ובבת אחת מתחילים להאשים אותו בכל הסיפור הזה וכמעט רוצחים אותו על כך בהתקף זעם של אנשים מבולבלים וחסרי הדרכה. זה בדיוק מה שקורה ב"הערפל". כלומר, הדבר היחיד שעניין אותי פה, הוא קישור עקום לסרט שייצא רק בעוד עשר שנים. חדשות טובות לכולם.

עם זאת, מה שלא נמצא בסרטים הבאים על פי סטיבן קינג (יש להניח, אם כי אני לא בטוח בכלום בשלב הזה), הוא סצנה בה… איך אתאר את זה? שני אנשי חומרים מסוכנים עוצרים מול שרפה רעילה שגרמה אחת המשאיות הסוררות. אחד מהם שם על עצמו את חליפת המיגון ויוצא לבדוק מה קרה. בזמן הזה, המשאית שלהם גם היא מקבלת את הדיבוק, ממלאת את חליפת המיגון השנייה באוויר על דעת עצמה וכך מצליחה לשלוט בה. בעזרת אותו ניפוח גם יש לה את היכולת לנוע והיא תופסת גרזן ומכה את הנוסע השני ללא רחם, באותה נקודה בדיוק כי תקציב, עד מותו. אבל זאת אפילו לא הסצנה המושלמת עליה רציתי לספר לכם פעם מזמן כשהפרק המוגזם הזה התחיל. אז הנה היא:

ובכן, מסיבה לא ברורה (מעבר להארכת הזמן של "משאיות" לגודל של פיצ'ר), הסרט חותך פה ושם לעלילות אחרות המופיעות לסצנה אחת בלבד, בלוקיישנים שונים שאין אנו יודעים איפה הם, בכיכובן של דמויות שאין להן או למעשיהן שום השלכות להמשך. אחד מהם הוא דוור, ייתכן והדוור המטומטם ביותר בצד הזה של הפדרציה, שנופל קורבן למשאית צעצוע על שלט רחוק. כן, גם משאית צעצוע על שלט רחוק חוטפת דיבוק, למרות היא בעצם מכשיר שפועל על סוללות ולא משאית אמיתית. מסתבר שהחוקים קצת משתנים פה ושם, לא שמתם לב כי באמת תודעתכם נמחקה עד השלב הזה של הסרט.
לאחר שהדוור מניח את המכתבים בדלת בשכונה שנראית נטושה לחלוטין ובהחלט לא מעוררת את תשומת הלב שלו, אותה משאית על שלט רחוק, שגובהה לא עולה על 10 סנטימטר וככל הנראה משקלה כ-400 גרם, מצליחה להתפרץ כנגד דלת הזכוכית ולקפוץ לרחוב. משם היא דוהרת אל עבר קרסולו של הדוור. הוא מנסה להבין מי אחראי לכך בזמן שאותה משאית פלסטיק, שהוא מזמן יכל לבעוט אותה לקיבינמט אם לא היה איתרע מזלו להיות דמות בסרט שנכתב על ידי מישהו בעל אונה מתפקדת אחת, ממשיכה לנגוח באין מפריע בקרסולו עד שהוא נופל לרצפה. אז מצליחה אותה המשאית לקחת מספיק תנופה ולפגוע בראשו שוב ושוב ושוב, כאשר כל הנוכחים ברגע הביזאר הזה מתעלמים לחלוטין מידיו של הדוור שיכלו לעשות מעשה מופרך כמו לתפוס אותה ולזרוק אותה לאן שהוא. הדוור מוצא את מותו במהרה, וממנו, או ממשאית הצעצוע, לא נשמע לעולם.

הסרט זכה לגורל דומה.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "חומות של תקווה" (1994)
3. "קארי" (1976)
4. "מיזרי" (1990)
5. "אני והחבר'ה" (1986)
6. "בית קברות לחיות" (1989)
7. "סילבר בולט" (1985)
8. "החצי האפל" (1993)
9. "סהרורים" (1992)
10. "בהילוך רצחני" (1986)
11. "קוז'ו" (1983)
12. "איזור הדמדומים / האיזור המת" (1983)
13. "חשדות מן העבר" (1995)
14. "הנרדף" (1987)
15. "כריסטין" (1983)
16. "מעופף הלילה" (1997)
17. "קריפשואו 2" (1987)
18. "יורקת האש" (1984)
19. "ילדי התירס" (1984)
20. "מטחנת הבשר" (1995)
21. "קללת הצועני / רזה" (1996)
22. "מכסח הדשא" (1992)
23. "משמרת בית הקברות" (1990)
24. "קריפשואו" (1982)
25. "לפעמים הם חוזרים" (1991)
26. "דברים שצריך" (1993)
27. "עין החתול" (1985)
28. "משאיות" (1997)